Chasidut על איוב 29:2

עַל-פִּי הַמַּעַשֶֹה הַנּוֹרָאָה מְאֹד שֶׁל הַשִּׁבְעָה בעטלירש הַנִּדְפַּס בְּסֵפֶר סִפּוּרֵי מַעֲשִֹיּוֹת, עַיֵּן שָׁם בְּדַף צ"ו, מֵעִנְיַן הבעטליר הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה עִוֵּר שֶׁבָּא אֵצֶל הֶחָתָן וְהַכַּלָּה עַל הַחֲתוּנָה אַחַר הַחֻפָּה וְאָמַר לָהֶם שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם מַתָּנָה לַדְּרָשָׁה שֶׁתִּהְיוּ זְקֵנִים כָּמוֹנִי וְכוּ', שֶׁתִּחְיוּ חַיִּים אֲרֻכִּים כָּמוֹנִי, וְאַתֶּם סוֹבְרִים שֶּׁאֲנִי עִוֵּר, בֶּאֱמֶת אֵין אֲנִי עִוֵּר כְּלָל, רַק שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי כְּהֶרֶף עַיִן וְכוּ', כִּי אֲנִי זָקֵן מְאֹד, וַאֲנִי עֲדַיִן יניק לְגַמְרֵי (הַיְנוּ יוּנְג) וְלֹא הִתְחַלְתִּי עֲדַיִן לִחְיוֹת כְּלָל, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן אֲנִי זָקֵן מְאֹד וְכוּ', וְיֵשׁ לִי הַסְכָּמָה עַל זֶה מֵהַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל וְכוּ', עַיֵּן שָׁם כָּל זֶה הֵיטֵב הֵיטֵב וְאִם עֵינֵי שֵׂכֶל לְךָ, תָּבִין מֵרָחוֹק מַה מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה כְּלָל וְהֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת יִרְאֶה וְיָבִין מִשָּׁם גַּדְּלוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּגְדֻלַּת הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים הַגְּדוֹלִים גֹּדֶל מַעֲלָתָם שֶׁזָּכָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁהִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ שָׁם, כִּי כָּל מַה שֶּׁמְבֹאָר שָׁם שֶׁסִּפֵּר כָּל אֶחָד הוּא עִנְיַן הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁל אֵיזֶה צַדִּיק גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד שֶׁהִתְפָּאֵר בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים בַּמָּקוֹם שֶׁהִתְפָּאֵר שֶׁזָּכָה בָּזֶה הָעוֹלָם לְמַה שֶּׁזָּכָה, אַשְׁרֵי לוֹ, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ, לְמָשָׁל בָּעִנְיָן שֶׁיִּתְבָּאֵר לְפָנֵינוּ, שֶׁהִתְפָּאֲרוּ הַזְּקֵנִים, וְכָל אֶחָד סִפֵּר מַה שֶּׁזָּכַר מִזִּכָּרוֹן הָרִאשׁוֹן וְכוּ' הַקָּטָן שֶׁבְּכֻלָּם גָּבֹהַּ מְאֹד מְאֹד מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְהַכְנִיס בַּמֹּחַ עֹצֶם גְּדֻלָּתוֹ וְתֹקֶף קְדֻשָּׁתוֹ, כְּגוֹן שֶׁאֶחָד הִתְפָּאֵר שֶׁזּוֹכֵר מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה עִמּוֹ בְּעֵת שֶׁחָתְכוּ אֶת טַבּוּרוֹ, רְאֵה וְהָבֵן וְהַבֵּט, הַנִּמְצָא כָּזֶה אֲפִלּוּ חַד בְּדָרָא שֶׁיּוּכַל לְהִתְפָּאֵר כזה שֶׁיְּזַכֵּךְ וִיקַדֵּשׁ גּוּפוֹ וְחוֹמְרוֹ כָּל כַּךְ כָּל כַּךְ עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִזְכֹּר מַה שֶּׁנַּעֲשָֹה עִמּוֹ אָז בִּתְחִלַּת הַלֵּידָה כְּשֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם בְּעֵת שֶׁחָתְכוּ אֶת טַבּוּרוֹ, וְזֶה הַקָּטָן שֶׁבְּכֻלָּם, וּמִמֶּנּוּ תִּרְאֶה מַעֲלַת קְדֻשַּׁת הַזָּקֵן הַקָּדוֹשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁהָיָה בְּעֵינָיו לִשְֹחֹק מַעֲלַת הַזָּקֵן הָרִאשׁוֹן וְאָמַר כְּמַתְמִיהַ, זֹאת הִיא מַעֲשֶֹה יְשָׁנָה אֲנִי זוֹכֵר זֹאת הַמַּעֲשֶֹה, אֲבָל אֲנִי זוֹכֵר גַּם כְּשֶׁהָיָה הַנֵּר דּוֹלֵק, וּפֵירְשָׂה הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל אַחַר כָּךְ, שֶׁזֶּהוּ שֶׁזּוֹכֵר גַּם מַה שֶּׁנַּעֲשָֹה עִמּוֹ בְּעֵת שֶׁהָיָה בְּבֶטֶן אִמּוֹ שֶׁהָיָה נֵר דָּלוּק עַל רֹאשׁוֹ, כַּמְבֹאָר שָׁם וְהִנֵּה מַעֲלַת זֶה הַשֵּׁנִי עַל הָרִאשׁוֹן יְכוֹלִין לְהָבִין קְצַת מֵרָחוֹק אַף-עַל-פִּי שֶׁאָנוּ רְחוֹקִים מִזֶּה מְאֹד מְאֹד, כִּי הַחִלּוּק הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם בֵּין קֹדֶם שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם בֵּין אַחַר כָּךְ מְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּגְּמָרָא (נִדָּה ל') וּמִדְרָשִׁים וּבַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, כִּי בְּעֵת הָעִבּוּר כְּשֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ אָז נֵר דּוֹלֵק עַל רֹאֹשׁוֹ וְצוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם מִיַּד בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו וְשׁוֹכֵח הַכֹּל, וְעַל זֶה אָמַר אִיּוֹב (אִיּוֹב כט), "מִי יִתְּנֵנִי כְּיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אלקי יִשְׁמְרֵנִי וְכוּ'". כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שָׁם), וְכָל עֲבוֹדַת הָאָדָם שֶׁיִּזְכֶּה לֵידַע וּלְהַשִֹּיג מַה שֶּׁיָּדַע מִתְּחִלָּה בְּעֵת שֶׁהָיָה נֵר דָּלוּק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁאָז הָיָה מִסְתַּכֵּל בָּאוּר הַגָּנוּז מִשִּׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, שֶׁבּוֹ הָיָה הָאָדָם צוֹפֶה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ כַּמּוּבָא, וְעַתָּה רְאֵה וְהָבֵן וְהַבֵּט כַּמָּה גָּדְלָה מַעֲלַת הַזָּקֵן הַשֵּׁנִי עַל הָרִאשׁוֹן כִּגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ וְכוּ' וְכֵן הג' עַל הב' וְכֵן כֻּלָּם שֶׁהַקָּטָן שֶׁבָּהֶם גָּבֹהַּ מְאֹד מְאֹד עַד שֶׁאֵין נִמְצָא כְּמוֹתוֹ כִּי אִם יָחִיד בְכַמָּה דּוֹרוֹת, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן כְּנֶגֶד הב' הַגָּבֹהַּ מִמֶּנּוּ נֶחֱשָׁב כִּנְקֻדָּה, וְכֵן הב' נֶגֶד הג' וְכוּ' וְכוּ', וְכֵן לְהַלָּן לְהַלָּן, עַד זֶה שֶׁהִתְפָּאֵר שֶׁהָיָה תִּינוֹק אָז לְגַמְרֵי, שֶׁהוּא הבעטליר הָעִוֵּר בְּעַצְמוֹ שֶׁאָמַר שֶׁזּוֹכֵר כָּל אֵלּוּ הַמַּעֲשִֹיוֹת וְהוּא אֵינוֹ זוֹכֵר כְּלוּם וְכוּ', עַיֵּן שָׁם, כִּי זֶה כְּלָל גָּדוֹל וּמְבֹאָר וּמוּבָן בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּבְכִתְבֵי האר"י ז"ל שֶׁאֲפִלּוּ הַמַּדְרֵגָה הַגָּבֹהַּ שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת אעפ"כ כְּנֶגֶד הַמַּדְרֵגָה הַגָּבֹהַּ עוֹד יוֹתֵר נֶחֱשָׁב הַכֹּל כִּנְקֻדָּה בְּעַלְמָא כְּנֶגְדָּהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (תִּקּוּנִים ע' ד' קכג) אֲפִלּוּ כ"ע אוּכְמָא הוּא קֳדָם עִלַּת הָעִלּוֹת וְכוּ' וְכָל אֵלּוּ הַגְּדוּלוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת מְבֹאָרִים בַּמַּעֲשֶֹה שֶׁל יוֹם א', וְכֵן בְּכָל יוֹם וְיוֹם מְבֹאָרִים כַּמָּה וְכַמָּה דְּבָרִים נִפְלָאִים שֶׁהִתְפָּאֵר כָּל אֶחָד, כְּגוֹן בְּיוֹם הב' בְּעִנְיַן הַחַיִּים טוֹבִים וְכֵן בִּשְׁאָר הַיָּמִים, בְּעִנְיַן מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, וּבְעִנְיַן הַזּוּג צִפֳּרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהוּא יָכוֹל לְחַבְּרָם יַחַד וְכוּ' וְכוּ', פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה לְמַה הָאָדָם יוּכַל לִזְכּוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם שֶׁיְּלוּדֵי אִשָּׁה יוּכְלוּ לִזְכּוֹת לִדְבָרִים גְּבוֹהִים כָּאֵלֶה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ מִתְפָּאֵר בָּהֶם, (וְעַיֵּן עוֹד בִּדְבָרֵינוּ באה"ע הִלְכוֹת אִשּׁוּת שָׁם דִּבַּרְנוּ גַּם כֵּן קְצַת מֵעִנְיַן הַמַּעֲשֶֹה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל יוֹם הַשִּׁשִּׁי מֵעִנְיַן כֹּחַ הַיָּדַיִם, עַיֵּן שָׁם) ורַבֵּנוּ הַנּוֹרָא ז"ל יָדַע מִכֻּלָּם וְיָדַע לְסַפֵּר הַמַּעֲשֶֹה הַנַּעֲשָֹה בְּמָקוֹם שֶׁנַּעֲשָֹה מִכֻּלָּם, וּבֶאֱמֶת אָמַר עַל עַצְמוֹ בְּעֵת שֶׁסִּפֵּר הַמַּעֲשֶֹה הַזֹּאת שֶׁאִם לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בָּעוֹלָם כִּי אִם זֹאת הַמַּעֲשֶֹה הָיָה גַּם כֵּן חִדּוּשׁ גָּדוֹל מְאֹד, וְאֵין לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר בָּזֶה כַּאן, (עַיֵּן לְמַטָּה בְּסוֹף הַדְּרוּשׁ מַה שֶּׁהוּבָא שָׁם מֵהַיְּרוּשַׁלְמִי כְּתוּבוֹת לְעִנְיַן נִפְלְאוֹת הַזִכָּרוֹן שֶׁל הַזְּקֵנִים הַנַּ"ל):

גם ירצה לומר לפי דרך הנזכר וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. כי נודע אשר ג' הראשונות נקראים ימי קדם בסוד הכתוב (איוב כ"ט, ב'-ג') מי יתנני כירחי קדם וגו' בהלו נרו עלי ראשי. כי המה נקראים בבחינת הראש וזהו שכתוב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם כלומר שנשא את רגליו וכל דברים התחתונים לארץ בני קדם למעלה לראש והוא ממש סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והבן.

אמנם האמת כאשר לימדונו רז"ל ומבואר בכתבי האר"י ז"ל כ"פ, כי כל אחד מישראל צריך לקיים תרי"ג מצות במעשה דיבור ומחשבה, ואם לא השלים מוכרח להתגלגל, הרי שגבול השלימות תלוי דוקא בכל התורה, וממה שאנו רואין שבני נח לא נצטוו רק ז' מצות, ודאי גבול שלימותם היה די בזה, וכל זה יודה הרב בעל העיקרים. ומה שהוקשה לו דאם כן אין טובה נמשכת מתורת משה רבינו ע"ה, אינה קושיא כל עיקר, כי נקח משל בידינו, העובר בהיותו בבטן אמו הוא במנוחה ושלוה וכל מזונו הוא רק מה שמגיע לו מקצת ממה שאמו אוכלת, ויותר מזה אין צריך כלל ואין לו שום טורח, ובצאתו מרחם אמו יש לו טורח ועמל יותר, כי הצטרכותו יותר וצריך שדי אמו לינק מהם, וצריכה אמו לתקן איבריו תמיד ולכורכו בסמרטוטין ולרחצו בכל יום, וכשמתטנף תבא אמו ותקנח את בנה, ולפעמים יש לו צער ובוכה מחמת העדר הצטרכותו לפעמים. אח"כ נתגדל יותר וצריך יותר מבראשונה, כי צריך מאכל ומלבושים ויתר דברים. אח"כ נתגדל יותר וצריך לילך ג"כ לבית הספר לחכמו ולהרגילו בכל מדע. ובהתגדלו עוד צריך ישא אשה ולקנות בית דירה ולבקש איזה עסק להתפרנס ממנו הוא וכל בני ביתו וזה הוא לו טורח גדול, האם נאמר שטוב היה לו יותר היותו בבטן אמו שלא היה הצטרכותו רק מעט בבלי עמל וטורח, ואח"כ הצטרכותו מרובה והוא צריך טרחא, ודאי אין הדבר כך כי זהו עיקר ההצלחה האנושית הגופיית, וכל העתים הראשונים שעברו עליו שהיה לו בהם טרחא מעוטה הכל לא היה רק הכנה ודרך לשיגיע לימי גדלותו שאז עיקר זמן הצלחתו הגופיית, והרי ראינו איוב בבוא עליו היסורים העצומים ההם צווח (איוב כט, ב) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, ופירשו רז"ל (נדה ל:) איזהו זמן שיש בו ירחים ואין בו שנה הוי אומר זה ירחי לידה, הרי שקודם בוא אליו היסורין והיה מצליח ברוב הצלחה כמו שסיפרו רז"ל, לא נתרעם כלל לומר שבמעי אמו היה טוב לו יותר מחמת שלא היה לו שום עמל וטורח, רק בעת היסורין אמר שאפילו שעובר בבטן אמו עדיין לא הגיע לשום הצלה, אף על פי כן היסורין כבדו עליו כ"כ עד שיותר היה טוב לו בבטן אמו, מחמת שאז היתה עלי שמירה האלהית, כמש"ה (תהילים כז, י) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני.