Chasidut על איוב 29:3

בזה"ק (בהעלותך קנ"ב ב) דאי תימא דבדרגא עלאה יתיר קאי בירחא תנינא לאו הכי כו' ויש להבין דלמה היה ס"ד שיהיה מעלה יתירה לעושה פסח שני באייר דאצטרך למימר לאו הכי כו', אך הענין על פי מ"ש (בזוהר הקדוש שם) מקודם איש איש תרי זימנא אלא איש דאיהי איש ויתחזי לקבלא נשמתא עלאה כו' והיינו בשורש שהוא בחי' כ"ע, והוא כמו התינוק במעי אמו דאיתא (נדה ל:) ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוה"ע עד סופו. והוא בחי' אור הראשון שהיה אדם הראשון צופה בו מסוף העולם ועד סופו (כמ"ש חגיגה יב.) וגנזו לצדיקים לע"ל והוא בחי' כ"ע. ותינוק במעי אמו שאין בו עוד שליטת יצר הרע עד יציאתו מרחם (כמ"ש סנהדרין צא:) מקרא דלפתח חטאת רובץ והנשמה נתינה בו משעת פקידה (כמש"ש) וזהו נר ה' נשמת אדם שדלק לו על ראשו וזוכה אז לאור הגנוז לצדיקים לע"ל (ונת' במ"א). ואמר איש דאיהו איש עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א ס' א) טוב איש דא קוב"ה דאיקרי טוב כו' וכ' ה' איש מלחמה כו' ד"א טוב איש דא צדיק כו' ר"ח אמר כלא חד עייש"ה (ונת' מח מא' ז') ויעקב ויוסף כחדא אינון ודיוקנא חדא להו (זח"א קע"ו סע"ב) והיינו בריח התיכון מבריח וגו' בחי' קו האמצעי, ובגמרא (ברכות נד:) אבני אלגביש כו' עמדו על גב איש זה משה דכ' והאיש משה וגו' ירדו על גב איש זה יהושע דכ' איש אשר רוח בו, והיינו דמרע"ה איש עניו מרכבה למדת אין, והיינו עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין (זח"ב ס"ד ב' ובאדר"ז) וע"כ זכה משה לכתרים כמ"ש (שבת פח.) וכלן זכה משה ונטלן כו' וזה נר דלוק על ראשו. [ומטעם זה מייתי רש"י ז"ל (שם) אהא דיליף מקרא דכ' ומשה יקח את האהל מלשון בהלו נרו עלי ראשי (איוב כ״ט:ג׳) ולא מייתי מפסוק הן עד ירח ולא יאהיל המוקדם לו (שם כה) וקרוב יותר ללשון האהל, אך מפ' בהלו נרו וגו' יליף דנר דלוק לו וכו' וכמ"ש], וזהו סוד מ"ש (סנהדרין לא:) לדזיו לי' כבר בתי' תלאו במרע"ה ע"ש הנר שהיה דלוק על ראשו כמ"ש רש"י (שם) ותוס' (שבת נו:) והוא מרכבה לשם הוי"ה כיעקב אבינו ע"ה וכמ"ש בתיקו"ז (תי' י"ג) מסטרא דעמודא דאמצעיתא כו' והיינו שהיה כולל כל ס"ר שרשי נפשות ישראל, יהושע איש אשר רוח בו ודרשו (בספרי הובא ברש"י) שיכול להלוך נגד רוח של כל א' וא', והוא עפמ"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם כו' וס' יהושע בלבד שערכה של א"י הוא וביארנו דארץ היינו שכינתא (כמ"ש רע"מ פנחס רמ"ג ב) והיינו מלכות פה תורה שבעל פה וכל שבט יש לו קדושה מיוחדת בתורה שבעל פה. וכן כל נפש מישראל י"ל חלק בתורה שבעל פה וכנגד זה חלקו בארץ וע"ז נתייסד ס' יהושע ערכה של א"י, שהיא מברר שורש כל שבט ושורש כל נפש מישראל בתורה שבעל פה, והוא מעין העתיד דכ' ולא ילמדו עוד איש וגו' שישיג אז כל אחד חלקו בתורה שבעל פה, וזש"נ ונתת מהודך וגו' והיינו מהכתרים שזכה משה ונטלן דאי' בתוס' (שבת פח.) דשל הוד היו וזה גם כן עד השורש נר דלוק על ראשו, וז"ש בזוהר הקדוש דע"כ נאמר איש איש ב"פ אלא איש דאיהו איש ויתחזי לקבלא נשמתא עלאה והיינו עד השורש מכ"ע כנ"ל, והוא פגום גרמי' כו' דבאמת גם עשו נקרא איש איש כמ"ש (זח"ג פט א') דלא חולקי' דעשו ולא הוות בעדבי' דההוא דכ' בי' איש יודע ציד איש שדה גם כן ב"פ איש, מפני שהוא משורש שהוא ראשית דקליפה ומלכות דקליפה וכמש"נ ראשית גוים עמלק ואחריתו וגו' ונקרא מלכות הרשעה והוא בקליפה עד השורש, ואחר כך אמר בזוהר הקדוש וע"ד איש איש איש דיתחזי למיהוי איש והיא מסאב גרמי' וכו' והוא עפמ"ש (פסחים צג.) גר שנתגייר בין שני פסחים כו' ר' נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני וכו' וס"ל לזוהר הקדוש כר"נ וז"ש איש דיתחזי למיהוי איש וכו' ולאפיקא גר וקטן שלא היו ראוים לפסח בראשון, ואמר והוא מסאב גרמי' דלא ישרי עלי' קדושה דלעילא היינו פסח בחי' קדושה דלעילא עד השורש, שכן במכה עשירית נתבררו ישראל בני בכורי וגו' והיינו שקשורים בשורש עליון, וזה ענין שהפסח נקרא קדושה דלעילא וזהו איש דאיהו איש שראוי היה לקדושת הפסח, שמורה שקשור בשורש כנ"ל, ואחר כך אמר או בדרך רחוקה בגין דב"נ דמסאב גרמי' מסאבין לי' לעילא כו' אר"י והא כ' או בדרך רחוקה דאתחזי תרין מילין כו' כאן עד לא מסאבין לי' כאן בתר דמסאבין לי' כו' האי או האי לא ישרי עלי' קדושה דלעילא כו' והיינו דקרבן פסח ראשון בזמנו הורה על קדושה דלעילא שקשור בשורש בכ"ע וכאמור, ואמר עוד אי לא מתקן גרמי' לא אלא כיון דאתדכי ומתקן גרמי' הא ירחא תנינא כו' מכאן כל ב"נ דמדכי גרמי מדכאין לי' כו' והיינו שעשוה תשובה כראוי ואמר שמביא פסח שני והיינו לאפוקי ממ"ד דזבין וכהא"ג בשני עושין בטמאה, ועז"א בזוהר הקדוש דאי תימא דבדרגא עלאה יתיר קאים בירחא תניינא, והיינו כמ"ד (ברכות לד:) מקום שבע"ת עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין ועז"א לאו הכי דהא ישראל זרעא קדישא דעבדו פסחא בזמני' נטלו לי' לסיהרא ושימשא כחדא והיינו במדרגת איש איש משה ויהושע שמשא וסיהרא (כמ"ש ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה והם מרכבה לשמות הוי"ה תורה שבכתב וא"ד מלכות פה תורה שבעל פה:

והענין הוא על-דרך מוסר, ידוע מאמר הזהר על פסוק (קהלת ט, יד): "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט", ודרש "עִיר קְטַנָּה" היא התורה, ואם אמנם (איוב יא, ט): "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ" וגדולה היא, נקראת קטנה מפני ש-"אֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט", והאמת הוא להיות התורה נקראת עיר מפני שהיא כרכא דכולא בה ובה תחזי אשר עין לא ראתה, לתת עצות בנפשו איך ובמה לזכך גופו ואיבריו וקדוש יהיה, מקדש אקרי משכן ה', כי התורה והמצות נקראים אור ונר שלהבת יה, כמצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה' כי בהכניס פחד ה' בלבו יחודו ואהבתו יתבחן לבו ויצרף צירוף אחר צירוף, שבכל מקום קדוש משם יתפרדו כל פועלי און, ובפרט בעלות הלהב השמימה מפני פחד ה' והדר גאונו כידוע מדרך הטבע שכל פסולת המתכות מאליהם נופלים בהתיכם באש, הנה כללא דמילתא להיות עיקר ושורש עסק התורה בכדי להתקשר בשכינתא וכדי שהתורה תורהו יראת ה' היא אוצרו ועצות בנפשו, וזהו (תהלים קיב, ז): "נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'", ויאמין באמונה שלימה שאחר היגיעה ועסק התורה ימצא מרגוע לנפשו לבא אל הקודש, ומכשיר אותו לחיבת הקודש באהבה וחיבה ויהיה דבריו כדבש למתוק, וכמאמר שהתורה מתוקה מדבש, שהרי לכאורה הם שני כתובים דסתרו אהדדי, כתוב א' אומר (משלי ב, ד): "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" כי (משלי ב, ה): "אָז תָּבִין יִרְאַת ה'", וכתוב אחד אומר שהתורה (תהלים יט, יא): "נֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב". אבל הענין כמאמר רז"ל: שעיקר תנאי עסק התורה צריך-להיות באופן שאמרו רז"ל, שתהא (אבות ג, ט): "שֶׁיִּרְאַתוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ" ויעסוק בתורה כדי שתורהו התקשרות ואהבת ה' והידבק במצותיו, וכשיאמין באמונה שלימה שהתורה תופע עליו נהרה (איוב כט, ג): "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי", אז בהתייחדו עם עסק התורה ובא אל יחוד והתקשרות אמיתי ובקע כשחר אורו על-ידי אותה האמונה.

ונראה דכן הוא בכל שבת, כאמרם ז"ל שבת נטריקין שבת בו תשוב, הפרישה מטורח המלאכה וטרדת הפרנסה וכאלו כל מלאכתו עשוי' היא בגוף, ואח"כ קבלת שבת ברגש הנפש בשירות ותשבחות היא בנפש, ואח"כ קידוש היום וסעודת שבת הם בשכל, כי קידוש הוא בחכמה ובמקום קריאה שם תהא עונג, ואין למעלה מעונג, ואפשר שבכלל זה הוא נר של שבת, וכענין שכתוב (איוב כ"ט ג') בהלו נרו עלי ראשי, וזהו שאנו אומרים בזמירות נזמן לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא דנהרין על רישין, ואולי יש לפרש בזה מאמרם ז"ל נר של שבת משום שלום ביתו, והוא ענין ידוע למבינים: