Chasidut על איוב 3:19

קנים תעשה את התבה. דיבור זה הוא נגד מ"ש ואינו משתכר, שענין השכרות הוא טרדת הדעת ע"י שיתפשט עצמו בקבלת הטובה שלא בהדרגה וישוב הדעת, עד ששוכח אם יש עליו משגיח ומנהיג, שאז מרגיש שמחה יתירה באותה טובה שמתפשט בה, וכמ"ש (יומא עד.) שכור כל העולם דומה עליו כמישור, ועז"נ (תהילים קיד) ויין ישמח לבב אנוש, שמזה נמשך עיקר השמחה, מפני שמסתיר ומטריד הדעת עד שאינו מבחין שיש משגיח בעולם. לעומת זה נאמר כאן קנים תעשה את התבה, היינו שיאחוז כל דבר בישוב הדעת, כמו מי שעושה לו בית ומציב לו בתוכו גבולים וחדרים מיוחדים לכל תשמיש ותשמיש, ובכל פסיעה ופסיעה שפוסע בביתו יש לפניו כתלים ופתחים, כדי שתתיישב נפשו כל פעם אם ירחיק עוד ללכת הלאה או יעמוד, ולא יפסע פסיעה גסה במרוצה ובבהלה, וכן לכל תשמיש ותשמיש מתיישב תחלה לאיזה חדר הראוי לזה ביותר. ועי"ז שהאדם אוחז מעשיו ועניניו בישוב הדעת בעת שהאור מוסתר ונעלם מנגד עיניו, בשעה שאין ניכר מפורש השגחת השי"ת בעוה"ז, עי"ז עצמו קונה מדה במדה השארה לנפשו שלא יתבטל ממציאות גם בעת שיפתח השי"ת את אורו ויאיר בבהירות רבה, וכמו שביאר אאמו"ר זללה"ה מ"ש (פסחים ח.) למה צדיקים דומין בפני השכינה כנר בפני אבוקה, ולא אמרו כנר בפני השמש, משום דשרגא בטיהרא מאי אהני, שאור הנר בטל ונכלל כולו באור השמש, אבל נר בפני אבוקה, לפי שהוא חלק ממנו, שבהצטרפות הרבה נרות נעשה אבוקה, לכך לא תתבטל הנר לגמרי. וע"כ נמשלו צדיקים בפני השכינה כנר בפני אבוקה, לומר שגם בעת שיתגלה הבהירות מאורו של השי"ת ויתראה כי אין מציאות לבחירה ועבודה, בכל זאת יהיה השארה למעשה הצדיקים שיגעו וסבלו בעוה"ז בעת ההסתר להיות נקרא עבודתם על שמם^קבלעיל פרשת בראשית אות כז, פרשה זו אות ג, בית יעקב ויקרא פר' צו אות א, טז, בית יעקב הכולל פ' כי תשא ד"ה וידבר [א], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' מקץ ד"ה ויהי.. ועיקר הקנין והקורת רוח של העובד, הוא מה שיודע בדעתו שמקבל שכרו ביגיע כפיו, וירגיש בנפשו שהוא שלו ע"י שיגע ומצא, ולא שבאה לו מתנת חנם, וכדאיתא בספרי (האזינו פסקא לט) הלוא הוא אביך קנך, קנין אתם לי ואין אתם לי ירושה. משל לאחד שהורישו אביו עשר שדות ועמד וקנה שדה אחת משלו אותה שדה היה חביב לו ביותר מכל השדות שהורישו אביו. כי הנה מצד השי"ת שכל הבריאה היתה מרצונו הפשוט מבלי איזה סיבה, וכן אין הבדל לפניו יתברך בין ענין גדול לענין קטן, וכדכתיב (איוב ג׳:י״ט) קטן וגדול שם הוא, שלפי שהכל תלוי ברצונו הפשוט ואינו מוכרח מצדו לשום ענין כלל, וממילא הכל שוה לפניו כקטן כגדול. ולזאת אף שעבודתו של האדם מעוטה בשורש, כי בעומק אין מציאות לכח בחירה כלל זולת בהיקף תפיסת שכל אדם^קגעניין זה של הבחירה נתבאר בהרחבה בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכו: שבשורש רצון הש"י אין שייך בו שום שינוי, שכל בחירת האדם הוא רק בגבול תפיסתו, וכל קנין שלימותו וטובו ואושרו שתלוי רק בבחירתו, הוא רק מה שקונה לעצמו בהקף גבול תפיסתו ודעתו. עיי"ש כל העניין באריכות. ובמי השלוח נתבאר בכמה מקומות (ח"א פר' קרח ד"ה ויקח [ב], פר' וילך ד"ה מקץ, ח"ב סוכה (ד:) ד"ה ושאינה) שבעומק הכל בידי שמים, ובחירת האדם אינו רק כקליפת השום ואינו רק לפי דעתו, כי השי"ת הסתיר דרכו מבני אדם, כי יחפוץ בעבודת האדם, ובאם יהיה הכל גלוי לפניו לא יצמח בו שום עבודה., ומה נחשב הוא, בכל זאת אין השי"ת מקפח שכר כל בריה, ולית רעותא טבא דבר נש דיתאביד מקמי מלכא קדישא כדאיתא בזוה"ק (תרומה קנ:), לפי שהוא יתברך גדול דעה שמרומם מכל הכרחיות, ולכך אין שכחה לפניו יתברך גם לפרט היותר קל. כי השכחה הנמצא בהנבראים נמשך מצד שדעתם מעוטה וצרכיהם מרובים, וכאשר יבוא אליו ענין שמוכרח אליו יותר צריך לסלק דעתו ורצונו מענין הפחות אליו עד שיוציאו מזכרונו. אבל השי"ת שהכל שוה אצלו וכולם תלוים ברצונו לבד, נמצא שהקטן תלוי באותו רצון עצמו שנתלה בו הגדול. וכמשל מי שמזמין קרואים לסעודה, בכל פעם שנותן לפניהם מאכלים טובים יותר משלפנים, אזי הקרואים נותנים כל דעתם על המאכלים האחרונים הטובים והראשונים יוצאים מדעתם, אבל הבעה"ב שהזמין הכל, כל הסעודה קשורה בדעתו מתחלה ועד סוף כהמשובח כהגרוע. ולכן מצד השי"ת אפילו רעותא טבא דבר נש לא מתאביד, ויש קיום והשארה לעבודת האדם שיגע בתפיסת שכלו המעוטה, אכן מצד האדם עיקר הקנין וההשארה הוא ע"י הקורת רוח שיגיע לו במה שידע שהוא יגיע כפיו ממש, וירגיש טעם יגיע כפים גמורה בעבודתו, וכדכתיב (שמות לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם. ושנינו באבות (פ"ג) חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם. שעיקר קנינו של האדם הוא נתלה בידיעה, כמו שנראה בגזלה ואבדה, כל זמן שלא יתיאש בדעתו הוא שלו וכשמתיאש היאוש מפקיע הקנין שיש לו. וכן איתא ברא"ש ז"ל (בבא מציעא בהגה"ה פ"ב) מעשה שקנה אחד כסף בחזקת בדיל והמוכר לא ידע שהוא של כסף פסק ה"ר אלעזר ממיץ שזכה בו הלוקח, לפי שהמוכר לא ידע שהוא של כסף בעת לקחו מן הנכרי, שכל הקנין שיש להאדם הוא רק כפי הידיעה שבדעתו^קדזה העניין מבואר רבות בכל ספרי רבוה"ק ומקורו במי השלוח ח"ב ד"ה והפליתי [ב], ועיין עוד לקמן פ' לך אות כט, פ' חיי אות ו ד"ה ובתנחומא, בית יעקב שמות פ' תרומה אות טו, בית יעקב ויקרא פ' צו אות טז, בית יעקב הכולל חג השבועות ד"ה בחודש, ספר הזמנים חג הפסח אות י, שער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכו, תפארת החנוכי על זוהר פרשת לך (עח:) ד"ה והוא, תפארת יוסף מס' חגיגה (ג:) ד"ה איזהו., ולזאת היה תכלית ההסתרה שבעוה"ז עד שיהיה במציאות כח הבחירה ועבודה, בכדי שיקנה האדם השארה לעתיד בעת שיפתח השי"ת את אורו, שגם אז ישאר לו להאדם טעם יגיע כפים בעמלו: