Musar על איוב 3:19

התורה יצטרך אדם לחזור עליה שכן דרשו רז"ל כל העוסק בתורה ואינו חוזר בה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת וכיצד ימלט אדם מן השכחה שיחזור עליה תמיד ושישתדל בה בשינון הגירסא, שכן מצאנו בחכמי ישראל שהיו זהירין עליה ומתעסקין בשינון הלשון ואפי' בשעת מיתתן לא היו פוסקין מלימודן, והוא שדרשו על רבה בר נחמני שהיה מגדולי התלמוד ואפי' בשעת פטירתו לא היה פוסק מלימודו, והוא שאמרו בבבא מציעא בפרק השוכר (דף פו) רבה בר נחמני הוה גריס שמע דקא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא אם שער לבן קדם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכלהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא אמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים ואני יחיד באהלות שדר לשליחא בתריה ולא הוה מצי מלאך המות למקרב לגביה דלא הוה פסיק פומיה מגירסא אדהכי נשב זיקא ואוושא ביני קני סבר גונדא דפרשי הוו אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא נימסר בידא דמלכותא כי הוה ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצתה בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. וכן מצינו במסכת מכות (דף י) פרק ואלו הן הגולין כתיב (דברים ד׳:מ״ד) את בצר במדבר וכתיב בתריה וזאת התורה אשר שם משה, מכאן שדברי תורה הם מקלט ואפילו ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגרים בבי רב ולא הוה יכיל מלאך המות למקרב גביה דלא הוה שתיק פומיה מגירסא סליק אארזא דבי רב פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה. וכן מצינו בדוד המלך שלא היה פוסק מלימודו דאמרי במסכת שבת (דף לב) ביומא דנח נפשיה אשתמיט דרגא מתותיה. וביאור הענין במה שלא היה רשאי מלאך המות להתקרב אליהם והם עוסקין בתורה, טעם הדבר מפני הברית הכרותה מסיני למקבלי התורה שלא היה ראוי מלאך המות לשלוט בהם. וכענין שדרשו רז"ל (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלוחות חירות ממלאך המות. וכיון שהתורה עץ חיים אין מיתה במקום חיים. וכשם שאלו היה האדם מתעסק בחטא ועון ומת מתוכו שאי איפשר לו לירש חיי העוה"ב כיון שלא שב ומתודה אלא שמת מתוך חטאו כן זה שעוסק בתורה אי אפשר לו שימות מתוך עסקו ומפני זה יבאו סבות מבעל הסבות יתעלה לכל צדיק וצדיק שבדורות שיהיו פוסקין מלימודם כדי שישלוט בהם הכח הממית ולא תתבטל גזירת הגוזר ב"ה. זה נ"ל בטעם הדבר ואל תתמה על החפץ כי הדבר אמת ויציב. ואם נפשך לומר מצינו כמה נביאים וצדיקים שמתו ולא מצינו להם סבות שיפסיקו מלימודם ומתו. אין ספק כי תשתכח מהם תורתם רגע ובאותו רגע הוא שולט הכח הממית. והנה משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרכו רז"ל לומר נסתתמו ממנו מעינות חכמה אע"פ שלא היתה מיתתו ע"י הכח הממית ח"ו אלא בנשיקה, והא למדת כמה היתה חביבה על חכמי ישראל וה"ה שהיתה חביבה על מלכי ישראל שכן מצינו בחזקיהו המלך (חלק דף צה:) שתלה חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב בדקו מדן ועד באר שבע ומגבת עד אנטיפרא ולא מצאו עם הארץ ולא מצאו תינוק ולא תינוקות שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה. וכן מצינו ביהושפט שאמר הכתוב (ד"ה ב כ) ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה. מאי החצר החדשה אמר רבי יוחנן שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה. ומצינו עזרא הסופר הכהן שכתב כל התורה והיה כעין מלך והקישו הכתוב למשה רבינו, כתיב במשה (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה וכתיב בעזרא (ז) הוא עזרא עלה מבבל וכמה תקנות תקן בישראל, וכן מצינו חכמי התלמוד שהיו עוסקין בתורה מתוך הדוחק והעוני. ואמרו במדרש מאי דכתיב (שיר השירים ז׳:י״ב) לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים וגו' לכה דודי נצא השדה אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא אלא לכה דודי נצא השדה אראך תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה מתוך הדחק. נלינה בכפרים אלא תקרי בכפרים אלא בכופרים אראך בני עשו שהשפעת להם טובה וכפרו בך. נשכימה לכרמים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים אלו בעלי תלמוד, שם אתן את דודי לך, וכן מצינו (שבת דף לג) ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו שנחבאו במערה י"ג שנה והוו יתבי עד צואריהו בחלא כוליה יומא וגרסי ולא הוה בהדייהו אלא חרובא ועינא דמיא דאיברי להו על דרך הנס, ואמרו (בסנהדרין דף כ) על דורו של רבי יהודה ברבי אלעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה. ובמסכת יומא (דף לה:) אמרו הלל מחייב את העניים ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ואמרו עליו על רבי פרידא שלא הקדימו אדם מעולם לבית המדרש (ערבי פסחים קט) ואמרו עליו על ר"ע שלא אמר מימיו הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יוה"כ (יבמות דף סג:) ואמרו עליו על בן עזאי שחשקה נפשו בתורה ולא רצה לישא אשה אמר אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. (סוכה דף כח) ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ולא מצאו אדם מעולם יושב ודומם אלא יושב ושונה. חייב אדם ללמד תורה לחברו שכל ישראל ערבין זה לזה בכל המצות ומי שמלמד תורה לאחרים שכרו אתו ופעולתו לפניו שכן דרשו רז"ל (קידושין דף ל) כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנא' (דברים ד׳:ט׳-י׳) והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. ובפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פה) כל המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' (ירמיהו ט״ו:י״ט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנא' (שם) אם תוציא יקר מזולל וגו', ביאורו כשם שיש לי רשות לגזור ולבטל כן יהיה לך רשות זהו כפי תהיה. ושם עוד מאי דכתיב (איוב ג׳:י״ט) קטן וגדול שם הוא. אלא כל המקטין עצמו בדברי תורה בעוה"ז נעשה גדול לעוה"ב וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעוה"ז נעשה חפשי לעוה"ב. ובפרק חלק (סנהדרין דף צא:) כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה. מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. ושם עוד כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנא' (משלי י״א:כ״ו) מונע בר יקבוהו לאום. ואין לאום אלא עוברין שנא' (בראשית כ״ה:כ״ג) ולאום מלאום יאמץ. ואין יקבוהו אלא קללה שנאמר (במדבר כ״ג:ח׳) מה אקב לא קבה אל. ואין בר אלא תורה שנאמר (תהלים ב) נשקו בר. ואם לימדו מה שכרו זוכה לברכות יוסף שנא' (משלי י״א:כ״ו) וברכה לראש משביר. ואין משביר אלא יוסף שנאמר (בראשית מב) ויוסף הוא המשביר:

וְזוֹכֶה בָּהּ לָעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (פאה א' א'): אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל וְכוּ' וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (בבבא מציעא פ"ה:): מַאי דִּכְתִיב קָטָן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדוֹנָיו? כָּל הַמַּקְטִין עַצְמוֹ עַל דְּבַר תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, נַעֲשֶׂה גָּדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא, וְכָל הַמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּעֶבֶד עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, נַעֲשֶׂה חָפְשִׁי לָעוֹלָם הַבָּא. וּבְאָבוֹת פֶּרֶק ו' (ג'): אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי ג' ל"ה): "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ". אַל תַּחְמֹד גְּדֻלָּה יוֹתֵר מִלִּמּוּדֶךָ וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ (פֵּרוּשׁ: לָעוֹלָם הַבָּא) גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם וְכוּ'. וּבְפֶרֶקּ חֵלֶק (סנהדרין ק'.): כָּל הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק זִיווֹ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה' ט"ו): "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כַּאֲרָזִים". וּכְעֵין זֶה אִיתָא גַּם כֵּן בְּמִדְרָשׁ רַבָּה: ר' יְהוּדָה פָּתַר קְרָא מִתַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שם י"א): "שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב", וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (נַחוּם ב' ה'): "מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִים כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ". אֶלָּא אֵלּוּ בְּנֵי תּוֹרָה, שֶׁהֵם נִרְאִין כְּעוּרִין וּשְׁחוֹרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לֶעָתִיד מַרְאֵיהֶן כְּלַפִּידִים. אָמַר ר' תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ל"ו ט'): "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ" וְגוֹ'.

וגרסי' במ' עירובין בפרק עושין פסין, מאי שחורות כעורב, במי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשכים ומעריב עליהם לבית המדרש. רבה אמ', במי שמשחיר פניו עליהם כעורב. רבא אמ', במי שמשים עצמו עליהם אכזרי על בניו כעורב. כי הא דרב אדא בר מתנא. כי הוה קא אזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו, ינוקי מאי אעביד. אמ' להו, קדמי לאגמי. פירוש רב אדא בר מתנא, כשהיה הולך לביתו של רב ללמוד תורה, לא היה לו שום פרוטה להניח לבניו. אמרה לו אשתו, מה נעשה לתינוקות. [אמר לה] ילכו לאגם לרעות העשבים עם הבהמות. כלומר שלא היה חושש מהם הואיל והיה הולך ללמוד תורה. אמ' ר' אלעזר, מאי דכתי' (משלי א, ט) וענקים לגרגרותיך, אם משים אדם עצמו כענק זה שרף לצואר, ונראה ואינו נראה, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו. ואמ' ר' אלעזר, מאי דכתי' (שיר השירים ה, י) לחייו כערוגת הבושם, אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה, אי נמי כבושם הזה שהכל מתבשמין ממנו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. וא"ר אלעזר, מאי דכתי' (במדבר כא, יח) וממדבר מתנה אם אדם משים עצמו כמדבר הזה, שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו. א"ר ירמיה לר' זירא, מאי דכתי' (איוב ג, יט) קטון וגדול שם הוא ועבד חופשי מאדוניו, כל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה נעשה חפשי לעולם הבא.