Chasidut על איוב 3:26

בתורת כהנים אם בחקתי תלכו (ויקרא כו ג), מלמד שהקב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, שכן כתיב (תהלים פא יד-טו) לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, (תהלים פא טו) כמעט אויביהם אכניע, ואומר (ישעיה מח יח) לו הקשבת למצותי ויהיה כנהר שלומך, עד כאן דברי התורת כהנים. והוא תמוה, א' קשה מאי הכונה באמרו הקב"ה מתאוה, אם כמו שפירש רש"י על התורה בפרשת אם בחקתי תלכו (ד"ה אם) עיין שם, אם כן איך נמשך לזה שכן כתיב וכו', וכן ואומר, ואיך מוכח משני ראיות הללו דמיירי בעמל בתורה, דילמא שומע לי, היינו בעשיית המצות. ובראיה השניה פשיטא דקשה, דהא למצותי כתיב, ואם שנוכל לפרש למצותי שצוויתי לעסוק בתורה, כעין שפירש רש"י במסכת ברכות (דף ו'ע"א) ד"ה למצותי, בשביל מצותי שצוויתי לגמול חסד, עכ"ל. אם כן הכי נמי יש לפרש דברי התורת כהנים כמ"ש, מכל מקום איזה הוכחה יש מכאן דהכונה הוא על עסק בתורה. והנ"ל בזה, ומקודם אבאר דודאי החיוב הוא על כל איש ואיש מישראל לעסוק ולעמול בתורה, וזה תחלת דינו של אדם (קידושין מ' ע"ב), וביארתי אמרם (סנהדרין דף צ"ט ע"ב) אדם לעמל יולד (איוב ה ז), הוי אומר לעמל תורה, עד כאן. וביארתי על פי אמרם (אבות פ"ג מ"ה) (הובא בדברינו למעלה בפרשת בשלח במדרש (שמו"ר כ"ו א') ויבא עמלק (שמות יז ח) זה שאמר הכתוב (איוב ג כו) לא נחתי וכו' עיין שם), כל המקבל עליו עול תורה וכו'. על פי המסילת ישרים בענין בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג יט). והוספתי נופך כעת, כי נ"ל כמו שכתבו הקדמונים כי ביום אכלך ממנו וגו' (בראשית ב יז), אינו בדרך עונש רק בדרך חיבה, כי אחר אכלו, אי אפשר להגיע לשלמות באופן אחר. הכי נמי נ"ל דמה שאמר בזעת אפך, הוא גם כן בדרך טובה, דידוע דיגיעה במלאכה או בתורה משכחת עון (אבות פ"ב מ"ב), וקודם אכילת עץ הדעת לא היה עלול לחטא, ולא היה צריך ליגיעה להשכיח עון, מה שאין כן אחר אכילת עץ הדעת, צריך לעמל להשכיח, והבן. ואם כן עכשיו צריך לעמל אחד מן העמלים, והבן זה. והארכתי בענין חטא ביטול תורה שהוא רם ונשגב, וכל מי שאפשר לו לעסוק וכו' (ברכות ה' ע"א). ועל קביעת עת נאמר במדרש (שוח"ט מזמור קי"ט) עת לעשות וגו' (תהלים קיט קכו). וקביעת עתים היינו מי שאי אפשר לו לעסוק וכו', וכמו שפירש בהפלאה קבעת עתים, כמו קבען פלוני, וכמו (מלאכי ג ח-ט) היקבע אדם אלקים במה קבענוך, (מלאכי ג ט) ואותי אתם קובעין. ונחזור לענינינו, דהנה רש"י פירש בפרשה דילן ואכלתם לחמכם לשובע (ויקרא כו ה, ד"ה ונתתי), אוכל קמעא ומתברך במעיו, ושמא תאמרו אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר (ויקרא כו ו) ונתתי שלום בארץ. ומפרשין העולם על פי שהשלום הוא על ידי נשיאת פנים, כמו שנאמר (במדבר ו כו) ישא ה' פניו אליך וגו'. והנה מבואר בגמרא ברכות (דף כ' ע"ב) שנשיאת פנים הוא לישראל על ידי שהם מדקדקים על עצמם עד כזית, והתורה אמרה (דברים ח י) ושבעת וברכת וכו', ואם כן אם אוכל קמעא וכו', אם כן הוי שביעה בכזית, אם כן אין כאן מדקדקין על עצמם, וממילא דאין כאן נשיאת פנים ונעדר ח"ו השלום, ואם אין שלום אין כלום כאמרם ז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) דהוא הכלי המחזיק ברכה, תלמוד לומר ונתתי שלום, עד כאן. וכן מפרשין הטעם על הא דמדקדקים על עצמן, היינו משום שישראל אומרים הלא אם היינו כדאים, היה אוכל קמעא ומתברך במעיו, והיה שביעה בכזית והשי"ת מתברך, עכשיו שאין אנו כדאים יפסיד הקב"ה ברכתו, לכך מברכין. והש"י מודד מדה כנגד מדה ואומר הלא רצונכם לעשות רצוני ומצידכם לא יבצר, רק אני גרמתי שבראתי יצר הרע, כמו שדרשו בפסוק (מיכה ד ו) ואשר הרעותי (ברכות ל"ב.), אם כן למה יפסידו בני בהגרמתי, והבן. ונחזור למה שמפרשין על רש"י הנ"ל, ולכאורה קשה באמת איך יתכן השלום כיון שאין כאן מדקדקים וכו', אם כן הדרא הקושיא הא כתיב (דברים י יז) לא ישא פנים. ונראה ליישב על דרך משל, מי שהוא בארץ ציה אין נהר ואין מים, צריך לתחבולת להביא מים, מה שאין כן מי שהוא בתוך הנהר. הכי נמי התורה היא מקור הנהר השלום, כמו שנאמר (תהלים כט יא) ה' עוז וגו', ואין עוז אלא תורה ה' יברך וגו' (זבחים קט"ז ע"א), וכמו שדרשו במסכת ברכות (דף ח'.) על הפסוק (תהלים נה יט) פדה בשלום נפשי, עיין שם רש"י (ד"ה פדה) דשלום היינו התורה, דכתיב בה (משלי ג יז) וכל נתיבותיה שלום. ולפי זה יובן כשאינן עמלים בתורה ואינם בתוך הנהר של שלום, צריכין לנשיאת פנים לענין השלום, מה שאין כן כשעמלים בתורה, הם בתוך הנהר של שלום, אם כן אין צריכין כלל לנשיאת פנים לענין השלום, והוא תירוץ נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר התורת כהנים הנ"ל, דהיה קשה להתורת כהנים קושית רש"י, לכך אמר מלמד שהקב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, דאז הם בתוך הנהר, מה שאין כן באינם עמלים, ועל זה מייתי ראיה שכן נאמר לו עמי וגו' בדרכי יהלכו, ואף דהתורה נקרא דרך וכמו שפירש העקדה בפסוק (תהלים קמה יז), צדיק ה' בכל דרכיו, מכל מקום מצות נמי נקראים דרך, כמו שדרשו רז"ל (נזיר דף כ"ג.) בפסוק (הושע יד י) כי ישרים דרכי ה', אחד אכל לשם פסח וכו'. אולם התירוץ דמוכוח דאיירי בדרך דתורה ולא דמצות, דהא קשה מאי כמעט אם, ר"ל כמעט אויביהם אכניע, אבל באמת לא היה מכניע, כמו כמעט כסדום היינו (ישעיה א ט), אם כן מאי תועלת יש. אלא ודאי דדרך היינו התורה, וכמעט היינו בענין מעט וניקל ולא בשום תחבולות, ואם כן מוכרח דאיירי בתורה, דאי רק במצות עדיין צריך לנשיאת פנים דהוא ענין גדול ומאי כמעט, והבן. ועל צריהם אשיב ידי וגו', על פי מ"ש לעיל לישב הקושיא דלמה פוחת במדה טובה לומר אתה תהיה למעלה רק פעם אחד (דברים כח יג), ולא מעלה מעלה כמו במדה רעה (דברים כח מג). ותורף הדברים דיש השפלות אויבים ממילא על ידי הרמת קרן ישראל, ויש בפני עצמו השפלה אחר שנתרומם קרן ישראל. והנה מה דממילא, בודאי אין צריך כל כך לנשיאת פנים, מה שאין כן מה דמכוון רק להשפלת אויבים. והיינו ועל צריהם אשיב ידי, ר"ל אחרי שנתרומם קרנם של ישראל, אשיב בפ"ע ידי על צריהם, ואף על פי כן הוא כמעט זה היא ודאי, משום שהם בנהר השלום, והבן. והכנעת אויבים הוא השלום האמיתי, והוא יותר גדול מהעקירת אויבים, על פי הילקוט (רמז תרע"ב) על הפסוק והשבתי חיה רעה, הכא דיש מזיקין ואף על פי כן ואין מזיקין, גדול יותר וכו'. וכן בפסוק השני לו הקשבת למצותי לעסוק בתורה, ויהיה כנהר שלומך דהיינו ממש כמ"ש, ודוק.

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. הענין שהמקום נקרא על שם אביו יצחק ולא על שמו. אכן דהנה מדת אאע"ה היתה מדת החסד, והיה מכיר חסדי השי"ת בכל דבר בראותו אותו, ראה פת ראה אילן היה אומר כמה נאה זאת ברוך המקום שבראה, ונתברך בברכת בכל כדכתיב (חיי כד) וה' ברך את אברהם בכל, שדרך כל דבר ראה חסדי השי"ת שצופה רק להיטיב וחפץ בחסד כדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, והקנה כל דבר בחזרה להשי"ת משעת ראיתו אותו^סטכדאיתא במדרש תנחומא (בהר א): אמר הקב"ה, שאף אני מכרתי כל העולם כלו לאברהם אבינו ולא הוניתי אותו, חזר והקנה אותו לי, שנאמר, קונה שמים וארץ וכו'. עיין לעיל פרשת לך אות נ., ולזה קרא הוא את שם מקום המקדש ה' יראה (וירא כב). ומדת יצחק אבינו ע"ה הוא מדת הגבורה, שיש לו הכרה שהכל בידי שמים והיה עובד לאתר דלא אתיידע, והתדבק בתמידות בזה המקום עד שלא השגיח כלל על עניני עוה"ז, וממילא היו לו כל הטובות, והיה בכחו להכניסם בבחינת אכילה, כדכתיב (תולדות כז) ואוכל מכל, לזה היה עיקר שלימותו בארץ ישראל^עכמבואר במדרש רבה תולדות פרשה סד: וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ, עשה שכונה בארץ ישראל וכו'. אמר ר' הושיעה את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת.. ויעקב אבינו ע"ה, אף שלא היו לו כחות אבותיו בגדרם, מ"מ הוא בחיר באבות, מפני שהיה בו התכללות המדות כדכתיב (וישלח לג) וכי יש לי כל, שהיה אחיד בתרין סטרין (זוה"ק ויצא קנ.) לפי הזמן והמקום, אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת בכל רגע לפי הרצון מהשי"ת שמה פנה ללכת. ולזה היה בכחו כח הראות וגם היה יכול לטעום בבחינת אכילה, ואף שאלו השתי מדות נראים הפכיים, אבל ביעקב אבינו נכללו שניהם, ולזה היה עיקר שלימותו בארץ מצרים, להאיר אף שם בגודל ההסתר^עאכמו שמבואר בזוהר הקדוש ויחי (רטז:): ויחי יעקב וכו', דהא כל יומוי לא אקרי ויחי, בגין דכל יומוי בצערא הוו בצערא אשתכחן, עליה כתיב (איוב ג׳:כ״ו) לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז, בתר דנחית למצרים אקרי ויחי, חמא לבריה מלכא, חמא לכל בנוי זכאין צדיקין וכלהו בתענוגי ותפנוקי עלמא, והוא יתיב ביניהו כחמר טב דיתיב על דורדייא, כדין אקרי ויחי יעקב.. ולזה לא נחשב ישיבת המקום על שם יעקב, כי במקום יצחק אביו אין מקום שיקרא על שם יעקב. וסיפר לנו בזו הפרשה תולדות יעקב אבינו כדכתיב אלה תולדות יעקב יוסף וגו', וכל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים, ראשונים מאן נינהו אלופי עשו ותולדותיהם שכולן בני זמה. ואף שאמרו בש"ס (ברכות כט.) גמירי טבא לא הוה בישא, ומהתולדה נולד טוב מיצחק ורבקה. אמנם בההוספה שהוסיף מדיליה והתחתן במחלת בת ישמעאל אבד כל ספר יחוסו, עד שאינו מכיר כלל משורש מי יצא, ומעיד עליו הכתוב שכל בניו ממזרים (ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קלח) ואין להם להתייחס על אבותיהם שהם זרע יצחק ורבקה^עבכמבואר במאמר הקודם ד"ה ובזה יבערו ובהערה סו שם.. ומה שסומך את עצמו על זה שמאחר שנולד נקי אגב אמו מיצחק ורבקה, א"כ אין לחשוב עליו שום חסרון, רק כל פעולותיו טובים, כי אם יעלה על הדעת לחשוב לו איזה חסרון, א"כ מוכרח אתה לומר שהחסרון הזה היה כלול באבותיו הקדושים, והיתכן לומר זאת. וכמו שאמר עובדיה הנביא, שעשו אומר על עצמו (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורידני ארץ, היינו ששורש מחצבו חזק כסלע^עגענין עשו מבואר רבות בספרי רבוה"ק ונביא כאן קומץ מדבריהם הקדושים: איתא בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות קז ד"ה ולהבין וז"ל: ולהבין האיך שיצחק ורבקה צדיקים כמותם, יצא מהם דבר רע כעשו זה, ודאי שיצחק ורבקה לא הולידו רע ח"ו, כי הניחו בו כוונה טובה. אכן הנקודה הראשונה שהולידו התולדה שלו כמו שהם הולידו אותו וכמו שיצא מבטן אמו, זה בודאי היה טוב. אכן מה שנתגדל ונתפשט התולדה מצדו מעצמו וכו' זה הוא רע גמור וכו' והוא התפשט זאת המדה, ונתלבש בהסתעפות לבושים זרים, מה שעשו הוסיף מעצמו, אז נעשה רע גמור. ושם אות קיב אומר: שעמלק ג"כ אומר שהוא במקום גבוה דבוק, ואינם צריכים לעבודה שנולדים מיצחק ומרבקה, כמש"כ (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכן בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור: כן הכא נמי לא שייך לומר שעשו הרשע יש לו חלק מעט מאורו של יצחק אבינו, מאחר שחטא נגד אבותיו, ועשה ממש ההיפך ממעשיהם. לכן אין לו שום התיחסות לחיים של יצחק אבינו. וזה שמסיים המדרש, בשעה שיצא מבטן אמו חתך עיקר מיתרין שלה כדי שלא תלד, והיינו שנטל עם עצמו כל כח ההולדה, שלא יהיה לו חלק בהם, שלא נשאר כלום אצל יצחק ורבקה ממנו. וזה הוא הענין ממלחמת עמלק שעליו אמר הכתוב (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה הוא כל התקיפות שלו, שיש לו חלק בקדושת אבות, מאחר שבא משני צדיקים מיצחק ורבקה, והולך ומתפשט עצמו בכל מזימת לבו על סמך התקיפות הזה. ועיין עוד בזה במי השלוח ח"א פ' וישלח ד"ה ואלה, סוד ישרים פ' זכור אות טו, יט, פורים אות ח ד"ה והנה, ועיין עוד כאן בספרנו פ' תולדות אות נא, פ' ויצא אות סט, פ' וישלח אות יד ד"ה וזה, פ' וישב אות א ד"ה והתגלות, אות ד ד"ה תחת ישמעאל, אות יז.:

במדרש (שמו"ר כ"ו א') זה לשונו, ויבא עמלק (שמות יז ח) זה שאמר הכתוב (איוב ג כו) לא נחתי ולא שלותי ולא שקטתי ויבא רוגז, לא נחתי מגזירה הראשונה של פרעה, שנאמר (שמות א יד) וימררו את חייהם, והעמיד לו הקב"ה גואל זו מרים על שם המרירות, ולא שלותי מגזירה השניה של פרעה, שנאמר (שמות א טז) וראיתם על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו, והעמיד לו הקב"ה גואל זה אהרן על שם הריון, ולא שקטתי מגזירה השלישית של פרעה שאמר כל הבן היולד היאורה תשליכהו (שמות א כב), והעמיד לו הקב"ה גואל זה משה על שם המים, שנאמר (שמות ב י) כי מן המים משיתיהו, ויבא רוגז זה עמלק, עד כאן. והמדרש הזה אומר דרשוני דקשה טובא. (א), דמאיזה צד ואופן היתה מרים גואל לוימררו את חייהם, ואהרן לגזירת וראיתם על האבנים, ואם היה אומר מרים לגזירת וראיתם על האבנים, הוי אתי שפיר דהיא היתה מן המילדות, אבל עכשיו תמוה מאד. (ב), מה ענין הריון לכאן. (ג), איך נמשך לזה ביאת עמלק. (ד), יש לדקדק בלשון המדרש דאמר בכל, והעמיד לו הקב"ה גואל, דתיבת לו, הוא שפת יתר ומשולל הבנה.