Chasidut על איוב 31:39

וזהו דאיתא במדרש תנחומא (ראה טו) ונפש בעליה הפחתי (איוב ל״א:ל״ט) אם לא הפרשתי מעשר עני, והוא שיש לו הכרה לעני שמצדו אין לו רק הקריאה והרצון, והארץ ומלואה לה' הוא, ומבלעדי רצון השי"ת לא יוכל ליהנות משום טובה, לכן הוא נקרא בעליה, כי מי שיש לו הטובה בידו אין לו כח הקריאה והתפלה וממילא אין לו עוד עיקר הטובה, אכן העני שאין לו רק הקריאה והתפלה ממילא הוא בעל הטובה^קנגעיין תפארת יוסף מסכת מגילה (ו.) ד"ה א"ר: כמו דאיתא במדרש (תנחומא ראה) ונפש בעליה הופחתי זו מעשר עני, ולמה נקרא העני נפש בעליה, מאחר שאינו נקרא הבעל הבית של הטובה, רק מי שמכיר שהטובה אינו שלו וביותר מכיר זאת העני. שהעשיר מאחר שיש לו בידו מה, יכול לבוא לידי שכחה, שישכח שהשי"ת הוא הבעל הבית, ויכול לומר כחי ועוצם ידי. אבל העני שאין לו בידו כלום, ממילא מכיר שלד' הארץ ומלואה, וממילא הוא העיקר הבעל הבית של הטובה. ולזה דרש המדרש ונפש בעליה הופחתי זו מעשר עני. ועיין עוד שם פ' תבא ד"ה כי תכלה.. ועיקר זו ההכרה הוא ביוסף הצדיק, שמצמצם כל טובה ומקשר אותה בשרשה, שמדתו נקרא (דברי הימים א כ״ט:י״א) כי כל בשמים ובארץ, ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא, ועי"ז הם צמיחת כל הטובות. וזהו שאמר פרעה ליוסף אין נבון וחכם כמוך, שהבין פרעה שיוסף הצדיק יעץ לו משרשו שהוא מבורר בזו המדה, ואין בכח שום מצרי לקיים זה הפתרון שהתבואה תתקיים ולא תתעפש אם לא ע"י יוסף בעצמו, כי להם לא היה מזו המדה בשרש, והא ראיה שמה שאצרו המצרים תבואה הרקיבה ומה שיוסף הצדיק הטמין נתקיים^קנדכמו שמבואר לעיל פרשה זו אות ד ד"ה ואחר זה, אות ט ד"ה ולזה.. וזו העצה טוב לו לכל אדם בשרש חייו להתנהג במדת יוסף הצדיק, שזה הוא יסוד האדם וכל כח הולדה הוא מזה המקום. ואם יצמצם אדם את עצמו בזה האבר, אזי הוא בבחינת קודש, שמורה על חיים, ויבנה מזה בנין עדי עד. וכל מקום שמצמצם עצמו נקרא קודש, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (מדרש רבה קדושים כד). ואם יתפשט אדם בזה האבר אזי יתהפך מקודש לקָדֵש, שמורה על אפיסת החיים, שמפזר כח הקדושה^קנהכמבואר לעיל פרשת וירא אות יג: כי השי"ת ברא באדם אותו האבר, ואם האדם לא יצמצם עצמו בזה, אזי יוכל להעביר עצמו מן העולם יותר מע"י הקנאה והכבוד שמעבירין ג"כ מן העולם.. וכאשר בא יעקב אבינו ע"ה למצרים לא היה רעב, היינו שנפש יעקב אבינו רואה תמיד נכחו מפורש הנהגת השם יתברך, לזה לא היו צריכים עוד לצמצום^קנובית יעקב הכולל פרשת מקץ ד"ה יעשה פרעה.:

הנה בכל התחלפות הזמנים בעת שנשתנה מזמן לזמן אז צריך האדם להתיצב בדעה זכה וברורה למען שיהיה כלי קיבול לכל אשר ינהיר השי"ת באותו הזמן כי אלו הזמנים נקראים פני ה' מאחר שמאיר בהם השי"ת את האור להבריאה לכן מחויב האדם להכין א"ע שיהיה כלי לקבל הארת הזמן וזהו כענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קכ.) ר"א שאיל לר"ש אבוי א"ל סימנא לזווגא דיחודא מנין א"ל וכו' כעין סחרא דמדבחא דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' כלא הא אמינא לך דהא ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא וכו' היינו כי קרן הוא הזוית המחבר והמאחד שתי הרוחות וזה רומז לקוצו של דלת המאחד הקוין משני צדדי הדלי"ת. וזה הוא דאיתא שם והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא וכו' היינו כי מזה שרואה האדם נגדו התחלפות שני הרוחות שמתאחדין אהדדי מכיר שיש אחד למעלה המאחד את הכל ואין לפניו שום שינוי וחילוף וזאת ההכרה נקרא זווגא דיחודא שהוא רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא וכך הוא בכל שינוי והתחלפות הזמנים צריך האדם להכיר בכל זמן את ההארה שמנהיר אז השי"ת כדי שידע באיזה עבודה לעסוק אז כענין שמצינו בגמ' (שם טז) מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפח מפני שפסח זמן תבואה היינו שאז מתחיל הכרת אדם הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן וכו' כמבואר במקומו ואח"כ בחג הסוכות שהוא האחרון ושזה גורם ונקרא חג האסיף זמן האסיפה לבית וזה גורם להאדם שיעלה בדעתו שכבר השיג זאת השפע שאסף להבית בשלימות ואין לה עוד בה צורך להשי"ת כי כל זמן שהתבואה הוא עדיין בשדה קודם שמאסף אותה הביתה מכיר האדם היטב שנצרך להשי"ת שיגמור לו הצמיחה בכי טוב אבל אחר שמאסף אותה להבית יכול האדם לחשוב שאין לו עוד עמה שום עסק עם השי"ת כי כבר נעתקה מרשותו ית' לרשותו לזה נותן לו השי"ת עצה מצות סוכה כדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך וע"י זאת המצוה יכיר האדם שפיר שאפילו במה שאסף לבית אין לו שום שלימות בלעדי השי"ת ונצרך הוא להשי"ת עוד בכל רגע ורגע וכמאמרם ז"ל (סוכה י"ב.) בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר היינו שיסתכל האדם בהסכך שהוא מפסולת גורן ויקב ומזה יוכיח היטב שלא השיג עדיין לרשותו בשלימות הגמור אף בזאת שכבר קבל לידו כי אם היה מוסר השי"ת ההשפעה לרשות אדם בשלימות לבלתי יצטרך אליו ית' בזאת ההשפעה עוד א"כ מהיכן נמצא בה עדיין פסולת מה שאין בכח האדם לקבלה הלא מצד השי"ת אין בהשפעה שלו שום פסולת באמת אלא ע"כ מוכח מסבת הפסולת הנמצא בההשפעה שהשאיר כביכול ית' רשות לעצמו בזאת ההשפעה שלא יהיה בכח האדם לקבלה לגמרי אל תפיסתו. וזהו כענין שאמר לו ר' ינאי לר' יוחנן תלמידו (שבת קנ) א"כ דלא ידענא לפרושי טפי מנך מה בין לי ולך כך השאיר השי"ת לעצמו בכל ההשפעות מה שלא יהיה בכח האדם לקבלו וזה הוא הפסולת הנמצאים בכל ההשפעות כדי שיהיה הכרה מה בין לי ולך ומחמת הפסולת שרואה האדם שאין בכח תפיסתו לקבלם יכול שפיר להוכיח שאף מה שקיבל כבר אל תפיסתו אינו כ"כ לגמרי ברשותו כי אם שמוכרח עדיין בה בכל רגע לקבלם מחדש מהשי"ת ואין לו בה מצדו שום שלימות ובכל פעם צריך שינהיר לו השי"ת מחדש הרצון שלו ובאמת עיקר הכח והקנין בכל ההשפעות הוא רק זאת ההכרה שמכיר האדם שהשי"ת הוא הבעה"ב ולא הוא וע"י זאת ההכרה משיג האדם קנין בה שיהיה נקרא בעה"ב עליה כמו שמצינו במדרש תנחומא (פ' ראה) על הפסוק ונפש בעליה הפחתי (איוב ל״א:ל״ט) זה מעשר עני ומהיכן ילפי שקאי על מעשר עני אלא שהוכיחו זאת מזה שקראו הכתוב ונפש בעליו ומי יכול להכיר כ"כ היטב אשר לה' הארץ ומלואה כמו העני שאין לו באמת כלום לזה נעשה העני עיקר הבעה"ב של מעשר עני עד שקראו לו הכתוב ונפש בעליו ועל זאת ההכרה רומז מצות סוכה שאף מה שיש לו להאדם תחת רשותו הוא ג"כ בידו ית' ולזה איתא בזוה"ק מאן דאיהו שרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות ומאן דליתא משרשא וגזעא קדישא דישראל לא יתיב וכו' היינו כי רק מאן דאיהו משרשא וגזעא וכו' זה הוא בנייחא מסוכה היינו שיש לו נייחא מזה שמכיר היטב שאין לו שום קביעות רק שמוכרח לבא בכל פעם מחדש להשי"ת: