Chasidut על איוב 37:6

כִּי כָּל מִינֵי עֲשִׁירוּת, דְּהַיְנוּ כָּל מִינֵי דָּגָן וְכָל הָאִילָנוֹת וַעֲשָׂבִים וְכָל מִינֵי מַתָּכוֹת, הֵם רַק עַל־יְדֵי גְּשָׁמִים, וְכֵן כָּל הָאוֹצָרוֹת הֵם עַל־יְדֵי גְּשָׁמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים כ״ח:י״ב): יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ וְכוּ'. וְהַגְּשָׁמִים הֵם מִבְּחִינַת הַנְּשִׁימָה, שֶׁמַּכְנִיסִין וּמְקַבְּלִין אֲוִיר מִן הַחוּץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב ל״ז:י׳): מִנִּשְׁמַת אֵל יִתֶּן קָרַח וְרֹחַב מַיִם בְּמוּצָק. וְזֶה בְּחִינַת (משלי י״ח:י״א): הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ; הַיְנוּ שֶׁהָעֲשִׁירוּת הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת הַנְּשִׁימָה, שֶׁהוּא אֲוִיר הַקַּר שֶׁמְּקַבְּלִין בְּכָל רֶגַע מִן הַחוּץ כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: קִרְיַת עֻזּוֹ, בְּחִינַת: גֶּשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ (איוב ל״ז:ו׳).

וירא אליו ה' והוא יושב פתח האהל כחם היום. לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי ל״א:כ״א). שלג מורה על דבר שנתייאשו ממנו שכבר היה פעם אחת ונאבד, והאדם מתייאש ממנו שלא יהיה לו עוד כזה הדבר, והשי"ת מצדו ברא עוד הפעם מחדש זה הדבר בעצמו כמו שהיה מקודם, וכדכתיב (איוב ל״ז:ו׳) כי לשלג יאמר הֶוֵא ארץ. היינו, שמעלמין דאתחרבו נבנה עולם התיקון, שמעלמין דאתחרבו נולד יראה וצמצום שלא יתפשטו עוד בעולם בלי מעצור, ומזה הכח נבנה ונתקן עולם התיקון^לאכמבואר לעיל פרשת נח אות ב ד"ה והעניין, פ' לך אות ב' ד"ה והנה.. וזה הוא לא תירא לביתה משלג, למה לא תירא, כי כל ביתה לבוש שנים. וכענין שדרשו בתנחומא על זה (ראה) אל תקרי שָנִים אלא שְנַיִם, מילה ופריעה, עשר תעשר, פתוח תפתח, נתון תתן. והענין בזה הוא, דהנה כל מה שברא השי"ת בעולם הוא בשיתוף, חוץ ממנו ית', כדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו:). והוא, כי השי"ת הציב בכל העולמות רזא דדכר ונוקבא, משפיע ומקבל, כמו שמשא וסיהרא, שאחד מקבל מחבירו. ובהנוקבא הוא בקביעות והתקיימות כדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובספר הליקוטים מהאר"י הק' (וישלח) שבהשבעה מלכים שמלכו בארץ אדום כתיב בכולהו וימת וימת עד דאתער ואתפשט האי בתראה מכולהו דכתיב וימלך תחתיו הדר וכו' ושם אשתו וכו' בכאן אתבסמו דא בדא ואתקרי אשתו מה דלא כתיב בכולהו. כי השבעה מלכים שנאמר בהם וימת מרמזים על עלמין דאתחרבו, והמלך השמיני שלא נאמר בו מיתה מרמז על התחלת עולם התיקון^לבעניין עשרת העולמות שנחרבו לפני בריאת העולם בסוד בונה עולמות ומחריבן, נרמז סודן בשבעת מלכי אדום כמבואר בזוהר הקדוש באידרא רבה פ' נשא, נתבאר באריכות בכתבי רבנו האר"י זי"ע בהרבה מקומות, ונקראים גם עולם הנקודים. ומיתת המלכים וסוד חורבן העולמות נקרא השבירה. ועולם התיקון מרומז במלך השמיני שהוא הדר שנכתב שם אשתו ולא כתיב ביה מיתה. עיין בעץ החיים שער ט – שער שבירת הכלים – פרק ח, שער ההקדמות לרבנו האריז"ל בדרוש באור החדש שיצא מן המצח עיי"ש. ורבות נתבאר עניין זה בספרנו בטעמי השבירה ובטעם למה נתקיים עולם התיקון. עיין לעיל פרשת נח אות כ, לקמן פ' וישלח אות א בסופו, אות מד ד"ה וזהו.. וכן הוא בכל העולמות רזא דדכר ונוקבא, וכמו שדרשו, אחת דבר אלהים שתים זו שמענו (תהילים ס״ב:י״ב) זכור ושמור. זכור הוא ברזא דדכורא, בעת שהשפעת השי"ת הוא בהתגלות לעין כל. ושמור הוא ברזא דנוקבא^לגכמבואר בזוהר הק' בהרבה מקומות עיין זוהר יתרו צב. ברעיא מהימנא, פ' אמור צב: ברעיא מהימנא., בעת שהשפעת השי"ת נעלמה מעין אדם אז הוא שמור מקבל מרזא דזכור. וכן מרמז באדם, מה שצוה השי"ת על מילה ופריעה, כי בזה המקום נמצא שכחה והסתרה ביותר, לכן הוא המצוה להסיר שתי ערלות, ערלה הראשונה חותכין ומשליכין אותה לגמרי מפני שהיא כולה רע, והעור השני הדבוק בראשונה אין צריכין להסירה לגמרי רק לפרוע לנתקה ממקומה מעט, מפני שהיתה דבוקה בהעור הראשון הרע בכולו והיתה מקבלת ממנו, ואם יניחו את העור השני על מקומו אזי יתעורר בו כח הקליפה שנמצא בעור הראשון, ואף שנמצא בעור השני גם קדושה, אכן מפני דביקותה להעור הראשון שהוא רק קליפה לכן מסיעין אותו ממקומו מעט, שזה מרמז על קדש עצמך במותר לך, ופורעין את העור השני שעי"ז לא יזכר עוד מקומו הראשון, כמד"א (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו, וכענין דאיתא בש"ס (יבמות כא.) שניות לעריות מנין שנאמר (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו. שזה הוא גדר וסייג בל יבא אדם לידי ערוה ממש^לדכמו שנתבאר בשער המצוות לרבנו האריז"ל פרשת לך בסופו: ובזה נבאר מצות המילה, כי הנה בתחילה כורתים את הערלה, והיא עור החיצון, הכלי החיצון מג' הכלים של היסוד, מבחי' זמן העיבור, ויען שם אחיזת החיצונים, לכן כורתין הערלה ההיא ומשליכין אותה. ואח"כ פורעין העור שלפנים ממש, שהוא הכלי האמצעי של היסוד, מבחי' זמן היניקה, שהוא בחי' אלהי"ם שהוא דין, אלא שהוא קדוש. ולכן אין כורתין ומשליכין אותו, כמו עור החיצון. אמנם כונתינו לפרוע, כדי שיתגלה הכלי הג' של היסוד הפנימי שבכולם האמיתי, הנקרא קדש קדשים, ובהתגלותו תתבטל אחיזת החיצונים. עכל"ק. ומבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח ד"ה ואעבור עליך: ובמילה עצמה נמצא אלו השנים, דינא ורחמי, הרומז למילה ופריעה. שמילה הוא מה שהוא רע לגמרי, וצריך להסיר ולהפריד הרע, שבזה המקום יש שכחה גדולה, שהאדם יוכל לשכוח ח"ו בהשי"ת לגמרי. ומצות פריעה הוא בהעור השני הדבוק להערלה, וצריכין להסיר ולשנות המקום, במה שפורעין את העור הדבוק להערלה, שלא יוכל לעורר השכחה כמקודם מחמת דביקותו. לכן המצוה הוא לפרעו, היינו להזיזו ממקומו ראשון ולא להשליכו וכו'. כמו כן כאן שמשנה מן זה המקום שלא יוכל עוד לבא לזה וכדכתיב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבור בו. שמזה הפסוק למדו חכז"ל על גדר ערוה, כדאיתא (יבמות כא.) רמז לשניות מן התורה מניין, היינו היכא אסמכוהו רבנן אקרא, ר' אושעיא אמר, מהכא, פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור. היינו שאם לא יצמצם עצמו באלו השניות, יוכל ח"ו לבוא לגוף האיסור לשורש ערוה, והשניות הם גדר לערוה דאוריתא. וזה מורה על קדש עצמך במותר לך, שהוא גדר להאיסור. ולזה צריך לאלו השנים מילה ופריעה. ועיין לקמן פ' וישב אות יב ד"ה ולזה, בית יעקב ויקרא פ' תזריע אות כז ד"ה וטמאה [ב], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' וירא בתחילתה ד"ה הענין.. וכן הוא המצוה משני מעשרות מעשר ראשון ושני. מעשר ראשון צריך ליתן לרשות הלוי והלוי יעשה בו כרצונו. ובמעשר שני המצוה להובילו לירושלים, אבל הוא עצמו יכול לאכלו, רק צריך לשנות המקום שלא יאכל אותו כי אם במקום אשר בחר בו ה'^להוכן מבואר בסוד ישרים שמיני עצרת אות כט ד"ה הנה: וצריכין להפריש שתי מעשרות, והוא כעניין שמצינו גבי קליפת הערלה, שצריכין להסיר הקליפה הראשונה לגמרי, והשניה צריכין רק לנתקה ממקומה והשאר נשאר בקדושה. כך המעשר ראשון, צריכין למסור לגמרי להלוי, כי אם יקבל זה המעשר לעצמו, אזי יסתיר בעדו לגמרי את האור. כי רק הלוי, יען שיש בו בקביעות קדושה, כדכתיב, ואתנם לו מורא וייראני וגו' הוא יכול לקבל זה המעשר. אולם המעשר שני, הוא רק בהסתר כשהוא במקומו, אבל כשנותקין אותו ממקומו והוליכו לירושלים, שם הוא בכח הישראל נמי שפיר לקבלו פנים בפנים.:

ובזה אפשר לומר רמז בפסוק (איוב ל"ז, ו') כי לשלג יאמר הֶוֵא ארץ. כי העולם בכללו נחלק על שני חלקים, שהם השמים ושמי השמים וכל צבאם, והארץ וכל אשר עליה. כי כל העולמות העליונים נכללין בכלל השמימה, והעולמות התחתונים לכולם יקרא ארץ אף ששבעה ארצות המה כמו שאיתא (בספר יצירה נזיקין משנה ד') מכל מקום בכלל יקרא ארץ ובכל לשון הכתוב לא מצינו כי אם שמים וארץ לא יותר. והנה הכתוב אומר (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי, כי השמים שהם עליונים הם המרכבה הראשונה להשראת גילוי אלהותו יתברך והארץ היא כמו מרכבה למרכבה להשראת אלהותו יתברך וזה הוא במי שזוכה לחבר הארץ לשמים שיהיה נשקי ארעא ורקיע אהדדי על ידי תורה ומצוות ומעשים טובים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. כי הארץ וצבאיה בכללה נקראת על שם השכינה ששוכנת בתחתונים ונאמר (שמות כ"ה, ח') ושכנתי בתוכם כנודע ליודעים ועל כן עשיה גימטריא שכינה וכאשר כתבנו כמה פעמים על פסוק (ויקרא כ"ה, כ"ג) והארץ לא תמכר לצמיתות, ומתורגם לפסיקת עלמין. כי מי שנדמה לו שאלהים הוא בשמים והוא על הארץ, ואינו משים לבו לקרב הארץ וכל אשר בה, להשמים שמים לה' בכל הדברים הנעשים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, הוא פוסק העולמות זה מזה עולם התחתון מעולם העליון, והזהיר הכתוב והארץ לא תמכר לצמיתות ותרגומו לפסיקת עלמין ח"ו לפסוק העולמות זה מזה. וכשאדם מחבר ארץ לשמים נעשה הארץ וצבאיה כמו מרכבה למרכבה לאלהותו יתברך, והוא על דמיון בחינה השלישית מאור קדושתו יתברך וראוי לכנותה על שם גל"ש שהוא השלישי בא"ב של אי"ק בכ"ר גל"ש והוא אותיות שלג, וזה אמר הכתוב (איוב ל"ז, ו') כי לשלג יאמר הֶוֵא ארץ כלומר הקב"ה אומר שהארץ יהיה נעשה בבחינת השלג שיהיה מרכבה למרכבה לאלהותו יתברך כדבר האמור.