Chasidut על אסתר 9:23

ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד). במדרש רבה (דב"ר פ"ט ו'-ז') למה נגזר עליו מיתה בזה הלשון הן, רבנן אמרו למה הדבר דומה לאחד שכיבד את המלך כו', כך אמר משה בהן קלסתיך, ובהן אתה גוזר עלי כו', א"ל אי אתה זוכר שאמרת הן לא יאמינו לי (שמות ד א). (דב"ר פ"ט ז') דבר אחר אמר ר' אבין מהו הן, למה הדבר דומה למטרונה אחת שעשתה למלך פורפירה. כך אמר הקב"ה למשה קילסת אותי בהן, ובהן אני גוזר עליך מיתה, עד כאן. והנה הדבר אחר שאמר ר' אבין אין לו מובן, דבשלמא לפירוש הראשון הוא בדרך עונש על שאמר הן לא יאמינו לי כו', אך לפירוש השני קשה באמת זו תורה וזו שכרה, בשביל ששבחו בהן, יגזור עליו בהן מיתה, וכל יסודו של המדרש הוא ליישב קושיא זו, ולא ידענא מאי תירץ ר' אבין, והמשל אינו דומה להנמשל, דבהמשל צריך לומר שעשה לה איזה כבוד בזה הפורפירה שנתקברה בו, כדרך מלכים ושרים שמקברין אותו בבגדים חשובין, אך כאן מה כבוד חלק למשה בהן בזה, והיא פליאה עצומה. והנ"ל בזה, על פי דאיתא בזוהר פרשת ויחי (ח"א דף רכ"א ע"ב) ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז כט), לא כתיב ויקרב יום ישראל, אלא ימי, וכי בכמה יומין מית בר נש, והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפיק מעלמא. אלא הכי תאני כד קוב"ה בעי לאתבא רוחא דבר נש ליה, כל אינון יומין דאקים בר נש בהאי עלמא, אתפקדין מיניה ועאלין בחושבנא כו', זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומין אתקריבא לגבי מלכא בלי כסופא, ולא דחי יומא מניהו וכו', בגין כך כתיבא קריבא בהו בצדיקיא וכו', עיין שם. ובזוהר פרשת תרומה (ח"ב דף קע"ד ע"א) איתא בן מאה ועשרים שנה אנכי היום (דברים לא א), היום ממש דההוא יומא אשלימו יומין לאתקרבא לאתר דא, דכתיב הן קרבו ימיך, ימיך ממש, עכ"ל. והנה לכאורה הנאמר ביעקב ובמשה שוין. אך אחר התבוננות יראה הפרש רב בניהם, והערני בזה הרמ"ע ז"ל בתחילת ספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ז' סוף פרק א', אחר שפירש תפלת משה שהתפלל עלינו שאין אנו יכולים להשלים מדת ימינו מפני דוחק הצרות ואנוסים אנחנו, שיהא נחשב כאלו השלמנו ושכרינו לא יקופח בעד כל אותן הימים, עיין שם. ומסיק שם וז"ל: מי שהשלים מידת ימיו כמשה רבינו ע"ה, ואין זה רק מקצת שבחו, שכן בפניו העיד עליו חפץ חסד הן קרבו ימיך, כפירוש הזוהר דקריבו קמיה מלכא בלא כסיפא, יכול להתפלל כגון זו לזכות הרבים, עכ"ל הזהב. ופירש המפרש יד יהודה, ר"ל תפילה זו שהתפלל משה, יאתה לו למשה דייקא ולא לזולתו, לפי שהוא השלים מדת ימיו במצות, יכול להתפלל על אחרים שלא השלימו ימיהן בהן ולומר אונס רחמנא פטריה, עד כאן דבריו. ועל מה שכתב שאין זה רק מקצת שבחיה, פירש וז"ל: רק שכל זה מה שהשלים ימיו אינו אלא מקצת שבחו, שכן אמר לו השי"ת בפניו הן קרבו ימיך למות, וידוע שאין אומרים לו לאדם אלא מקצת שבחו (עירובין י"ח ע"ב), עכ"ל. וכן פירש גם כן בספר יואל משה. ושניהם לא יצאו ידי חובת הביאור, דמה לזה הענין שיוכל להתפלל כן, הא דהוי מקצת שבחו, הלא גם אם היה כולי' שבחיה, מכל מקום כיון שהשלים מידת ימיו, וידע מזה שהודיע לו, יוכל להתפלל כן. והן אמת דיש לומר כפשוטו דאלו לא היה זה רק מקצת שבחו, לא היה מודיעו, וכיון שלא היו מודיעו לא היה מתפלל כן, ואם כן לא יתכן תפלה זו רק למשה שהיה רק מקצת שבחו, ולכך הודיעו לו, ולכך יוכל להתפלל והבן זה. אך אם כך היו כוונתו, היה לו לומר בזה הלשון שאין זה רק מקצת שבחו, ולכך העיד עליו בפניו כו', ואז היה משמע דהעיקר דהתפלה ההוא יתכן למשה דוקא, הוא משום שהודיעו לו ית"ש זאת, רק סיבת הידיעה משום שהיה מקצת שבחו. אבל הלשון הזה שכן בפניו כו', משמע שהביא זאת הא דבפניו העיד לו, רק לראיה שהוא רק מקצת שבחו, אבל העיקר דתפלה זו יתכן רק למשה, תולה בעצם בהא דהוי מקצת שבחו, חוץ מזה דזה הוי סיבת ההודעה, ויש להבין מה תולה זה בעצם בהא דהוי מקצת שבחו, אף אי הוי מודיע לו בלא זה. והנ"ל בזה דדברי הרמ"ע עמוקים, דהא יש להבין איך יתכן דזה הוי מקצת שבחו, הלא אין שום אדם יוכל להשלים יותר ימים ממה שחי בהם, ובאמת בענין השלמה זו יש מדרגות רבות גבוה מעל גבוה איך ומה ובמה, ואף בצדיק אחד יש הפרש רב בין הימים, ופרטות הענין אין לו שיעור, רק שבפשוט הענין מדבר רק דרך כלל שהשלים כל ימיו, ואיך יתכן שכלל זה הוא רק מקצת שבחו, והוא קושיא עצומה למבין. והנ"ל בזה על פי דאיתא בשם האר"י דמשה חי ק"כ שנה, לפי שהוא היה התרומה של כל העולם, ועל כן ימיו ושניו הן התרומה של כל ימות עולם דהיינו שית אלפי שני (סנהדרין צ"ז ע"א), וכבר אמרו (זוהר ח"ב קכ"ז ע"א) מאי תרומה תרי ממאה, בעין בינוני דתורם אחד מחמישים (תרומות פ"ד מ"ג). וכבר כתבתי בפרשת בראשית (ו ג) בפסוק לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, עיין שם דלכך נקרא משה ראשית (עיין ב"ר פ"א ד'), והבן. והנה לפי זה מובן כשם שהתרומה הוא תיקון לכל התבואה, שאם לא נתרמה התרומה כולו מקולקל, כמו שאמרו מאי טבל, טב לא. ונ"ל שעל כן נקרא משה טוב (שמות ב ב), שהטוב של כל ימות עולם על ידו, והבן. אם כן לפי זה היה לו כל הימים של כל ימות עולם דהיינו שית אלפי שני, נמצא שמה שאמר לו השי"ת הן קרבו ימיך, משמע רק ימים שחי, הוא רק מקצת שבחו דבאמת היה לו כל ימות עולם. ולפי זה לא יתכן מקצת שבחו זה רק למשה שהיו לו כל ימי עולם, ולפי זה מבוארין דברי הרמ"ע, דבאמת לא יתכן תפלה זו גם למי שהשלים מדת ימיו, דאטו משום דהוא השלים, יבקש שאחרים שלא השלימו יחשבו כאלו השלימו. אך למשה יתכן תפלה זו, דהוא השלים כל ימי עולם, ויוכל לבקש על אחרים שלא השלימו באונס שיחשבו כאלו השלימו, דהא הוא השלימן והוא כללא דיהודאי כמ"ש בזוהר (ח"ב קצ"א ע"ב) בפסוק וקבל היהודים (אסתר ט כג), והבן. ויומתק יותר על פי מ"ש הש"ך בח"מ סימן כ"א (ס"ק), דאונס רחמנא פטרו אמרינן, אבל רחמנא חייביה לא אמרינן, עיין שם. אם כן לפי זה לא יתכן רק לפטור מעונש על ידי טענת אונס, אך לא לענין לקבל שכר, והבן. רק משה היה יכול להתפלל על זה, מטעם שהוא השלימו. והן הן דברי הרמ"ע דיתכן תפלה זו למשה דייקא שהשלים מדת ימיו והיו מקצת שבחו, משום דהוא תיקן כל ימי עולם, אם כן יוכל להתפלל כנ"ל, אם כן דברי הרמ"ע עמוקים ומפורשין לא ירדו לסוף דעתו כנ"ל.

וכדי ליישב כל זה, נ"ל בהקדים מה שכתבתי על הפסוק (שמות י א) בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', עיין שם. והיוצא מזה דמשה לא רצה לילך לפרעה, משום דהבין שלא ישמע לו ומצוה שלא לומר (יבמות ס"ה ע"ב). ונקדים עוד דמשה חשד לישראל ואמר והן לא יאמינו לי (שמות ד א-ו), ואמר לו השי"ת מזה בידך (שמות ד ב), ופירש רש"י מזה שבידך אתה ראוי ללקות שחדשת בכשרים, ולכך והנה ידו מצורעת וגו' (שמות ד ו). וקשה דלמה באמת חשד משה בכשרים, כיון דהוא חטא ועון לחשוד בכשרים. ועוד קשה אחר שנאמר לו מפי השי"ת שלא יפה עשה במה שחשדן, איך חזר וחשדן בשעת קבלת התורה, כמו שביאר באור החיים בפרשת יתרו (שמות יט ז) ויקרא לזקני העם וישם וגו' ויענו כל העם יחדיו וגו', והוא מבואר ממש בכתוב. והנ"ל בזה, על פי מה ששמעתי הפירוש בפסוק (במדבר יב ג) והאיש משה עניו מאד מכל אדם וגו', שהוא היה כללא דכלהון, כמ"ש הזוהר (ח"ב קצ"א ע"ב) בפסוק (אסתר ט כג) וקבל היהודים, ולכך אמר מחני נא (שמות לב לב). והנה ידע שהוא מצד הנשמה שורש לכל ישראל, וחשד את עצמו במה שחשדן, ודוק. והנה מבואר מדברי העקרים (מאמר שלישי פרק ל"ג) בפסוק (תהלים קיט קיא) נחלתי עדותיך וגו', דיותר עלול לקבל השכל מצות שכליות מלקבל שמעיות וחקים. והנה עד עתה היו מצות שכליות כמו כל עשרת הדברות, דשבת הוא גם כן שכלי יום גינוסיא (פסי"ר פכ"ג), ופרשת משפטים, ולעשות משכן הכנה להשרות הכבוד ית"ש, וחישב שזה מקבלין. אבל כשהגיע לתורת כהנים שזה טומאה וטהרה וקרבנות שהשכל מנגדן, כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות מקואות (פי"א הי"ב) וכי הטומאה טיט וצואה שמלוכלך ומועיל לו רחיצה, וכן קרבנות מנגד מאד להשכל, כי (תהלים נ יב) אם ארעב לא אומר וגו', (תהלים נ יג) האוכל בשר אבירים וגו' (תהלים נ יב-יג), והירצה ה' באלפי אילים וגו' (מיכה ו ז). וחישב שזה לא יקבלו מחמת שפלות שורשן ומצוה שלא לומר דבר שלא נשמע (יבמות ס"ה ע"ב). וגם חישב אחר שבאו למדריגה רמה שה' פעל להם ניסים כאלו, ויפלו ממדריגתן כשלא יקבלו והוא יכשילם במה שיאמר להם, לכך סבר אף שנמסר לו בסיני, ימסור לראש הדור אשר יהיה אחריו כמו ליהושיע, דכבר ידע דיהושע יהיו ראש הדור ממה שנאמר לו ושים באזני יהושע (שמות יז יד), דאז יהיה השורש יותר נכבד לדעתו ויתעלו הענפים ויקבלו אז, כן היו מחשבתו של אותו צדיק מחמת ענותנותו. אבל האמת הוא דדורו נתעלה על כל הדורות, ולכך היו למעלה מהטבע לפי שהוא היה ראש הדור, ועיין מה שפירשתי בפרשת דברים (א יא) יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים זו משלי (דב"ר פ"א י"ג), על פי דבר ציוה לאלף דור (תהלים קה ח), ודוק. ונקדים עוד מה שפירש בבית שמואל אחרון פרשה זו על הגמרא (ברכות כ' ע"א) מאי שנא ראשונים דמתרחש להו ניסא וכו'. ותורף דבריו דהעובד בטבע, עוזרין לו גם כן רק בטבע, מה שאין כן אם עובד חוץ לטבע, דבמדה שאדם מודד וכו' (מגילה י"ב ע"ב), עד כאן דבריו. אם כן אף אנו נאמר דדוקא בשמירת החקים שהם שלא בטבע, יזכו למעלה רמה להיות למעלה מטבע, וקרא מסייע לן (ואתחנן דף ז') ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו דהיינו בלי ממוצע, נאמר אחריו (דברים ד ח) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, והבן. ואם כן אמר לו ית"ש שאדרבה למדריגה זו שיהיו למעלה מהטבע, צריכין לשמירת החקים ובודאי יקבלו ישראל ממנו. ונקדים עוד לפרש הפסוק (תהילים ח׳:ו׳) ותחסרהו מעט מאלקים, דדרשו רז"ל (ר"ה כ"א ע"ב) על משה דמ"ט שערי בינה ניתנו לו. והוא משולל הבנה דאיך יתכן לומר על אין סוף שמחסר מעט ממנו, הלא בעל תכלית כלא נגד בלתי בעל תכלית. ועוד קשה הלא כל המ"ט שערים הם מעט מזעיר כנגד שער הנו"ן. ועוד הלא כל זה רק שערי בינה, ודוק. והנה פירוש הרמב"ן ידוע, וגם אני אענה חלקי דמבואר בבית שמואל אחרון דלהנהגת הטבעי ממונה שם אלקים, ולהנגת השדוד שם הויה, עד כאן. ונקדים עוד דהנהגת הטבעי, כטפה מן הים נגד הנהגת השגחה גלויה. שזה על ידי ממוצעים נבראים ובעלי תכלית, מה שאין כן הנהגת עצמותו ושם העצם והבן, וגם כל שית אלפי שני עולם הזה, הם כלא נגד הנצחית העתיד, ואז יתבטל הטבע כדכתיב (ישעיה ס יט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו'. ונקדים עוד מה שכתבתי לפרש (בפרשת שמיני, ויקרא ט ז) ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח, שהיה אהרן בוש וכו', על פי החן טוב בפרשת תצוה על המדרש (שמו"ר ל"ז ד') תורה שלי היתה ונתתיה לך, ותורף הדברים דמאותו טעם עצמו שניתנה תורה לבני אדם ולא למלאכים שאינם בעלי גוף וגשם, מהאי טעמא נבחר אהרן לכהן לה' ולא משה, מפני שהיה משה בחינת מלאך (עיין ויק"ר פ"א א'), ויותר מתרבה כבוד שמים בעבודת אדם שהוא בעל גשם, עיין שם. והיוצא שזה קצת חסרון למשה שלא היה בו שום גשמיית כלל, כמו שפירש בעל עיון יעקב על הא דמשני הגמרא (ב"מ דף פ"ו ע"ב ובמדרש רבה וירא, ב"ר פמ"ח י"ד) עליתא לקרתא הלוך בנימוסיא, (מובא לעיל בפרשת בראשית). מיהו אף שלענין השירות דכהונה גדולה, הוי יותר כבוד שמים כשיש בו קצת גשם, מכל מקום למשה בעצמותו הוי זה כבוד והדר, שהרי בבחירתו ובפועל ידו עשה מן הגוף מלאך ולא נברא כך. ועל פי זה יתפרש ותחסרהו, שהיה נחסר מעט דהיינו המושפע מאלקים, דהיינו הנהגת הטבעי שלא היו בו שום חומרית וטבע, אבל אין זה חסרון בחקו, רק אדרבה וכבוד והדר תעטרהו. ונקדים עוד, דהוי קשה להמדרש דאחר מתן תורה שהיה עומד לפניו ית"ש בתמידות כנאמר לו (דברים ה כח) ואתה פה עמוד עמדי, איך יתכן קריאה כי אין קריאה לאינו נפרד. וכדי ליישב קושיא זו אמר המדרש זה שאמר הכתוב ושפל רוח וכו', וכאשר השיבו אותו רשע מי ה' וכו', ישב לו ואמר כבר עשיתי שליחותי, ר"ל כיון שהעיז כל כך, ודאי שוב לא ישמע, אם כן אין אני רשאי לילך עוד יותר, ואמר לו השי"ת בא אל פרעה כמו שפירשתי במקומו. ועל זה אמר המדרש לבסוף הוציאם ממצרים וכו' אמר מה עלי לעשות עוד, ר"ל דכבר הם במדריגה גדולה ונפלאה, ואם אדבר להם בשמעיות יתקלקל הכל, לכך עמד וישב לו, ר"ל אף שהיה עומד בתמידית, מכל מקום ישב לו בזה מטעם הנ"ל, ולכך צריך היה קריאה בזה הענין, ולכך למעלה לא אמר עמד וישב לו, דהרי קודם מתן תורה לא היה עומד בתמידית עד שנאמר לו ואתה פה עמדי, ועל זה מסיים המדרש שאמר לו הקב"ה וכו'. ונקדים עוד דיש גדול בכמות ויש גדול באיכות, והנה מה שעשה משה עד עתה, היו הצלות נפשות כמו קריעת ים סוף, והמן, והבאר, והשליו, וענני הכבוד, והקמת המשכן הוא כמו בנין בית המקדש. והנה אמרו רז"ל (מגילה ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, שנאמר (אסתר י ג) ורצוי לרוב אחיו וגו'. ועוד אמרו (מגילה ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה היו קיים, לא הניחו עזרא ועלה. ונקדים עוד דמדריגת בנים היינו למעלה מהטבע, כי בנוהג שבעולם עבדים מוסר תחת ידי ממונים, מה שאין כן בניו, והבן. ועל פי זה יתבאר, דאמר לו הקב"ה לא כמו שאתה סובר דכיון שהם כל כך במדריגה אין ללמדן החקים, רק אדרבה לזה צריכין להחקים, ואמר שיש לפניך מלאכה גדולה באיכות מכל מה שעשית, והוא מדריגה יותר גבוה והוא ללמד לבני, ללמד דייקא, דגדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש ומהצלת נפשות, שהם יסוד של כל הדברים שעשית, לבני דייקא, דהיינו שהם למעלה מהטבע, ואם כן צריכין להחקים, ולכך ראוי ללמדן טומאה וטהרה והאיך יקריבו קרבנות, וישראל קדושים הם ובודאי יקבלו ואין לחשדן, הוי ושפל רוח יתמוך כבוד זה משה, ר"ל ושפל רוח ומשום זה חישב שגורם לשפלות הדור, אבל באמת יתמוך כבוד, שעל ידי שהוא היה ראש הדור, היה לכל דורו כבוד והדר שהיו למעלה מהטבע, והוא ענין יותר עמוק ממה שפתח, דענין הפתיחה כבר מבואר, ומייתי ראיה דפירוש של כבוד הוא במה שהם למעלה מהטבע, דכתיב ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, ופירושו כמו שכתבתי, אם כן הכבוד הנאמר כאן, הוא מה שהיה משה למעלה מהטבע כמ"ש, הכי נמי יתמוך כבוד פירושו כנ"ל, ושהוא תומך הכבוד הזה של ישראל, לכך נאמר ויקרא אל משה דלזה צריך קריאה, וזה נכון בס"ד. היוצא מזה דצריך להזהיר לישראל וללמדן דיני התורה, וחלילה לחשדן שלא ישמעו ויקבלו, דישראל קדושים הן ובודאי ישמעו ויקבלו.

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען וגו' (במדבר יג יז) עד סוף הענין. נ"ל לפרש על דרך מוסר נפלא, על פי שכתב העוללות אפרים ענין שליחות המרגלים, הוא התעוררות נפלא על שליחת האדם לעולם הזה, עד כאן דבריו. והנה צריך האדם לשום אל לבו ולהזהר שלא לצאת מן החזקה שליח עושה שליחותו (עירובין ל"א ע"ב), ועל כן חזקה דאורייתא, כי הוא יסוד כל התורה כולה, והבן. והנה צריך האדם לשום אל לבו מה שכתוב (איוב לח לה) התשלח ברקים וילכו וגו'. כי כל הנמצאים שלוחים של השי"ת המה, כי בכל הקב"ה עושה שליחותו (ויק"ר כ"ב ג'), וכל השלוחים צריכים להשיב להמשלח ית"ש הנני עשינו שליחותך, אם כן מה נשיב לאדונינו. והנה ידוע דכל הנשמות של ישראל אחוזים בנשמת משה, והוא שרשן ועקרן וכללותם, והוא שורש אילן הקדוש והמה הענפים, כמו דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קצ"א ע"ב), וקבל היהודים (אסתר ט כג), דהיינו משה דאיהו כללא דיהודאי. וכמו ששמעתי לפרש הפסוק והאיש משה עניו מאד מכל האדם (במדבר יב ג), דהיינו כללותן של ישראל שחישב שהוא הגורם לכל רע שיש באיזה אדם מישראל, והבן. והנה איתא בגמרא (נדה דף למ"ד ע"ב) שהנשמה קודם בואה לעולם הזה מזהירין אותה כמו שאמרו רז"ל אומרים לו הוי צדיק וכו', ובזוהר (זוהר ח"ג י"ג ע"ב) על הפסוק (ויקרא ה א) ונפש כי תחטא וגו'. ויתכן דהאילן מזהיר לענפיו קודם התפשטותן למטה, דהא בגמרא נאמר אומרים לו, ולא פירש מי האומר, וכן בזוהר לא פירש מי המשביעו, ומסתמא מקורן דהיינו נשמת משה. וידוע דכנען היינו תגר, כמו שתרגם בפסוק (בראשית לח ב) בת איש כנעני, בת גבר תגרא, וכמו כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב ח). וידוע דלמעלה נקראים עומדים, דאין ריווח ואין הפסד, וכמו שהוא צוה ונבראו באיזה מדריגה שרצה השי"ת, ככה יעמידם לעד לעולם ולא יוסיפו ולא יגרעו, ואין להם יכולת לבטל רצון קונם. אבל למטה הוי עולם הסחורה, דכל אחד בידו עולם הזה ועולם הבא, אם רוצה מחליף ונוטל עולם הבא הקיים ונצחי לעדי עד ונועם מתמיד, בעד עולם הכלה ונפסד מעורב ביגונות, ואשרי לו כי אף אם הונח שעולם הבא היה רק שעה אחת, ועולם הזה כל כך שנים כפי אשר יחיה האדם, מכל מקום טוב הוא עשה, כי כבר העידו רז"ל (אבות פ"ד מי"ז) דיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא וכו', וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אם תענוגי עולם הזה הם כלים ונפסדים בין לילה היו ובין לילה אבדו התעיף עיניך בו ואיננו, ותענוגי עולם הבא הם קיימים לעדי עד ולנצח נצחים, כמה טוב המסחר הזה וכמה נאים. ויש שוטים שמחליפין ונוטלים הכלה ונפסד, וכל ימיו בכעס ויגונות וכל הנאותיו מדומה ושקר, ומאבדין העולם הקיים ונצחי ונועם מתמיד, אהה לשטות הזה, ויש כאן ריוח והפסד שיוכל לעלות מעלה מעלה ולהיות צדיק כמשה רבינו ע"ה, או לירד מטה מטה ולהיות רשע כמו ירבעם בן נבט, כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ה ה"ב), הרי עולם הזה היא ארץ המסחר. והיינו וישלח אותם משה, שכללות האילן משלח ומפשיט ענפיו למטה, לתור את ארץ כנען כמ"ש, דהיינו ארץ אשר בו המסחר מתעשר או מתרושש, ויאמר להם, ר"ל שכללות האילן מזהיר ואומר לענפיו בשעת התפשטותן למטה ומוכיחן. ונקדים מ"ש האלגזי בספר אהבת עולם על הכתוב (משלי טו כד) אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, על פי אמרם (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים וכו', דע מאין באת וכו'. והנה אחי ההסתכלות היא מצוה דרבנן שאמרו הסתכל וכו', מלבד תועלתה המכריח להסתכלות הזה, על כן חובה על כל אחד מישראל לשום עינו ולבו להסתכלות הזה בהתבוננות רב. והנה כבר פירש הרי"ף בחידושי אגדות (בריש מסכת ברכות) הפסוק (משלי כג א) כי תשב ללחום את מושל וגו' עיין שם, (בין תבין את אשר לפניך, היינו קודם לך מאין באת, וגם לפניך פירוש שאת הולך אליה היינו ולאן אתה הולך, (מהגהות ייטב פנים הגי' וישב מצרף ומטהר כסף). ונחזור לדברי האלגזי, כי הנה המדרש שמואל כתב כי שתים הראשונים מאין באת ולאן אתה הולך, הוא להכניע האדם לבבו הערל ולשבור לבו הזונה ולסור מרוע מוקשות חמודותיו, כי מה יחמוד חרס את חרסי האדמה נוצר מטיפה באושה, וסופו נבאש רימה יסובבנהו תולעה תשליטנו. והשלישי לפני מי אתה עתיד וכו', היא להזדרז לעשה טוב, כי אולי יאמר הואיל ואני שפל כל כך, מה אני שאעבוד למלך מלכי המלכים רם על כל רמים ונשא על כל נשאים. לכך צריך להעלותו על לבו שהוא נותן דין וחשבון מה שאינו בשאר בעל חי, לפי שהוא חלק אלקי ממעל וראוי לעבדו ית"ש כאחד מצבא המרום במרום, עד כאן. הרי לסור מרע צריך להשפיל עצמו, ולעשות טוב צריך להגביה עצמו. והיינו אורח חיים הוא למעלה למשכיל, ר"ל משכיל על דבריו יראה כי צריך לעלות עצמו מעלה מעלה. ולמען סור משאול צריך להיות מטה, שצריך להשפיל עצמו, עד כאן דברי האלגזי. והנה כאשר נבין תורף הדברים הוא, כי בענין הגוף ישפיל עצמו מאד מאד, ובענין הנפש שהיא הנשמה דהיינו עסק תורה ומעשים טובים, יעלה עצמו להתלהב ביראת ה' ואש אהבתו, כי היא חלק אלקי ממעל גבוה מעל גבוה. וזה לדעתי אשר מודיעין להנשמה בירידיתה לעולם הזה איך תנשא בעבודת ה', (ולדעתי זה הוא הפירוש הנאמר (דברי הימים ב' יז ו) ויגבה לבו בדרכי ה', ואיך שתשפיל עצמה בעניני הגוף וחמודותיו. וידוע (ב"ב כ"ה ע"ב) דהרוצה שיחכים ידרים, וקדושה נקרא ימין שהיא דרום, וההיפך נקרא מסטרא דשמאלא, כמו שמפרשין בפסוק (קהלת א ו) הולך אל דרום. והיינו עלו זה בנגב, דהיינו בזה שבנגב דהיינו בעניני קדושה, עלו דהיינו אורח חיים למעלה למשכיל כפירוש האלגזי. והנה בווי העמודים פירש על מה שקובל הנביא (ישעיה ה' כ) הוי האומרים לרע טוב וגו' שמים חשך לאור וגו' מר למתוק. על פי הא דאיתא בתנחומא (פרשת בראשית, סי' ז') שלא תאמר כי יצר הרע הוא עז ורע ומר מאד ואין אתה יכול למשול בו, והלא התורמס הזה אין מר בעולם ממנו, ואתה סולקו בשבע מימות והוא מתמתק, התורמס הזה אתה יכול למתקו, ויצר הרע אין אתה יכול למתקו, עד כאן דברי התנחומא. ועל פי זה פירש דהנביא קובל על הרשעים שהם שמים חשך לאור, ושמא תאמר כי אינם יכולים למתקו, לכך אמר שמים מר למתוק במה שצריך כמו התורמוס, ולמה לא יוכלו למתק יצרן כדברי התנחומא, עד כאן דברי בעל ווי העמודים. ואני הוספתי נופך על פי סיומא דקרא ומתוק למר, כי הוא ז"ל נדחק בזה עיין עליו. והנ"ל כי יש צדיקים המהפכין יצר הרע לטוב, כמו שדרשו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) באברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט ח), וידוע דיש הכל זה לעומת זה, דהיינו דיש רשעים שמהפכין היצר טוב לרע והבן, ועליהם קובל הנביא שמים מר למתוק בעניני צורכי הגוף, ובצרכי הנפש שמים מתוק למר, והבן. וידוע דיצר הרע נקרא הר, כאמרם נדמה להם כהר (סוכה נ"ב.). והיינו ועליתם את ההר, שתראו להעלות גם את ההר דהיינו להעלות גם היצר הרע אל הקדושה, (וכן ראיתי באיזה ספר שפירש להאי ועליתם את ההר, כמו שפירשתי רק על פי הקדמה אחרת).