Chasidut על בראשית 1:11

וְזֶה בְּחִינַת הַחִיּוּב שֶׁמְּחֻיָּב כָּל אֶחָד לַעֲסֹק בְּיִשּׁוּב הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ לִשָּא אִשָּׁה וּלְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בָּנִים, וְהִיא מִצְוָה הָרִאשׁוֹנָה בַּתּוֹרָה, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה וְאֵינוֹ מַנִּיחַ, חַס וְשָׁלוֹם, בָּנִים בָּעוֹלָם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת לְמַעְלָה וְצָרִיךְ תִּקּוּן עַל-יְדֵי יִבּוּם וַחֲלִיצָה, כִּי אִשָּׁה יִרְאַת ה' זֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה מַלְכוּת כַּיָּדוּעַ, בְּחִינַת אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁהִוא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כִּי אִישׁ וְאִשָּׁה הֵם בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כַּיָּדוּעַ, כִּי הָאָדָם הוּא בְּחִינַת הַתּוֹרָה, כִּי כָּלוּל מֵרְמַ"ח אֵיבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת מִצְוַת עֲשֵׂה וּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. וְזֶה בְּחִינַת זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וּכְמוֹ שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת לַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּלֹא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁנִּמְסְרָה לַחֲכָמִים, וְעַל-כֵּן צְרִיכִין אֱמוּנַת חֲכָמִים דַּוְקָא, כִּי בְּלֹא הַחֲכָמִים, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֵין יְכוֹלִין לִקַּח דָּבָר מֵהַתּוֹרָה לֹא שׁוּם דִּין וְשׁוּם הֲלָכָה, כִּי בְּהַתּוֹרָה הַכֹּל סָתוּם, כִּי בְּהַתּוֹרָה אֵין מְפֹרָשׁ כְּלָל דִּינֵי תְּפִלִּין אִם לַעֲשׂוֹתָן מִכֶּסֶף אוֹ מֵעוֹר וְכוּ', וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּצְווֹת, וְעִקַּר כָּל הַתּוֹרָה אֵין יוֹדְעִין רַק עַל-יְדֵי הַחֲכָמִים, וְכֵן כָּל הַחִדּוּשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁמְּחַדְּשִׁין וּמוֹלִידִין מֵהַתּוֹרָה אֵיזֶה חִדּוּשׁ, וְכֵן קִיּוּם הָעוֹלָם וְכָל הַהַשְׁפָּעוֹת וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד אֵין חִיּוּתָם אֶלָּא מֵהַתּוֹרָה שֶׁהִיא מְחַיָּה אֶת כֻּלָּם, וְעִקַּר חִיּוּתָם וְקִיּוּמָם וְהַשְׁפָּעָתָם הוּא רַק עַל-יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁהִוא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כִּי כָּל הַתּוֹרָה תָּלוּי בָּהֶם דַּיְקָא וְכַמּוּבָן בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, כִּי לָהֶם נִמְסְרָה הַתּוֹרָה לְדָרְשָׁהּ וְכוּ', וּכְפִי מַה שֶּׁהֵם דּוֹרְשִׁין אֶת הַתּוֹרָה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ כֵן מִתְנַהֵג הָעוֹלָם, כִּי זֶה אָנוּ רוֹאִין שֶׁבְּכָל עֵת וּזְמַן וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מַמָּשׁ נַעֲשִׂין שִׁנּוּיִין גְּדוֹלִים, וְכָל אֵלּוּ הַשִּׁנּוּיִים הוּא כְּפִי מַה שֶּׁחֲכָמִים מְחַדְּשִׁין בַּתּוֹרָה וּמַרְכִּיבִין אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה כְּמוֹ כֵן נַעֲשִׂין שִׁנּוּיִים בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וְשִׁנּוּיִים בְּכָל הָעוֹלָם, שֶׁבְּזֶה הַיּוֹם יֵשׁ גְּשָׁמִים הַרְבֵּה וּבְזֶה הַיּוֹם יֵשׁ יְבֵשׁוּת, וּבְזֶה הַזְּמַן קַר וָלַח וְכוּ' וְכַיּוֹצֵא שְׁאָר הַשִּׁנּוּיִים, וְכֵן הַשִּׁנּוּיִים שֶׁבֵּין בְּנֵי אָדָם שֶׁזֶּה עוֹלֶה וְזֶה יוֹרֵד וְזֶה בָּרִיא וְזֶה לְהֵפֶךְ, וְלִפְעָמִים כּוֹבֵשׁ זֶה הַמֶּלֶךְ וְלִפְעָמִים מֶלֶךְ אַחֵר, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שִׁנּוּיִים לְאֵין קֵץ בְּכָל עֵת וּזְמַן הַכֹּל כְּפִי מַה שֶּׁהַחֲכָמִים מְחַדְּשִׁין וְדוֹרְשִׁין אֶת הַתּוֹרָה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, בִּבְחִינַת וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר אֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה וְכוּ', אֵין טוֹב אֶלָּא צַדִּיק וְכוּ'. כִּי כָּל הַחִדּוּשִׁים שֶׁל מַעֲשֵׁה בְּרֵאשִׁית שֶׁמְּחַדֵּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם תָּמִיד, הַכֹּל עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה, וְהָעִקָּר תָּלוּי עַל-יְדֵי הַצַּדִּיקֵי הַדּוֹר כְּפִי מַה שֶּׁהֵם דּוֹרְשִׁים אוֹתָהּ בְּכָל זְמַן וְכוּ' וְכַנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן הָאָדָם שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל וְהַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת עֵץ פְּרִי עֹשֶׁה פְּרִי (בְּרֵאשִׁית א) וְצָרִיךְ לְחַדֵּשׁ בָּהּ תָּמִיד חִדּוּשִׁין דְּאוֹרָיְתָא וּלְהוֹלִיד מִמֶּנָּה דְּרָשׁוֹת וְחִדּוּשִׁין וְזֶה עִקַּר קִיּוּם הָעוֹלָם כַּנַּ"ל, וְכָל זֶה תָּלוּי בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כַּנַּ"ל, כִּי מָאן דְּגָרַם לְאוֹרָיְתָא לְמֶהֱוֵי יְבֵשָׁה וְכוּ', עַיֵּן בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ גֹּדֶל הָעֹנֶשׁ, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְעַל-כֵּן צָרִיךְ אֱמוּנַת חֲכָמִים דַּוְקָא וְכַנַּ"ל, וְכֵן הָאָדָם אָסוּר לוֹ שֶׁיִּהְיֶה עֵץ יָבֵשׁ וְצָרִיךְ לְאוֹלָדָא וּלְאַפָּשָׁא וּלְאַסָּגָא בְּעָלְמָא, כִּי כְּשֶׁנּוֹלָד אָדָם בָּעוֹלָם וְנִמְשָׁךְ נְשָׁמָה בָּעוֹלָם זֶה בְּחִינַת הִתְחַדְּשׁוּת הַתּוֹרָה מַמָּשׁ, כִּי הָאָדָם הוּא בְּחִינַת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל וְהוּא קִיּוּם הָעוֹלָם, כִּי לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (יְשַׁעְיָה מה), כִּי אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם מְקַיְּמִין הַתּוֹרָה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְהֵם בְּעַצְמָן בְּחִינַת הַתּוֹרָה, כִּי אוֹרָיְתָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל כֻּלָּא חַד וּכְפִי הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ כֵן נִתְחַדְּשִׁין חִדּוּשִׁין דְּאוֹרָיְתָא בְּכָל דּוֹר וּכְמוֹ כֵן מִתְנַהֵג הָעוֹלָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְזֶה עִקַּר קִיּוּם הָעוֹלָם וְכוּ' וְכַנַּ"ל:

והנ"ל בזה דהא דקיימא לן אין עונשין מן הדין, יש על זה ג' טעמים. (א), דהמדה כן מסורה הלכה למשה מסיני. (ב), מפני שהוא חמור, לא ניחא ליה דתהוי ליה כפרה בעונש הקל. (ג), דקל וחומר הוא היקש שכלי, ואולי המצא תמצא בו איזה טעות או פירכא, (עיין בספר גינת וורדים כלל ג'). ונפקא מינה דלטעם הא' בבן נח עונשין מן הדין, דהלכה למשה מסיני אינו רק בישראל. וכמו כן טעם הב' לא שייך בנכרי, על פי מ"ש העיקרים דמהדין היה ראוי להיות העונש נצחי בלי תכלית, רק דזה הוא מכח חסד דהוי זמני, עיין שם. והנה נתבאר בגמרא ברכות (דף כ' ע"ב) דהשי"ת נושא פנים לישראל, משום שהם מדקדקים עד כזית כו', אם כן לעכו"ם אין נשיאות פנים, והבן. אך טעם הג' דהוא היקש שכלי, איתא נמי בבן נח. והנה זה משה אדונינו דידענו מה היה לו, כמ"ש (במסכת סנהדרין פ"ב ע"א) לפרש קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא, על פי מה ששמעתי הטעם דמשה בעצמו לא עשה זאת, לפי שמשה הוא עצם התורה, והא דבועל ארמית קנאין פוגעין בו הוא הלכה ואין מורין כן, אם כן זה לא הוי בחינת עצם התורה דאין מורין כן, על כן לא היה משה יכול לקיים הלכה זו, והבן ועיין שם בארוכה. ואם כן הוא נתעצם בעצמות התורה ואין בו חשש טעות, דעל כן לא מצינו בו טעות רק בשעה שבא לכלל כעס, דאז באותו רגע ירד מהמדריגה, וכמו שפירשו כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו (תהלים קו לג), והבן. ועיין מה שפירשתי בפרשת אמור על משה היה כותב בדמע (ב"ב ט"ו ע"א), (באופן השני על המדרש הראה הקב"ה למשה). ועל פי זה נ"ל לפרש התרגום יונתן בסוף פרשת בלק, וכד שמע משה רתח ואישתלי, ואינון בכיין וקריין שמע. דלכאורה האיך נייחס ענין כעס למשה אדונינו במקום שלא נתבאר בכתוב. אבל יתכן כי כעסו היה לשמו יתברך כדי שיפול ממדריגתו מבחינת עצמות התורה, ואז יוכל לקיים ההלכה הנ"ל, והבן. והנה יצא שכרו, כי כעסו לגודל מעלתו עשה רושם גדול ונשכח ממנו הלכה זו, ולמען יזכור ההלכה היה קורא את שמע, כי אם היו צריך לזכור איזה הלכה, היו צריך לחזור כל התורה ואיך אפשר בשעה חדא, רק בדרך כללות אפשר, על פי מה שבארתי על הסמיכות במסכת ברכות (דף ה' ע"א) מימרא דר' לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש להדדי, ואם כן היינו כללות כל התורה. (אמר המסדר כך מצאתי כתוב, וכפי העולה בזכרוני נ"ל שכונתו למה ששמעתי מפי קדשו על הסמיכות סיום הש"ס לתחלתו, מסיים (נדה ע"ג ע"א) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום כו', דפירושו שונה לשון חזרה, ר"ל כל החוזר על ההלכות בכל יום, ואיך אפשר לחזור כל הלכות בכל יום. אלא הענין על פי המבואר בספרים דבקריאת שמע נרמז כל היו"ד דברות, וכבר נודע דביו"ד דברות נכלל כל התורה כולה רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, אם כן הקורא קריאת שמע פעמים בכל יום, הרי הוא חוזר על כל התורה כולה. וזה שאמר כל השונה הלכות וכו', ואיך אפשר לזה פתח מאימתי קורין שמע, ואם כן היינו כללות כל התורה. ועל פי זה יובן סמיכות תרי מימרות דר' לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש אהדדי במסכת ברכות (דף ה' ע"א), עיין שם והבן. ולזה קרא את שמע למען יזכור ההלכה), (עיין תפלה למשה תהלים כ"ט מבואר בארוכה). גם יש לומר שקרא את שמע לבטל המשטינים המשכיחין, והבן. אלא דאם יקרא את שמע בלא בכייה, יחזור למדריגתו להתעצם עם התורה ומה יועיל, על כן בכה וקיימא לן (שבת ל' ע"ב) דאין השכינה שורה מתוך עצבות ולא יחזור למדריגתו, ואז אולי יזכור, וגם יהא ביכלתו לקיים ההלכה, ולכבודו שהוא בכה, בכו כולם. וזה שאמר ואינון בכיין וקריין את שמע, ודו"ק. והנה עיין מ"ש מהרש"א על הא דאיתא בחולין (דף ס' ע"א) נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, הובא בדברינו בפרשת בראשית על הפסוק (בראשית א יא) תדשא הארץ, עיין שם. אף כאן נאמר נשא משה קל וחומר בעצמו דוקא, לאשר היה עצם התורה ואין בו חשש טעות. והשיב לו יתברך לא כשעלתה על דעתך כו', דזה מן ותחסרהו (תהלים ח ו), דהוא סוד נפלא מציאות דוד ומשיחו בענין זה, והבן.

ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא וגו' (בראשית א יא). בספר נחלת עזריאל הביא מדרש אחד וזה תארו, ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי למינו, הה"ד (ויקרא טז לא) ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, עכ"ל. (וכן הוא בזוהר הק' פרשת תרומה בספרא דצניעותא דף קע"ז ע"א עיין שם), והוא פליאה. ולבאר זה, נקדים הא דאיתא בש"ס ובב"ר (פמ"ח י"ד) אהא דכתיב במלאכים כשבאו אצל אברהם והוא עומד עליהם ויאכלו, מתלא אמרין עלית לקרתא הלוך בנימוסיה. ובמסכת בבא מציעא (דף פ"ו ע"ב) לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם, אכלו ס"ד, אלא נראה כמו שאכלו ושתו, ועיין בתוספות שם (ד"ה נראין). ולכאורה יפלא, דמה שלא ישנה מן המנהג, זה לא יתכן רק באם ישנה השינוי נראה וניכר, והוא מענין שינוי נימוס ודת, אבל ענין אכילה אינו נימוס בזה העולם, רק הכרחי להשביע הרעבון, אבל אם כבר אכל אכילה שהיא כדי שביעה, שוב הוי אכילה גסה, ואין דרך לאכול על השובע, היתכן שאם מי ששבע נכנס לבית ומצא כת של רעבים שיושבים ואוכלים, דנימא שלא ישנה מן המנהג ויאכל דוקא עמהם, הלא כמה שבעים איכא בשוקא ואין זה שינוי מן המנהג, וכמו דאמרינן בגמרא (פסחים נ"ד ע"ב) לענין ביטול מלאכה בט' באב, דלא הוי שינוי מן המנהג אף במקום שנהגו לעשות, דכמה בטלנים איכא בשוקא, ואם כן לפי זה המלאכים שהם אינם צריכים לאכילה והם שבעים מעיקרא, למה להם לאכול, ומה שינוי מן הנימוס יש בזה, והוא תמוה מאוד לענ"ד.