בית יעקב על התורה
וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל וגו'. בזוה"ק (וירא צז.) רבי חייא פתח הנצנים נראו בארץ, כד ברא קוב"ה עלמא יהב בארעא כל חילא דאתחזי לה וכלא הוה בארעא ולא אפיקת איבין בעלמא עד דאתברי אדם וכו' כגוונא דא שמים לא יהבו חיליהון לארעא עד דאתא אדם, הדה"ד וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכו'. הענין בזה הוא, דהנה ראשית בריאת העולם היה בהשם אלהים, שמזה השם יתחייב גבולים והגדרות והדרגות בעולם, ולכן לא התכללו הברואים זה בזה מגודל יראתם, כי כל פרט מהבריאה היא מדוגלת ומצויינת לענין מיוחד, שעל ידה יתראה כבוד שמים בענין מיוחד. וכל זמן שלא נתגלה השם יקו"ק לכללם יחד בעיקר ושורש אחד, לא רצו להתערב זה בזה, כי לא היה בהם עוד כח התכללות, כי כל אחד מסתפק בקב שלו ובחלקו. וגם היראה גבר אז לבלתי יצא שום פרט בריאה מגבולה, וזה הוא דאיתא בש"ס (חולין ס:) מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, מפני שיראו להשפיע אחד לחבירו, פן יסתר אורו בצאתו חוץ לגבולו ויפסיד כחו. כי כל דבר כשהוא דבוק בשרשו יש לו בטוחות יותר. עד שנתגלה בעוה"ז השם יקו"ק בבריאת הצורת אדם, שזה השם רומז לאחד כל הבריאה להתכלל לענין אחד, שיתראה תכלית הבריאה לכל בריה שנבראת לכבוד השי"ת, ובזה יחפצו להתכלל חדא בחברתה, מחמת שרואה היא שגם השניה נבראת להגדיל על ידה כבוד שמים, וממילא אין כ"כ יראה שלא תרצה בהתכללות, וגם הגדול ירצה להתערב עם הקטן, מאחר שע"י צירופם יתגדל ויתקדש שמיה רבא. כי בבריאת אדם נתגלה שם הוי"ה, כדכתיב (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וגו'יבהרחבת הדברים בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות ט ד"ה והנה עיי"ש, ועיין עוד שם אות יא שמבאר: כמו שבבריאת עולם כשאמר השי"ת נעשה אדם לא היה זה מאמר חדש, כי בכלל היה נמצא האדם אף קודם זה המאמר וכו'. אכן שכל הברואים היו נבדלין בפני עצמן, ולא היה ביניהם שום חיבור, רק אחר שאמר הקב"ה המאמר נעשה אדם, נתפעל עי"ז חיבור והתכללות בין כל הברואים. וכדאיתא (חולין ס:) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדה"ר ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו. היינו שתחלה לא רצו הברואים להתחבר ולהתכלל זה בזה, הגדול לא רצה להזריח מכחו בהקטן, והקטן לא היה בכחו להעלות את עצמו, עד שנברא צורת אדם בעולם, אז נעשה חיבור בין כל הברואים, כי האדם יכול להעלות אף את הקטן לרום המעלות. שאחר שהשתתפו כל הברואים ונתנו מכחם בהצורת אדם, לזה יש לו התכללות והכח והחיבור מכל הברואים וכו'. עיי"ש המשך הדברים. עיין לעיל פ' בראשית אות מ, נו, לקמן פ' וישלח אות יב, סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' כי תצא בתחילתו ד"ה כי תצא [א] כל הענין באריכות שם.. ומתחיל בענין בריאת האדם, שזה הוא גמר שיתוף מדת הרחמים, כי נשמת אדם מחצבה היא ממקור החיים גבוה מעל גבוה, ואיך היא מתרצה להתערב עם גוש עפר מן האדמה, גוף החומרי גדל הסתר ושכחה, ומשנים אלו שיתף הקב"ה וצירף אותם בבריאת אדם בבנין אחד יעמדו יחדו. וזה רומז שהשי"ת האיר באור הרחמים לעוה"ז, ופתח אור הנעלם בנפחו נשמת רוח חיים באדם, וכדאיתא (ספר הקנה בראשית) מאן דנפח מתוכו נפח, כי באמת הנשמה נחצבת ממקום שגם חשך לא יחשיך שם ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, ושם אין שום חילוק בין הדומם ובין האור, כי שם גם הדומם מלא חיים, ומזה רואה הנשמה שלא תפסיד כלום כשתרד להתערב עם בשר ודםיגמבואר בתפארת יוסף מסכת ברכות (יא:) ד"ה מאי מברך: כי בבריאת עולם היה יראה גדולה אצל הברואים, היינו שהברואים היו מתיראים להשפיע זה לזה, היינו הדומם לצומח והצומח לחי והחי לצורת אדם. כדאיתא בש"ס (חולין ס:) רב אסי רמי כתיב (בראשית א׳:י״ב) ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא וכתיב (שם ב) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע וכו' היינו שהיה להם גודל יראה פן יפסידו מזה העולם, כי האדם יכול לקבלם ולעשות היפך מרצונו ית' עד שהשי"ת הראה להם שמלא כל הארץ כבודו, ולא יפסידו כלום בזה העולם. ובעת שהשי"ת מראה זאת, אז המה מתאחדים זה לזה שאז אינם מתיראים כלום, כי להפסיד לא יוכלו, ועוד זאת שיכולים להרויח שאדם בעבודתו יכול לעלות אותם.:
תפארת יוסף
(יא:) מאי מברך אמר רבי יעקב אמר רבי אושעיא יוצר אור ובורא חשך לימא יוצר אור ובורא נוגה וכו' אלא אמר רבא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום וכו'. איתא בזוה"ק (תולדות קמא:) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם וכו' ולחשך קרא לילה דא יצחק וכו'. הענין בזה, כי בבריאת עולם היה יראה גדולה אצל הברואים, היינו שהברואים היו מתיראים להשפיע זה לזה, היינו הדומם לצומח והצומח לחי והחי לצורת אדם. כדאיתא בש"ס (חולין ס:) רב אסי רמי כתיב (בראשית א׳:י״ב) ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא וכתיב (שם ב) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע וכו' היינו שהיה להם גודל יראה פן יפסידו מזה העולם, כי האדם יכול לקבלם ולעשות היפך מרצונו ית' עד שהשי"ת הראה להם שמלא כל הארץ כבודו, ולא יפסידו כלום בזה העולם. ובעת שהשי"ת מראה זאת, אז המה מתאחדים זה לזה שאז אינם מתיראים כלום, כי להפסיד לא יוכלו, ועוד זאת שיכולים להרויח שאדם בעבודתו יכול לעלות אותם. כדאיתא בש"ס (עירובין יג:) נמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ולמה לא נקטו חכמים בלשונם טוב לו. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שמחמת שהבריאה נברא רק מחסדו יתברך, ואילו היה באמת להבריאה טובה יותר שלא נברא, לא היה נברא. ומאחר שהשי"ת בוראה בודאי לא תפסיד כלום בזה העולם. ולזה נקטו חכמינו ז"ל נח לו, שהבריאה מצידה מפחדת להכניס את עצמה בהסתרות, אבל לאמיתה של דבר לא תפסיד כלום. וזה התקיפות נקרא בוקרא דאברהם, שהוא מדת החסד, כמו שכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. וזה מורה מאמר הזה"ק הנ"ל, ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, היינו שנותן תקיפות לאדם שלא יפסיד כלום בזה העולם, מאחר שהבריאה נבראת מחסדו ית' ומילא לא יוכל להיות לה שום היזק. ולחשך קרא לילה, דא יצחק, היינו שמראה דאית דין ואית דיין, היינו שלאדם יכול לדמות שמאחר שהיפך מרצון השי"ת אין ביכולת לעשות כלום, אין צריך כלל לעבודה. וזה מדת יצחק, שמראה דאית דין ואית דיין, היינו שמי שלא ילך בעבודה בזה ההסתר הוא יאבד לגמרי, ואע"פ שאפילו ממי שאינו הולך בעבודה עולה ג"כ כבודו ית', כדאיתא במדרש (שמות ז) שכשם שקילוסו של הקב"ה עולה לו מגן עדן מפי הצדיקים כך עולה מגיהנם מפי הרשעים וכו'. אך זה שבתפיסתו אינו רוצה לראות הכבוד שמים היוצא ממנו, תפיסתו יאבד לגמרי. וזה מורה שצריך להזכיר מדת יום בלילה ומדת ללילה ביום, היינו שלא ילך האדם רק בתקיפות של יום שזה נקרא בוקרא דאברהם, רק שיכליל גם מדת יצחק שרומז על יראה ופחד. וכן צריך ליכלול מדת יום בלילה, היינו שלא יהיה לאדם מזה הפחד התרשלות ח"ו בעבודה, ורק צריך ליכלול גם מדת יום שהוא בוקרא דאברהם, כי בודאי השי"ת יברר אותו לטוב, מאחר שמצידו הוא עובד בכל כחו:
ישמח משה
ועל פי זה מבואר ומדוייק היטב הא דכתיב ועניתם את נפשותיכם לשון רבים, ומדקדק השל"ה הקדוש דהוה ליה לכתוב נפשיכם, דמשמעו כמדבר לרבים שיענה כל אחד נפשו, אבל אמרו נפשותיכם משמע שיענה כל אחד נפשותיו. ולפי מ"ש יבא הכל על נכון, דציותה התורה דיענה בתענית הקדוש הזה נפשו ונפש דומם צומח חי מדבר עמו על ידי שאכל ושתה בתשיעי, והכי קאמר ועניתם את נפשותיכם, היינו נפש עצמו ונפש דומם צומח חי מדבר אשר בקרבו, בתשעה לחדש, כלומר על ידי תשעה לחדש היינו על ידי אכילת תשעה לחדש, ואם כן ועניתם את נפשותיכם כמשמעו, וממילא מוכח דמצוה לאכול בתשיעי, והיא פלא בס"ד. (וכמוהו הרבה שהב' ישמשת בעבור, ובשביל, ועל ידי, שכולן אחד הן, וכמו שופך דם האדם באדם וגו' (בראשית ט ו), ופירש רש"י (ד"ה באדם) וכן כתב התרגום דבאדם פירושו על ידי אדם היינו עדים, אז דמו ישפך, וכמו בראשית (בראשית א א), בשביל התורה (ב"ר א' ד'), או ישראל שנקראו ראשית (ויק"ר ל"ו ד'), והבן. והנה בצווי של דשאים לא נאמר למינהו רק באילנות, ואחרי כן נאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו מה שלא נצטוו, ונתעוררו רז"ל בזה בחולין (דף ס'.) וזה לשונם: דרש ר' חנינא בר פפא, בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, מה אלו שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקב"ה למינהו, אנו שדרכנו לצאת בערבוביא על אחת כמה וכמה, עכ"ל הגמרא. ודקדקתי דתיבת בעצמן הוא מיותר, וגם אין לו ביאור, והיה ראוי לומר נשאו דשאים קל וחומר ומה אלו וכו', או נשאו דשאים קל וחומר מעצמן, ר"ל אף שלא נצטוו, אבל תיבת בעצמן אין לו ביאור. והנ"ל בזה דהנה זקני מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות כתב שם וז"ל: ונראה כמ"ש שאין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ומלאך, והם נשאו קל וחומר בעצמן שלא לצאת בערבוביא, עכ"ל. ר"ל דאם לא כן קשה וכי דשאים בני דעת נינהו שישאו קל וחומר, וזה פשוט. והנה כבר כתבתי דמזלו, היינו הכח הקדושה שבו המקיימו מעילה לעילול ומעילול לעילול, וכל אחד עילה למה שתחתיה עד המדריגה התחתונה, וכח הקדושה שבכל דבר הוא עצמות הדבר, כמ"ש בדרושים הבאים בס"ד דאין בעולם מציאת אמת זולתו ית', ואפס זולתו לא נכלל בכלל מציאות כלל, כמבואר בעקרים מאמר שני פרק כ"ז בטוב טעם ודעת, עיין שם. ואם כן כח הקדושה המתייחס אליו ית', הוא עיקר המציאות של הדבר ועצמותו. וזה כוונו רז"ל במתק לשונם במה שאמרו נשאו דשאים קל וחומר בעצמם, והיינו כדברי מהרש"א וכמ"ש וזה נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר המאמר הפונה קדם, ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא ולא כתיב למינהו, וקשה למה הוציאו למינהו, וכדכתיב בתריה (בראשית א יב) ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, כיון שלא נצטוו על זה כלל, על כרחך צריך לומר דנשאו קל וחומר בעצמן וכו', ואם כן יפלא וכי דשאים בני דעה נינהו, ועל כרחך צריך לומר דיש בכל דבר כח קדש ושביב אלקי המחיה אותו וכמ"ש, לזה אמר הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגו', דקשה וכי בתשעה מתענין, על כרחך צריך לומר כדדריש חייא בר רב דכל האוכל בתשיעי כאלו התענה וכו', ולכאורה קשה איך קורא לאכילה עינוי, ותו דמה טעם צוה השי"ת לאכול בתשיעי. ולפי האמור דיש בכל דבר ניצוצות הקדושים וכח ושביב אלקי, ניחא ואתי שפיר הכל כמו שביארנו בטעמו ובפירושא דקרא, ונכון הוא בס"ד.