Chasidut על בראשית 1:29

ויאמר אלקים נעשה אדם וגו' וירדו בדגת הים וגו' (בראשית א כו), ויברך אותם אלקים וגו' ורדו בדגת הים (בראשית א כח), ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' לכל חית הארץ וגו' (בראשית א כט). יש לדקדק טובא במקראי קודש אלה (א), למה חזר ואמר ורדו, כיון דכבר אמר וירדו, ואי להודיע שנתן להם כבר הרדיה, היה ראוי לומר בלשון עבר הנה נתתי לכם את כל דגת הים לרדות בהם, כמו שנאמר להלן הנה נתתי לכם את כל עשב. (ב), מה דאמר הנה נתתי בלשון עבר, ומשנה מלשון הקודם. (ג), אימת נתן, הלא אז היתה תחלת בריאתו של אדם, וקודם בריאתו לא מצינו שום אמירה בזה. (ד), ולכל חית הארץ, למה הודעה הלזו לאדם. (ה), הלא כבר נבראו העופות מיום החמישי, ובודאי לא היו בלא מזון וכבר ניזון מצמח האדמה, וגם הבהמות והחיות כבר נבראו קודם בריאת אדם ובודאי היו ניזונים. והנ"ל בזה, בהקדים מ"ש בספר מעשה ה' (פרק יו"ד ממעשה בראשית) לפרש המאמר נעשה אדם לשון רבים, כי העשיה לא יאמר רק אחר הגעת הפעולה אל התכלית, והביא ראיות על זה, עיין שם. והנה כל פעולותיו ית' הגיעו אל התכלית בעת בריאתן, חוץ מן האדם שנברא אל תכלית שיהיה שלם בהשגתו, ובהיותו בעל בחירה ורצון אם כן לא הגיע אל התכלית עד שיגיע אל השלמות, על כן אמר נעשה אדם, שאינו כמו שחשבו על תכונת אברים ותארים ועל יצירת הנפש, אבל אמרו נעשה אדם, לפי שהתחלת המחשבה הוא סוף המעשה, ורצה להודיע שתחלת המחשבה בבריאת האדם היתה שיהיה שלם, ומאחר שמלת נעשה נאמרת על השלמות שעתיד אדם להשיג בבחירתו, על כן לא היה אפשר לומר אעשה לשון יחיד, שאם היה הקב"ה עושה את האדם שלם, הנה היה האדם מוכרח במעשיו, והכונה אלקית היה שהאדם ישיג השלמות בבחירתו, על כן אמר נעשה, והיא ציווי ממש, כמו תוצא הארץ (בראשית א כד), שהוא ציווי לארץ לבדה, וכן ישרצו המים (בראשית א כ), שהוא ציווי למים לבדם, ככה מלת נעשה ציווי לכל מעשה בראשית, שהרי שמים וארץ וכל מה שביניהם כולם נבראו לכלי והכנה לאדם כדי שיהיה שלם, על כן בא אליהם הציווי נעשה אדם שלא ישנו את תפקידם, ושיהיה כל השתדלותם לעשות האדם שיהיה שלם, וכמו שתקנו רז"ל (ברכות ל"ז ע"א) לומר וחסרונם על כל מה שבראת. ואחר שגזרה חכמתו ית' לתת באדם נשמת חיים שעל ידה יגיע אל השלמות, והיה זה בלתי אפשרי לאדם אם לא יהיה לו כל צרכיו, כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ג מי"ז) אם אין קמח אין תורה, לכן גזר וציוה על כל מעשה בראשית שישלימו חסרונותו, שעל ידי שהם ישלימו חסרונותיו ושהוא יתן בו נשמת חיים שהוא הנפש המשכלת, יעשה אדם ויהיה עשוי ר"ל שיגיע אל תכליתו, וזה אמרו נעשה אדם, עד כאן דבריו ודפח"ח. ומבואר מזה דמה שניתן לאדם הרדיה והממשלה בכל היצורים, הוא משום התכלית האחרון שיהיה לו הכנה לשלמותו, ואמנם ממילא צריך להיות כל אפין שוין בזה, דהיינו שאף לאדם שנעדר השלימות, מכל מקום יש לו הרדיה והממשלה, דאם לא יהיה הרדיה רק לבעלי השלמות, כמעט שיבוטל הבחירה, וכבר ביארנו למעלה בביאור המדרש (ויק"ר י"ד א') זכה אומרים לו אתה קדמת וכו' (באופן השני עיין שם), דהכונה אלקית היא רק על השלמות בבחירה, והבן. אבל באמת לולי זה הטעם, לא היה ראוי לנעדרי השלימות להיות להם יתרון על שאר הבעלי חיים. ועל פי זה מבואר אמרם ז"ל (פסחים מ"ט ע"ב) עם הארץ אסור לאכול בשר, דהלא רבינו הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים כתב וז"ל: קראו החכמים למי שאין לו חכמה עם הארץ, כלומר לא נמצאו כי אם לישוב הארץ, לפיכך הם מייחסים שמם לארץ, עכ"ל. והנה העקרים (מאמר שלישי פרק ב' וג') כתב וז"ל: כי השכל יגזור השתעבד הפחות לנכבד, כי מזה הצד נשתעבדו הבעלי חיים למין האדם, עכ"ל. וכבר נתבאר לעיל (בביאור המדרש הנ"ל באופן הא') דנעדרי השלמות הם נמצאים רק לישוב העולם עבור זולתם, ואין להם יתרון על (שער) [שאר] בעלי חיים, ואדרבא הבעלי חיים קודמין לו, ואם כן אין כאן שיעבוד פחות לנכבד, ולמה יאכל מבשרם. ונחזור למ"ש דכדי שלא יבטל הבחירה, צריך להיות כל אפין שוין בענין הרדיה, והנה סוף מעשה במחשבה תחלה, על כן אמר השי"ת בתחילת בריאתו נעשה אדם, וכמ"ש בפירושו להורות דתכלית המכוון בו הוא השלמות האמיתי, ולכך וירדו וגו', דמשום זה ניתן לו הרדיה, ואם כן לאחר שנברא ועדיין לא הגיע לשלמותו האחרון, האמירה הראשונה לא מהני, דהרי נאמרה על תכלית האחרון, לכך חזר ואמר ורדו. מה שאין כן בנתינת העשב שכבר ניתן לכל בעלי חיים למזון, אף שאין בהם השלימות האמיתי רק לישוב העולם עבור האדם השלם, אם כן אף מאדם נעדר השלמות לא יגרע חקו, לכך נאמר נתתי, כן נראה ברור. ובדרך דרוש נראה לתרץ הדקדוקים הנ"ל, כי הנה אמרו רז"ל במדרש (ב"ר א' א') כי הקב"ה היה מביט בתורה וברא את העולם, שנאמר (בראשית א א) בראשית ברא אלקים, ר"ל עם ראשית שהיא התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח כב), ברא את העולם, עד כאן. ונ"ל ביאור כונתם בזה, כי הקב"ה בבריאת עולמו התנהג בכל דיני התורה, ובבריאת האדם הודיעו מדיני התורה, ואיתא בירושלמי פרק קמא דר"ה (פ"א ה"ג) מלך בשר ודם גוזר גזרה על אחרים וכו', אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזרה ומקיימה תחלה, מה טעם ושמרו את משמרתי אני ה' (ויקרא כב ט), אני ששמרתי מצותיו של תורה תחלה. והנה במסכת ב"ב (דף קמ"א: וקמ"ב.), ובחושן משפט סי' ר"י מבואר דאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, ואפילו אמר לכשיולד יזכה, לא קנה, ואפילו להסוברים דאם מזכה לעובר של עצמו קנה, דדעתו קרובה אצלו בנו, היינו דוקא באם היתה כבר מעוברת, עיין שם. וכמו כן קיימא לן (יבמות צ"ב ע"ב) דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכן אין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם, וכדאיתא בחושן משפט (סימן ר"ט סעיף ד') ובהג"ה, עיין שם.

וית כל אילני סרקא וכו' ודביה פירי אילנא וכו'. דקדק דהיה לו לומר ואת כל פרי עץ, וכתיב (בראשית א כט) ואת כל העץ אשר בו פרי העץ, שמע מינה תרתי וכמ"ש לעיל:

לכם יהיה לאכלה (בראשית א כט). ולכל חית הארץ השוה לכם וכו'. דלכאורה לכ"ם יהיה לאכל"ה הוא מיותר: