Chasidut על בראשית 13:10

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' (שמות י״ג:י״ז).
כתיב (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קדש ישראל לד' ראשית תבואתה וגו'. הענין בזה, דהנה בעוה"ז עיקר השמחה של האדם הוא בעת שמטריד דעתו ואינו רואה בבהירות אור השי"ת. כמו שאנו רואין שעיקר השמחה בעוה"ז הוא יין, כמו שכתיב (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש. והיינו מחמת שיין מטריד דעתו של אדם, מזה נולד לאדם שמחה. כי אדם בעוה"ז אינו בנייחא במקום שעומד בבהירות אור. וכל זה הוא אצל האומות. שאני אצל ישראל שאצלם עיקר השמחה הוא בעת שעומדים בבהירות בלי שום דעה מטרדת, ורואין שמקבלים כל השפעתם מהשי"ת פנים בפנים. ולהיפך במקום שנסתר מהם אור השי"ת אין לבם בשמחה, אף שיש להם כל מיני טובות. והנה בגלות מצרים לא היה ניכר זה ההבדל בין ישראל לאומות. כי בגלות מצרים איתא (מכילתא) שעד עכשיו אין עבד יכול לברוח ממצרים, וביאר בזה כבוד אזמו"ר זלל"ה, שהיו משוקעים כ"כ בטובת מצרים עד שנדמה שטוב להם שם. והיו בנייחא מהטובות, אף שהיו מקבלים כל הטובות בהסתרת האור, שמחמת שהיו משופעים בכל מיני טובות, כמ"ש (בראשית י״ג:י׳) כגן ד' כארץ מצרים, היו בנייחא מאד אף שלא היו מכירין בכל קבלת טובה שמקבלים מהשי"ת. וכמ"ש (במדבר י״א:ה׳) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. ואיתא (ספרי) חנם מן המצות. והיינו שנדמה להם שמקבלים כל השפעתם בלי עבודה, לזה נקרא חנם. כמו שאיתא בש"ס (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. כי לאחר ברכה מורה, שמכיר האדם שכל טובה הוא מהשי"ת, שאומר המוציא לחם מן הארץ. היינו שמכיר שד' הוא הנותן של הטובה, אז נותן לו השי"ת הטובה בקנין קבוע ומשלחן גבוה קא זכי ליה. זאת אינו נקרא בחנם, כי האדם יש לו קנין בהטובה. אבל קודם ברכה, שהאדם אינו מכיר עדיין שהשי"ת הוא הנותן של הטובה, אז אין לאדם שום קנין בהטובה, ואז נקרא לד' הארץ ומלואה, והאדם המקבל הטובה נקרא שמקבל בחנם. ולזה במצרים שלא היו עדיין ישראל מכירין שמקבלים כל השפעתם מהשי"ת ע"י עבודתם נקרא זאת חנם. ובהתחלת הגאולה של מצרים התחיל הבירור של ישראל שאינם רוצים שום טובה ע"י הסתרת אור ובדיעה מטרדת, והיינו שמזה שאנו רואין שהתחילו לצעוק אל ד' כמ"ש (שמות ב׳:כ״ג) ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים. שאף שהיה נדמה להם שלא חסר להם שום דבר, מ"מ לא היה לבם בנייחא מכל הטובות שלהם, מחמת שהיה ע"י הסתרת אור. הרי שהתחילו אז להכיר זה ההבדל בין ישראל לאומות, עד שבעת הגאולה נגאלו מזה לגמרי, כמו שאנו אומרים, ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם. אף שבאמת אין אנו מכירין החירות כי אכתי עבדי אנן. אבל כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שזה היה עיקר הגאולה, שהדיעה של ישראל נגאל ממצרים. והיינו כי גלות כזה שהיה אז שישראל היו בטרדות הדיעה, גלות כזה לא יהיה עוד. והיינו שישראל אף בכל מיני טרדות שיש אצלו צועק לבו אל ד' לראות באור השי"ת. וגמר הבירור הזה היה במדבר. כי על דור המדבר כתיב לכתך אחרי במדבר, ומדבר מרמז על הסתרת אור, וכמו שכתוב (דברים ה) המוליכך במדבר נחש שרף ועקרב. וכל זה מורה על הסתרות שהיה אצלם, עכ"ז העיד עליהם הכתוב לכתך אחרי. והיינו שהשי"ת הסתיר את אור פניו מהם. עכ"ז רצו עיקר להכיר אור השי"ת ולא רצו בהסתרת אור. וזה מורה אהבת כלולותיך, שעיקר התשוקה והאהבה של ישראל להתכלל באורו ית', מזה נתבררו לגמרי, כמו שמסיים הכתוב, קדש ישראל לד' ראשית תבואתה:

לא תספון לשוב בדרך הזה עוד. ואמר אאמו"ר זללה"ה מי שמרגיל את עצמו באיזה טובה אשר קשה לו להפרד ממנה הוא עובר על הלאו לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד כי זה הוא באביזריהו מזה הלא תעשה. כי ענין מצרים הוא אשר היו ממולאים בכל טוב וכל טובות עולם הזה ולא תחסר כל בה כמו שכתוב (בראשית י"ג,י') כגן ה' כארץ מצרים, והיו מסבבים את האדם בגודל תשוקות וחמדות עד אשר עברו ראשו כמבואר שאין עבד יכול לברוח. וזה היה טומאת וקליפת מצרים שהיה ממציר ומגביל את האדם ומקיף אותו בכל סביבותיו אשר לא יוכל להיפרד ממנה וכן נמצא החסרון הזה באדם, כשירגיל את עצמו באיזה טובה קטנה אשר יש לו נייחא בזה אשר אף אם ירצה להעלותו לאיזה מעמד יותר נכבד ונעלה מזה המעמד שעומד כעת, לא יוכל להפרד ממעמדו והרגלו אשר עומד בו לזוז ממנו.
(בית יעקב שמות תשא ס"ד, סוד ישרים ליל פסח כ"ג ד"ה מרור)

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. מי שהוא נכרי מדברי תורה לא יבין ולא ירגיש הטעם. כי באמת טעם הפסח היא, שהאדם ירגיש טעם צאתו לחירות, וירגיש שטוב יותר משיהיה נכנע תחת שעבוד ועול טובות עולם הזה, כי במצרים היה עיקר השעבוד כדאיתא (במכילתא יתרו א') שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, לפי שהיתה משופעת בחמדות עולם הזה, כמו שנאמר (בראשית י"ג,י') כגן ה' כארץ מצרים, והיה נוח לו להיות עבד במצרים מלהיות שר בארץ אחרת. והוציאנו השי"ת ממצרים שנקבל עלינו עול תורה ומצות, ואז מבין האדם שכל אלו החמדות המה הבלים ואין בהם שורש חיים כלל. אבל מי שהוא נכרי מדברי תורה אינו מבין טובת יציאת מצרים, אף שעל הגוון יקיים גם כן מצות הפסח, לא ירגיש בו טעם כלל, למשל מי שיש לו בן משכיל וטוב וכששומע אביו שמהללים אותו אז יתענג מאוד, אבל איש נכרי אין לו שום תענוג מזה, וזה כל בן נכר לא יאכל בו.