Chasidut על בראשית 13:5

ההולך את אברם (בראשית יג ה). מי גרם וכו', דתיבות "ההלך "את "אברם מיותרים:

דהוה מדבר בזכותא דאברם. דייק תיבות ההל"ך א"ת אבר"ם (בראשית יג ה) דמיותר, ומפרש ברש"י מי גרם לו זאת הליכתו עם אברם ונשפע מזכותו:

או יאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ד' וילך אתו לוט וכו' (בראשית יב ד). הקושיא מפורסמת דהנה כאן נאמר שכבר הלך, ואחר כך שוב אמר ויקח אברם וכו' ויצאו ללכת וכו'. ונ"ל שהתורה מלמד לאדם דעת, דהנה קבלתי מרבותינו הקדושים על ענין המתמיה עיני כל רואה מה שנהג הדבר שההמון עם מטרידים הצדיקים, וכל אחד פורש שיחתו לפניו בעניני עסקי העולם הזה, עד כמעט שרוב הימים מטרידים את הצדיקים בעסקי בני אדם, והנה הוא לפלא מה זאת עשה הש"י לצדיקי עולם אשר עבודתם צורך גבוה, וטוב טוב היה להם שיהיו פנוים לייחד יחודים נוראים ופעולות נוראות בעולמות עליונים. וקבלתי שהענין הוא שצדיקים כאלה אשר השגתם גדולה, ובכל יום משיגים יותר אלקותו ית', ובכל יום תשוקתם מתגברת ביותר להש"י עד כלות הנפש, וזה דבר ידוע שהנשמה או המלאך אם משיגים יותר מכדי יכלתם יתבטלו ממציאותם, כי בהתגבר טבע ותשוקת החלק אל הכל, ירוץ אליו בטבעו להתכלל בכללו, וזה ענין ידוע בנדב ואביהו בקרבתם לפני ד' וכו' (ויקרא טז א), עיין באור החיים. על כן מאת ד' היא זאת להצדיקים אשר השיגו והגיעו למדרגה אשר הוא כפי שורש נשמתם, והנה תשוקתם גדולה לעלות במעלות ומסילות היותר גבוהים, והנה יתבטלו ממציאתם ותצא נשמתם להכלל בשורשם, והש"י עדיין רוצה להשתעשע אגרא דכלה דף פ"ד: בעבודתם בעולם הזה, על כן שולח אליהם אנשים העוסקים בעולם, אשר מושכים אותם ואת שכלם להתעסק עמהם בעניינם, ועל ידי זה תשאר נשמתם בגוויים בכל פעם, עד אשר ירצה הגוזר לארחא בתפוחא דא, והבן. והנה נקדים מה שפירשנו בפרשת וילך (דברים לא א) שאמר וילך משה וידבר וכו', ולא פירש היכן הלך. ופירשנו על פי הקדמה הנודעת בקושיא המפורסמת אשר מקובל לרז"ל (סוטה י"ג ע"ב, עיין שם במהרש"א) שרבינו משה נגנז בשבת קודש, והנה לפי החשבון נראה מבואר שבערב שבת נגנז, וגם קושיית הרא"ש מפורסמת, ואחת מהם הרי כתב באותו יום י"ג ספרי תורות (מדרש שוח"ט מזמור צ'), ואם היה שבת האיך הותר לו לכתוב. ותירץ הרמ"ע בעשרה מאמרות שבאמת שיעור קומת הקדושה של משה נסתלקה בערב שבת, והשיעור קומה עליונה נתלבשה בגולם נראה לעינים, ובזה כתב וימת וכו' (דברים לד ה) ושאר הח' פסוקים, כי באמת כך היה. וזה שפירשנו "וילך "משה, שבחינת משה הוא השיעור קומה שלו כבר הלכה, כי ידוע שעיקר השם של האדם היא הנשמה שהיא היא השיעור קומה, וידבר את הדברים וכו', ר"ל מכאן ואילך דיברה השכינה הנקראת א"ת כנודע למקובלים, היא דיברה בהתלבשות בשיעור קומה עליונה, (אם תרצה להשיג את הדברים האלה, עיין נא בספר עשרה מאמרות מאמר חיקור דין חלק ב' פרק י"ג). היוצא לנו ענין בטול מציאות יקרא הליכה אל השם של האדם שנקרא בו, והנה נודע לכל מ"ש בזוהר הק' (ח"א ע"ח ע"א) גודל תשוקות אברהם אבינו אל הש"י, מה שהיה חוקר בשכלו קודם שהתראה אליו הש"י, והנה כשגדלה מדריגתו וזכה להתגלות דיבורו ית' אליו, אזי נתגדלה תשוקתו והיה בקל שיתבטל ממציאתו, ובפרט שכלי הגוף היו קטנים מהכיל מחמת שלא היה מהול עדיין, כנודע מרז"ל (תנחומא לך סי' כ') שהוצרך ליפול על פניו, והנה היה זאת לו לתועלת ולתחבולה נמרצת התהלכות לוט עמו, שהיה משוקע בעסקי העולם, ובעת תגבורת התשוקה היתה התחבולה מאת היוצר כל שביטל אותו לוט והמשיכו לצד העולם, בכדי שתשאר נפשו וחיותו בגוויו לעבוד עבודתו ית"ש ולא יתבטל. ובזה יפורש כוונת הכתוב כאשר דיבר אליו ית' בפעם הראשון, וילך אברם כאשר דיבר אליו ד' (כאשר יפורש בכ"ף הזמן), ור"ל בזמן שדיבר אליו ד', אזי הלך בחינת אבר"ם שהוא שיעור קומה הקדושה שלו להתבטל ממציאות להכלל באורו ית', ומא"ס בחיי העולם עבור תשוקה הנכבדת, אז וילך אתו לו"ט, ועל ידי כך נשאר בחיים. ואם תרצה להבין ענין הנ"ל, לך נא ראה בעץ חיים בשער מטי ולא מטי בעולם העקודים ויונעם לנפשך ותבין מפלאות תמים דעים, והש"י יראנו נפלאות מתורתו: על פי הדרך הנ"ל יתפרש ואברם כבד מאוד במקנה (בראשית יג ב). מהו הלשון כב"ד מאו"ד. ור"ל שמאוד כבדה עליו עסקי העולם, כי הוא לא רצה רק לילך בדביקות ותשוקת הבורא ית', וכל קניינו בעסקי העולם כמשא כבד יכבדו ממנו, אך זאת היתה נסיבה מעם ה'. וז"ש אחר כך (בראשית יג ג) וילך למסעיו מנגב, ור"ל שעל ידי זה שהיו לו עסקי העולם גם כן, על כן לא נתבטל ממציאותו בפעם אחת וילך בכל פעם למסעיו וכו', מנגב היינו מדת החסד מדתו, ועד בית וכו' ידוע הוא, שייחד כל הדרגין עד בואו לבית אל להשפיע רב טוב לכל העולמות:[וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן וכו' (בראשית יג ה), מי גרם לו זאת הליכתו עם אברם. להיות שהגיע לאברהם טובה ממנו ובסבתו שלא נתבטל ממציאותו כנ"ל, על כן זכה לעושר, הגם שלא זאת היתה כוונת לוט. וכן הוא הענין בכל הצדיקים, שאותן האנשים הבאים אליהם פועלים כל טוב, להיות שגרמים טובה גדולה להצדיקי הזמן, והבן]: (עד כאן מועתק מכתב יד הנ"ל):