Chasidut על בראשית 18:17

וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ד' וימתו וגו' ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו' בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר וגו'. (ויקרא ט״ז:ג׳)
הענין בזה, להיות שהציב השי"ת כ"ח עתים, י"ד פגימותא דסיהרא וי"ד שלמותא דסיהרא, כדאיתא בזוה"ק (וישב ק"פ:), ועל זה אמר כבוד אזמו"ר זללה"ה שבעת שיש התחלפות העתים שהשי"ת משנה מעת לעת, אז הוא העצה לאדם כמו שאיתא בש"ס (תמיד כ"ח.) יחזיק באמונה יתירה. והיינו בעת שהשי"ת מתחיל להתנהג בהנהגה חדשה, ובהנהגה שעברה נדמה לו שהיה לו תפיסה מה. וכעת השי"ת משנה מהנהגה להנהגה, אז הוא העצה לאדם שיבטל כל תפיסתו לגמרי. וזה נקרא אמונה יתירה, והיינו שיתמשך אחר רצונו ית' איך ינהג עמו, ולא יתן שום הויה לתפיסתו, כי אם יתן הויה מעט לתפיסתו יכול לבוא לידי טעות גדול, כי על זה נאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות. וביאר בזה אזמו"ר זללה"ה, שמי שנדמה לו שיש לו הויה ואינו מבטל עצמו לגמרי להשי"ת, אין לו שום חיבור עם אורו של השי"ת ולכסא הוות יחשב. ורק עיקר אצל האדם לבטל כל דעתו ותפיסתו לגמרי, ואז יראה לו השי"ת שבאמת אצל השי"ת אין שום התחלפות העתים, כי אצל השי"ת לא נמצא שינוי רצון ח"ו, כמו שכתיב (מלאכי ג׳:ו׳) אני ד' לא שניתי. ולאדם הזה יראה השי"ת, שהוא העיקר והמכוון מכל הבריאה, וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, שהוא הצינור מכל ההשפעה מכל העולם. כמו שמצינו אצל אאע"ה במדרש (רבה לך ל"ט) ספינות שהיו מפורשות בים הגדול היו מתברכות בשביל אברהם אבינו ופריך שם והלא של נסך הם ומתרץ חלא מוזיל חמרא. והיינו שהוא היה המכוון מכל הבריאה, וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. וכמו שמצינו שאמר השי"ת עליו, המכסה אני מאברהם אשר אני עושה (בראשית י״ח:י״ז) והיינו שהשי"ת הראה אז שהוא התכלית הכוונה מכל הבריאה. וכן כאן אצל עבודת יוה"כ נאמר, וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו, ומקשה בירושלמי אטו כה"ג לאו אדם וכו' ומתרץ, אלא בשעה שנכנס הכה"ג לפני ולפנים היה פניו בוערות כמלאך האלהים. והיינו שבעת שנכנס הכה"ג לפני ולפנים, ביטל כל דעתו ותפיסתו לגמרי, ורק שנכנס ולא רצה רק מה שברצונו ית'. ועל זה הכוונה איתא בש"ס (יומא י"ט:) שהיו משביעין את הכה"ג שלא יתקן מבחוץ ויכניס בפנים. ואמר ע"ז כבוד אאמו"ר זללה"ה שזה רומז שלא יכנס עם תפיסתו, ורק יבטל אותו מקודם שיכנס לפני ולפנים. ומאחר שהכה"ג היה צריך לבטל את עצמו אז כ"כ, היה יכול ח"ו לבטל עצמו לגמרי שלא ישאר לו שום השארה של עוה"ז. ובאמת איתא בזוה"ק (יתרו פ"ב:) קוב"ה בעי לאוטבא ליה לבר נש בעלמא הדין ובעלמא דאתי ויתיר בעלמא דאתי, אמת הוא שעיקר רצון השי"ת להטיב ליה לאדם בעלמא דאתי. אבל זה הוא ג"כ רצונו ית' שישאר בחיים של עוה"ז, כי מזה החיים יכול להרבות כבוד שמים. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קי״ט:ק״ט) נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שהכוונה שדהע"ה היה מוכן ומזומן למסור את נפשו לגמרי להשי"ת בפועל ממש, שזה מורה נפשי בכפי תמיד, ורק מה שנשאר בחיים הוא מן ותורתך לא שכחתי. והוא מאחר שאנו רואין שהשי"ת הציב תורה ומצות, ותורה ומצות אי אפשר להיות בלא חיים של עוה"ז, מזה מוכח שרצונו של השי"ת הוא, שאדם לא יבטל עצמו לגמרי. וע"ז הענין נאמר, אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ד'. והיינו שהם ביטלו עצמם לגמרי להשי"ת בלי שום השארה של עוה"ז, שלא נשארו להם איך להרבות כבוד שמים. וזה כוונת הזוה"ק (אחרי נ"ז:) דלא אנסיבא אתתא, והיינו שלא נשארו להם אחר עבודתם להרבות כבוד שמים עוד בזה העולם. ועל זה נאמר ואל יבא בכל עת אל הקודש, ואיתא (בספרא) בכל עת זה יוה"כ, והיינו שהכה"ג הנכנס לפני ולפנים שצריך לבטל כל תפיסתו שלא יתן שום הויה לתפיסתו, ועי"ז יכול לבטל עצמו לגמרי בפועל ממש. ועל זה נאמר ואל יבא בכל עת כי אם בזאת. והיינו שזאת אינו ברצונו ית' שהאדם לא ישאיר לו שום השארה של עוה"ז, וכמו שכתיב (דברים ל) ובחרת בחיים, כי רצונו של השי"ת הוא בחיים של עוה"ז ג"כ, כי זאת התפיסה שאדם נשאר בחיים כדי להרבות כבוד שמים, זה הוא רצונו ית' כמו שכתיב ובחרת בחיים:

בַּכֶּסֶא – זֶה בְּחִינַת נְבוּאָה, בְּחִינַת (בראשית י״ח:י״ז): הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת נְבוּאָה, בְּחִינַת (עמוס ג׳:ז׳): כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹקִים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

או יאמר, בהקדים מ"ש רש"י ונשאלה את פיה (בראשית כד נז, ד"ה ונשאלה) מכאן שאין משיאין אשה אלא מדעתה. ונמצא למדין מדבריהם דין אחד, וגם רז"ל למדו מפסוק (בראשית כד נה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור במסכת כתובות (נ"ז ע"ב), הענין שנותנין לבתולה שנים עשר חדש, והענין הוא דידוע אמרם ז"ל (אבות דר"נ פל"ג א') באברהם, שהיה שני כליותיו נובעות לו חכמה כשני מעינות והשיג כל התורה. והנה משפחתו אשר יצאו עמו מאור כשדים ללכת לחרן, כולם נתגיירו כיון שהלכו אחר עצתו, ועיין ברמב"ן סוף פרשת נח ותמצא שני שיטות, שיטת הרמב"ן דמעולם היה פדן ארם עבר הנהר והיא שם המדינה, ושם עירות כותא וחרן, רק תרח בא לאור כשדים עם אברם בנו ושם הוליד תרח את הרן, אחר כך יצאו ללכת ארצה כנען ונשארו בחרן, אבל נחור היה מעולם בחרן. ושיטה אחרת היא, כי נולדו כולם באור כשדים, ויצאו כולם ללכת ארץ כנען ונשארו בחרן עם תרח גם נחור. ומרומזים בפסוק (בראשית יא לא) ויצאו אתם, ויצאו לשון רבים דייקא, והלכו רק אחר עצת אברהם, (עיין שם ברמב"ן ובאברבנאל) אף שאמר ויקח תרח (שם). והא דפרט הכתוב רק שרי ולוט, היינו אלו שנשארו עם אברהם אחר שנפרדו, עיין שם. והנה לדיעה הב' שהלך עמו נחור אחר עצתו, ודאי נתגייר. וגם לשיטת הרמב"ן שהיה מעולם בחרן, מכל מקום שכיון שבא אברהם לחרן וגייר אנשים ונשים (ב"ר ל"ט י"ד), בודאי בני משפחתו הקרובים אליו גייר בראשונה ולמד עמהם תורה, כאמרם ז"ל (יומא דף כ"ח:) אברהם זקן ויושב בישיבה היה, ובודאי אלו שלמדו אצלו, החזיקו בו ובתורתו גם אחר שנפרד מהם ולמדו לבניהם, רק ברוב הימים חזרו בניהם לסורן, ומכל מקום ידעו דיני התורה וקבלת אבותיהם והחזיקו בקצתן על דרך מצות אנשים מלומדה שנהגו אבותיהם, על כן למדין מהם דיני התורה. והנה כבר ביארתי (בפרשת וירא בפסוק (בראשית יח יז) וה' אמר המכסה אני מאברהם) הפסוק (דברים כו ה) ארמי אובד אבי, כלומר שאבד אותה בחינה שיהיה נקרא אבי, כי אנחנו שומרי התורה מתייחסין רק אחר אבותינו אברהם יצחק ויעקב, עיין שם. וכעת אוסיף נופך, דנמשך לזה וירד מצרימה, כי ידוע דעיקר הירידה למצרים ערות הארץ, (אף שלאברהם לא נאמר רק בארץ לא להם, בראשית טו יג), היה רק כדי להשאיר הזוהמא שם מצא מין את מינו הזוהמא, ואף שכבר נתברר אברהם ונשאר הפסולת בישמעאל, ונתברר יצחק ונשאר הפסולת בעשו, ויעקב היה איש תם כולו קדוש, מכל מקום עדיין הזוהמא של אבי אמהות היה, ואלו היה הוא צדיק, לא היו צריכין לירד למצרים. והנה מדנקרא אובד שאבד הבחינה של אבי, שמע מינה שהיה לו ואבדו שמתחילה צדיק היה ונעשה רשע, לכך נזדכך אחר כך בנבל הכרמלי כמבואר בליקוטי תורה מהאר"י, וכבר כתבתי שם הרמז כולו הפך לבן (ויקרא יג יג). ונחזור לענינינו דהיו נוהגים ביניהם דיני תורה, והנה נראה דהמדרש אינו מפרש כפירוש רש"י מה' יצא הדבר כפי דברך, רק כמי שאומר כבר נעשה מעשה ומה' יצא כבר, ומה נוכל לעשות שהצמידים והנזם נתנו לקדושין וכבר נתקדשה, דהמדרש הנ"ל סובר דרבקה נערה קראה הכתוב, וכן הוא בספרי הובא בספר שלשלת הקבלה בענין אברהם ויצחק, ואם כן יש לה יד לקבל קידושין, וכדברי הרמב"ן דהנתינה היה לה אחר ששאלה, רק שלקח בידו קודם עיין שם, וכן כתבו התוספת בחולין (דף צ"ה ע"ב) ד"ה כאליעזר עבד אברהם. והשתא אתי שפיר דאמרו יצא לשון עבר, דלדברי רש"י דלא נעשה עדיין שום דבר, ראוי היה לומר מה' הוא הדבר לשון הוה, דהיינו הדבר שאנו עסוקין בו להשיאה ליצחק, וזה היה קשה להמדרש, לכך מפרש כמו שכתבתי שכבר יצא מה' שכבר נתקדשה, אבל אי לא נעשה מעשה, היו מעכבין כנ"ל. ועל פי זה יתבאר המדרש, כי הנה בתשובות נודע ביהודה (חלק אה"ע סימן ע"ה) האריך דדבר הנעשה על ידי שליחות ויש בו דבר עבירה, דהשליחות בטל. והשיב על זה הגאון האב"ד מהמבורג בסימן ע"ו מהא דתנן (קידושין מ"א ע"א) האיש מקדש בו ובשלוחו, ואמרינן שם (קידושין מ"א ע"א) דאיסור נמי איכא כדרב דאסור לקדש אשה עד שיראנה. והשיב הגאון בעל נודע ביהודה בסימן ע"ז שם, דלרב נמי במקום דאי אפשר על ידי עצמו, שרי לקדש על ידי שליח כמ"ש הבית יוסף באה"ע סימן ל"ה, ובכהאי גוונא מיירי מתניתין לרב. ועוד תירץ דהא הוא רק שמא יראה בה דבר מגונה וכו', ואם כן בדידיה תליא מילתא שמקבל עליו אף אם יראה, עד כאן דבריו. ובאמת זה דוחק, דשמא סובר דיוכל לקבל ואחר כך לא יהיה יכול לקבל, וכמו דקיימא לן (כתובות ע"ז ע"א) בבעל פוליפוס ובורסי, דכופין להוציא אף אם ידעה קודם משום טעם זה, והבן. והנה בעובדא דיצחק גם כן קשה לפי זה מה שאמרו מה' יצא שכבר נתקדשה, הלא אין הקדושין חלין עדיין כקושית הגאון מהמבורג. ומיהו לא קשיא, דהא כאן אי אפשר רק על ידי שליח, דהא יצחק נבחר לעולה בהר המוריה, ואין חוץ לארץ כדאי לו כמבואר ברש"י פרשת תולדות (בראשית כו ב, ד"ה אל), וכמו שאמר אברהם (בראשית כד ו) השמר לך פן תשוב את בני שמה מטעם זה. ועוד דכאן גבי יצחק שייך שפיר התירץ הב', דהא באברהם נאמר (בראשית יב יא) הנה נא ידעתי, כי לא הכיר בה רק על ידי מעשה (תנחומא לך סי' ה'). ואיתא בגמרא (שבת נ"ג ע"ב) באחד שהיתה אשתו גודמת, ולא הכיר בה עד יום מותו כיון שהחזיק במעשה אברהם. והנה מסתמא הבן ילך בדרכי אביו כיון שגדל על ברכו, וכמו שמפורש בפסוק (בראשית יח יט) אשר יצוה את בניו, וברא כרעי דאבוהו (עירובין ע' ע"ב), אם כן אף אם יהיה בה דבר מגונה לא יכיר בה, ואין כאן איסור ושפיר תפסי הקדושין. וזהו דברי המדרש מהיכן יצא, הא אין כאן תפיסת קדושין כלל. ועל זה משני מהר המוריה יצא, דנתקדש בהר המוריה, ושפיר תפסי הקדושין כתירוץ הראשון של המדרש. ורבנן אמרי מהכא ותהי אשה לבן אדוניך דייקא, ובודאי יעשה מעשה אבותיו כנ"ל, והיינו התירוץ השני, ודוק. וראיה לדבר דבאמת קשה על אברהם איך אמרינן דלא הכיר בה עד עכשיו, הלא היה צריך לראותה קודם שקדשה. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו, דלא שייך גבי דידיה הך איסורא, משום דלא רצה לראותה עד עולם כנ"ל ברור. ואין להקשות על המדרש (ב"ר ל' ח') דבן מ"ח שנים הכיר אברהם את בוראו, ואם כן היה עם שרה בעיר אחת ל"ח שנה ואיך לא הכירה. נ"ל דבקטנותו שם אל לבו לעבוד את הבורא ולהסיר כל חמדה מלבו, רק שנדבק לעבודת הבורא לדעת מי שהוא הבורא, וכשהיה בן מ"ח הכיר מי הוא הבורא האמיתי, וכמו שאמרו רז"ל (ב"ר ל"ט ח') שדאג כל ימיו שמא יענש על שעבד ע"א כל השנים הללו, והבטיח לו השי"ת לך טל ילדותיך (תהלים קי ג). והבן. או יאמר מהיכן יצא, מהר המוריה יצא (ב"ר ס' י'). על פי שהקשו התוס' בב"ב פרק מי שמת (ב"ב דף קמ"ו ע"א ד"ה בת) למאן דאמר בן נח מותר באחותו (סנהדרין נ"ח ע"ב), למה לא השיאה ליצחק. והנה הפרשת דרכים בדרוש ראשון דף א' ע"ג תמה על תמיהתם, הא אברהם אבינו קיים כל התורה לכולי עלמא להחמיר (יומא כ"ח ע"ב), ושמא תאמר כהרמב"ן דדוקא בארץ ישראל שמרו התורה קודם שניתנה, הא יצחק אסור היה לצאת מארץ ישראל משום דהוא עולה תמימה (ב"ר ס"ד ג'), עיין שם. וזהו כונת המדרש כי מבנות הכנעני אין לו ליקח כי אין ברוך מדבק בארור, רק דהיה יכול לקחת אחותו. והיינו מהיכן יצא, והשיב מהר המוריה יצא ואי אפשר לו לצאת לחוץ לארץ, ובארץ ישראל שומרי התורה הן. ורבנן אמרי מהכא ותהי אשה לבן אדוניך, ובאברהם כתיב (בראשית יח יט) אשר יצוה את בניו, ולא פליגי, והבן.