ישמח משה
במדרש רבה (ויק"ר כ"ד ח') רבי אבין אמר משל למלך וכו', כך בכל יום מכתירין להקב"ה בג' קדושות, נותן בראשו אחת, ושתים בראש בניו וכו', ועיין בנזר הקודש פרשה ג' סי' ד' שפירש על פי הידוע כי הג' קדושות, הם כלפי ג' מדותיו שהם כתר חכמה בינה, וכתיב (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ, שנשמת ישראל הנקראים ארץ חפץ (מלאכי ג יב), נאצלו מחכמה, והיינו שתים שנתן בראש בניו, ואחד בראש עצמו הוא קדושת כתר, עיין שם בארוכה, ועיין מ"ש בזה בריש פרשת אמור. והנה נשאלתי הג' קדושות שרומזין לכתר חכמה בינה, איך יפרש זה בקדושת התרגום. והשבתי קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה, היינו כתר, כי הוא מרומם והוא עילאה בית שכינתיה, עד כי חיצונית הדעת משלים לחיצוניתו של הכתר, כי נכלל באין סוף. קדיש על ארעא היינו חכמה, כי בחכמה יסד ארץ עובד גבורתיה, כי הכל בחכמה כנאמר (תהלים קד כד) כולם בחכמה עשית. וגם על דרך שפירשו ה' בחכמה יסד ארץ, היינו נשמת ישראל שנאמר ואתם תקראו ארץ חפץ, כונן שמים היינו מלאכי מרום בתבונה. וכן יתפרש קדיש על ארעא, כי על ישראל קדושתו עובד גבורתיה שבהם מראה כח מעשיו, קדיש בעלם עלמיא, היינו בינה אמא עילאה שמשם התגלות הפעולה לכל העולמות, כענין שנאמר מלאה הארץ קניניך, והיינו בינה כמ"ש (משלי ד ז) ובכל קנינך קנה בינה כנ"ל, ואגב אפרש כבודו מלא עולם משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו לעומתם ברוך יאמרו, דהנה הקושיא ידוע דמעיקרא אמר כבודו מלא עולם, ואחר כך אמר משרתיו שואלים איה מקום כבודו. וגם מה הוא לעומתם. והנ"ל בהקדים דכנגדו הוא הסותר ומתנגד, וכמו שדרשו (יבמות ס"ג ע"א) עזר כנגדו (בראשית ב יח), וכן מרגלא בפומיה דאינשי צד שכנגדו, ולעומתם הוא כמו כנגדם. והנה כל הנבראים אומרים שרוצים בכבוד ה', אך יש שקר ואמת, וממוצע בין שקר לאמת דהיינו המתדמה, והמופת אם בשעה שכבוד שמים הוא לנגד כבודו, אם מבטל כבודו נגד כבוד שמים אז הוא באמת. והיינו כבודו מלא עולם, כי כולם אומרים שרוצים רק בכבודו, אבל אם היה הכל אמת כבר היה מתקיים ונגלה כבוד ה' וגו' (ישעיה מ ה), לכך שואלים וכו' איה מקום כבודו באמת, ובא התשובה לעומתם ברוך יאמרו, ר"ל אלו שהן מברכין כבודו בענין שהוא לעומתם, ר"ל לנגדם אז הוא אמת מקום כבודו, אבל אלו שאין משגיחין על כבוד שמים במה שהוא לנגדם, אין אצלם מקום כבודו.
ישמח משה
ועוד י"ל קצת באופן אחר, על פי מ"ש בעיר בנימין שם במסכת כתובות, דלכך לא רצה השי"ת מעיקרא שיבנה תיכף בית המקדש או לעשות משכן, כדי שלא יבטלו מהתורה, כדאיתא במסכת מגילה (ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, עיין שם. והנה על דבריו קשה לכתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. לכך נ"ל על פי דקיימא לן אף דתרי קלא לא משתמעי, מכל מקום בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין כאחד, דכיון דחביב יהבי דעתייהו ושמעי, עד כאן (מגילה דף כ"א ע"ב). ונראה דמזה יש ללמוד על הכלל כלו, דבדבר חשוב מאד אין שום טרדה מבטלו, והנה אם התורה היה בעינינו כמו שנצטוינו בכל יום כאלו היום ניתנה וכל שעה חשוב כשעה ראשונה, לא היה שום טרדה מבטל. ועל פי זה יובן ויומשך היטב הפסוק (דברים ו' ו') והיו הדברים וגו', למה שדרשו רז"ל (ספרי ואתחנן ו ו) היום, בכל יום כאלו היום ניתנה, ולכך על לבבך ואין שום דבר גורם להסרה מן הלב, ולכך ודאי ושננתם וגו' בשבתך וגו' כי אין שום טרדה מבטל, ובזה האופן יוכל לקיים (יהושע א ח) והגית וגו' לא ימוש וגו' ולא באופן אחר. והנה באמת חיבת התורה כראוי כאמור (תהלים יט יא) הנחמדים וגו', (משלי ג טו) יקרה היא וגו', (איוב כח יז) לא יערכנה זהב וגו', לא היה שום דבר מבטל, אך מחמת היצר הרע המדמהו לעול, אף אם כופיהו מכל מקום אינו חביב כל כך, ועל ידי זה הטרדה מבטל. ועל פי זה נ"ל לפרש פירוש חדש בהפסוקים נחלתי עדותיך לעולם, ר"ל בלי ביטול רגע אחת כי ששון לבי המה, דאז אין שום דבר מבטל דכיון דחביב יהיב דעתיה, אבל (תהלים קיט קיב) נטיתי לבי לעשות חקיך, דהיינו שכופה יצרו אבל אינו חביב, אז לעולם הוא בעקב, כמו שדרשו (דב"ר פ"ג א') שכרו בעקב והיינו בהסוף, ר"ל דאחר שפנה מכל הטרדות בסוף הכל אז פונה להתורה, מה שאין כן כשיש לו איזה טרדה לא יוכל למיהב דעתיה, והוא פירוש נפלא ואמת בס"ד. ועל פי זה יתפרש הפסוק (קהלת יב יג) סוף דבר הכל נשמע, ר"ל על כל פנים אחר ככלות הכל נשמע, ראוי לשמוע דהא אמרנו נעשה ונשמע, ר"ל אף בשעת עשיה כמו שאפרש, ואם כן על כל פנים בסוף נקיים ונשמע, את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם אפילו איש המוני שאין התורה חביב אצלו. וזה מוסר גדול לאותן המבטלים אף שפנוים מכל וכל, והיינו אמרם (סנהדרין צ"ט ע"א) כל שאפשר לו לעשות וכו', עליו הכתוב אומרו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה וכו', שזה ודאי בזיון גדול מאד, אבל השלם הגמור אין שום טרדה מבטלו. ועל פי זה יתפרש הפסוק (תהלים קיט קסח) שמרתי פקודיך ועדותיך כי כל דרכי נגדך, ר"ל אף שדרכי נגדך, היינו סבות למנוע כמו שדרשו (יבמות ס"ג ע"א) בעזר כנגדו (בראשית ב יח), מכל מקום שמרתי והבן. והיינו נעשה, ר"ל אף אם נעשה איזה דבר, מכל מקום נשמע, ר"ל כל כך חביב אצלינו דלא יבטלנו שום דבר, ועל זה אמרו (שהש"ר פ"א ד') דאז נעקר יצר הרע מלבם והיה חביב להם מאד והבן, ועל כן אמר אז ויקחו לי תרומה, והבן. ועל פי זה יובן אמרם (שבת דף פ"ח.) מי גילה לבני רז זה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר (תהלים קה כ) עושי דברו לשמוע בקול דברו. דהיינו דלמלאכי השרת אין עשיה מבטלתן ואדרבה גורם לשמוע, כי אין להם יצר הרע וחביב מאד עליהם דבר ה'. והנה על בחינה זו לא שייך רחיים על צוארו וכו' (קידושין כ"ט ע"ב), והשתא מבואר המדרש ויקחו לי תרומה, דמזה מבואר דיש להקדים הנשואין, אבל באופן שהתורה חביב מאד, והיינו כי לקח טוב וגו', כנ"ל באופן הראשון רק תורתי אל תעזובו ויהיה חביב כל שעה כשעה ראשונה, והבן. ועל פי זה יובנו הפסוק בפרשת תשא (שמות לא ב) ובפרשת ויקהל (שמות לה ל) ראו קרא ה' בשם בצלאל, כי אז כבר חזר היצר הרע והיה העשיה טורדן, אבל אלו מלא רוח אלקים בחכמה וגו', באופן שיוכלו לעשות בכל מלאכה ולחשוב מחשבות בדדהו, ולא יהיה טרדת העשיה מבטלתן, והיינו דמסיים בפרשת ויקהל בהאי ענינא (שמות לה לה) ועושי בכל מלאכה וחושבי מחשבת, והבן.
ישמח משה
לכו נא הגברים ועבוד את ה' כי אותה אתם מבקשים (שמות י יא). נתגלה לי בחלום פירוש על זה, כי דרך המלך לדבר בלשון חכמה וברמז, והענין כי באמת האנשים נבראו רק להדמות לעליונים, כמו שנאמר (בראשית א כו) בצלמנו כדמותינו, והוא על ידי עבודת השי"ת, מה שאין כן הנשים עיקר בריאתן רק לצורך האנשים להיות להם לעיזר, כמו שנאמר (בראשית ב יח) אעשה לו עזר וגו', לכך לא נצטוו כל כך במצות רק בלא תעשין שלא תתקלקל, ובמצות חלה נדה הדלקה על דרך העזר, וכן אמרו רז"ל (ברכות י"ז ע"א) הני נשי במאי זכיין, ומפרש באמתוני וכו', והוא הכל על דרך העזר כי הוא תכלית בריאתן ושלמותן. וזה אומרו לכו נא הגברים ועבדו את ה', אבל לא הנשים, כי אותה ר"ל האשה אתם מבקשים, ר"ל רק אתם צריכים להם ולזה נבראו, אבל לא לעבוד להשי"ת ולאו בת עבודה היא כי לא נבראת לכך. אבל משה הקדים לו כי חג ה' לנו וראוי לשמוח באשתו, כן הוא מדרך השכל וכן גם כן מצד התורה ושמחת אתה וביתך (דברים יד כו), וכן קיימא לן דאף דאשה פטורה מן הראיה, מכל מקום מחוייבת לעלות לרגל כדי לשמוח עם בעלה, כמבואר בחגיגה (דף וא"ו ע"א) אימיה דמחייבא בשמחה אייתיתיה, ועיין שם פירוש רש"י (ד"ה מחייבא) והבן.