ישמח משה
ונקדים הקדמה אחת קטנה, מה שנאמר (בפרשת משפטים, שמות כד יא) באצילי בני ישראל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שהוא דבר תמוה, ואף לפירוש רש"י (ד"ה ויחזו) והתרגום, התמיה במקומה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), האם אל אכילה ושתיה הגופנית. אך נ"ל בזה, כי כבר כתב העקרים כי התורה לא יעדה שכר רוחני רק גשמי, משום שהנשמה טבעה למשוך אל מקורה, אך הגוף וכחותיו מתגברים עליה, ואם כן עיקר הערת התורה בשכר ועונש בשביל הגוף שיש לו כמבואר בחובת הלבבות. והנה מבואר בספרים דשלשה מיני אהבות יש, אהבת הערב, והמועיל, והטוב. והנה הטוב הוא הטוב שבכולן, ונ"ל דהטוב אם יהיה לערב, אזי הוא הטוב המובחר, דערב היינו להגוף ולא לרוח ונשמה, ומועיל היינו לרוח, וטוב היינו לנשמה, והנה כשהגוף מסכים עם הנשמה בכל כחותיו, כמו שהתפאר דוד רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר ל"א א'), והיה שש ושמח ועלז בתענוגי רוחניים ומתענג, אז הוא במדריגה הראויה ועובד בבחינת טוב ומועיל וגם בתאות הערב. וידוע כי אכילה ושתיה הוא (תאב) טוב וערב שבכל התענוגים של החמשה חושים, והיינו ויאכלו וישתו, וחדיאן כאלו אכלו ושתו, וק"ל. ועל דרך זה יהיה הסעודה שלעתיד, דהיינו שיהיה התענוג הרוחני לגוף ולנפש ביחד כאחד. עוד נקדים הויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב במסכת אבות (פרק ג' משנה ז'), בענין קשה רימה למת כמחט בבשר החי (ברכות י"ח ע"ב), שהבאתי ראיה להיפך, וגם דחיתי ראיותיו והכרחתי רק כפשוטו כי נשאר רושם מחיות הן לטוב או לרעה, וכמו שביארתי הפסוק (ישעיה כ"ט (כט) ד') והיה כאוב מארץ קולך, שמבואר בעקרים שמאוב ראיה על תחיית המתים, והיינו ההשארת רושם החיות בגוף הנקבר, רק שהוא סגור ומסוגר כעצמים בבטן המלאה אין יוצא ואין בא, והיינו (איוב י"ד כ"ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו, היינו הנפש אשר עליו היא תאבל. ועל פי זה פירשתי המשנה באבות (פ"ג מ"א) מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דקשה איזה מוסר יש במאין באת, והיינו על פי הגמרא סנהדרין (דף צ"א ע"א) שני יוצרים יש לנו, אחד יוצר מן המים ואחד מן העפר, ואם כן אם יכול ליתן בתוך טפה סרוחה אחת חיות, ולהלבישה בבשר גיד ועצם ונפש רוח ונשמה, מכל שכן שיכול להשאיר בבשר גיד ועצם רושם חיות, והיינו מה דלא הוי הוי וכו'. ועל פי הגמרא (סנהדרין צ"א ע"ב) שמפרש (תהלים נ ד) יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ זה הגוף לדין יחד, משל למי שמרכיב חיגר על הסומא, ונראה שזה הפירוש של הרכבת חיגר כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת אמור). והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים וצדיקים אף במיתתן קרויים חיים (ברכות דף י"ח:). ואף על פי כן כתיב בהם מיתה אתמהא, ומי לנו גדול ממשה שנאמר בו וימת (דברים לד ה), ואי משום שלא הניח בן כמותו, הלא גם בחיים לא היה לו בן. ואני אומר כי צדיק במותו כבר מה למפרע, ורשע במותו הוא חי למפרע, דבלאו הכי יש להבין מה זה שאמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאנו רואין שהוא חי. והנ"ל בזה כי החיות הגשמיות שאנו חיים בו, אינו חיים אמיתיים ואינו ממין החיות האמיתי הדבוק באל חי מקור החיות, וחיים שלנו הוא בשם מושאל מחיות הנאמר בו ית'. וכמו שפירשתי (משלי א' כ"ג) באביעה לכם רוחי, על פי מה שכתב בעל מעשה ה' והשל"ה לתרץ על שכר גשמי ודברים גשמיים הנזכרים בו ית', (ועיין מ"ש בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום), ורבותא הוא לצדיק שאף בחייו הוא חי. והיינו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), פירוש אף היום בעודכם עם הגוף אתם חיים, ועל פי זה מפרש טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי שבת מעין עולם הבא כמו שדרשו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב). ועל פי זה נראה שנתקיים מאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), כי מה שתירצו רז"ל (ב"ר י"ט ח') יומו של הקב"ה אלף שנה, אינו מובן דהזמן משוער בתנועה היומית, ולנגד בלתי בעל תכלית, רגע ואלף שנה בסוג אחד. אך הכונה במאמר מות תמות, כי החיות האמיתי נעדר, והחיות דילן ממש היא מיתה נגד חיות האמיתית, והיינו טוב מאד (בראשית א לא) זה המות (ב"ר ט' ה'), ושגרם מיתה לו ולכל באי עולם היינו המיתה שבחיים, ודו"ק, ועל פי זה יש לפרש גם כן (קהלת ז' א') ויום המות מיום הולדו, דהנה הנשמה קודם שנולדה היתה דבוקה במקורה וחיה בחיות אמיתית, וכשנולדה נעדר אותו החיות, וזה שאמר טוב שם משמן טוב (כמו שאפרש למטה), והיינו כשהוא בבחינה שיום המות מיום הולדו, ונמצא שיש לו נשמה קדושה, ולכך הצדיק שאף בחייו דבק בו יתברך, ממילא הוא בסוג החיים האמיתים, מה שאין כן ברשעים אין להם שום שייכות כלל בחיות הנאמר בו ית' כנ"ל. ועל פי זה מיישב קושית מהרש"א דמקשה האיך הוכיחו בגמרא ברכות דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואף על פי כן גם גבי הצדיק אינו דומה כשהוא עצם נבדל מוכשר, לעת שהוא שוכן בתי חומר, ולכך נגד חיים האמיתי' יקרא זאת מיתה, ועל דרך משל מי שיש לו מאה אלף ונחשב לעושר גדול, אם יתעשר עוד ויהיו לו אלף פעמים כהנה, ואמר האחד זה נתעשר. ואמר לו השני האיך תאמר זה נתעשר, והלא מקודם נחשב גם כן לעשיר גדול, אך תאמר שנעשה עני דהיינו למפרע, ואיך שייך לומר נתעשר, וכן להיפך במאה זוז ואבד הכל. והנמשל מובן. והיינו (קהלת ד' ב') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עודנה, ואם כן מה היא המיתה, אלא ודאי דהמיתה הוה למפרע מן החיים, והיינו יום המות מיום הולדו. ולפי זה הצדיק אינו המת, רק חייו הם מתים למפרע. והיינו דאמר ישעיה לחזקיהו כי מת אתה (ישעיה לח א), ודרשו רז"ל (ברכות דף יו"ד (י') ע"א) בעולם הזה, ואתה דייקא ולא הימים, ועל ידי מה ולא תחיה לעולם הבא, והבן.
ישמח משה
עוד יתבאר (דברים כט ט) אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם, התרגום מתרגם אתם קיימין יומא דין, וכן הוא ברש"י (ד"ה והוא) בשם המדרש אגדה (תנחומא נצבים סי' א'), התחיל משה לפייסן כו', והרי אתם קיימין לפניו. עוד שם ברש"י והקללות מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו, עיין שם. ועיין בשפתי חכמים בשם הגמרא בע"ז (דף ד'.) ובזבחים (דף נ"ג) שהיסורין ממרקין עוונות, ועל ידי כך הם חיים וקיימים לעולם, עיין שם דנצבים הוי לשון חיים וקיימים. והנה כבר אמרו חז"ל (ברכות דף י"ח:) דרשעים בחייהם קרוים מתים. ופירש ביד יוסף משום דכל אבר שבטל מתנועתו אשר נברא עליו, נקרא אבר מת. והנה הנפש של הרשע בטל, ופעולתו אשר נברא עליו. ועל פי זה פירש הפסוק (בראשית ב יז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והפסוק (תהלים פט מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה, עיין עוד בריש פרשת נצבים. ואני פירשתי הטעם דרשעים בחייהם קרוים מתים בשלשה אופנים. א', משום דגדר החי מרגיש. ב', משום דעתיד להיות, כבר היה במי שאינו נופל תחת הזמן. ג', דאינו חי אמיתי, רק הדבוק במקור החיות. ועל פי זה פרשתי הפסוק (ואתחנן (דברים) ד' ד') ואתם הדבקים בה' אלקיכם, אז חיים כולכם היום, כי הדביקות ב"ה הוא חיים אמיתי. והפסוק (תהלים כא ה) חיים שאל ממך כו', היינו ששאל וביקש חיות האמיתי הדביקות בה', וזה אמרו ממך דוקא להיות דבוק בך, אז ממילא נתת לו אורך ימים, היינו חיים עולם הזה, עולם ועד היינו חיי עולם הבא. ועל דרך זה פירשתי הסליחה ספרנו עת יקראו וכו', שאת חיים וחילוף לשוע ומך, לזה חן וחסד בעולמך, כי רובן לחיים כאשר הוא לעינים, אולם עיקר בקשתי ערוב עבדיך לטוב ללכת בדרך הטוב, וחי אחיך עמך דוקא, דבוק בך בחיים האמיתי. על כל פנים היוצא לנו מזה דאין חיים רק הדבוק בהשי"ת. והיינו אתם נצבים היום, ר"ל היום אתם חיים וקיימים, כי כולכם אתם לפני ה', והבן.
ישמח משה
בתורת כהנים אם בחקתי תלכו (ויקרא כו ג), מלמד שהקב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, שכן כתיב (תהלים פא יד-טו) לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, (תהלים פא טו) כמעט אויביהם אכניע, ואומר (ישעיה מח יח) לו הקשבת למצותי ויהיה כנהר שלומך, עד כאן דברי התורת כהנים. והוא תמוה, א' קשה מאי הכונה באמרו הקב"ה מתאוה, אם כמו שפירש רש"י על התורה בפרשת אם בחקתי תלכו (ד"ה אם) עיין שם, אם כן איך נמשך לזה שכן כתיב וכו', וכן ואומר, ואיך מוכח משני ראיות הללו דמיירי בעמל בתורה, דילמא שומע לי, היינו בעשיית המצות. ובראיה השניה פשיטא דקשה, דהא למצותי כתיב, ואם שנוכל לפרש למצותי שצוויתי לעסוק בתורה, כעין שפירש רש"י במסכת ברכות (דף ו'ע"א) ד"ה למצותי, בשביל מצותי שצוויתי לגמול חסד, עכ"ל. אם כן הכי נמי יש לפרש דברי התורת כהנים כמ"ש, מכל מקום איזה הוכחה יש מכאן דהכונה הוא על עסק בתורה. והנ"ל בזה, ומקודם אבאר דודאי החיוב הוא על כל איש ואיש מישראל לעסוק ולעמול בתורה, וזה תחלת דינו של אדם (קידושין מ' ע"ב), וביארתי אמרם (סנהדרין דף צ"ט ע"ב) אדם לעמל יולד (איוב ה ז), הוי אומר לעמל תורה, עד כאן. וביארתי על פי אמרם (אבות פ"ג מ"ה) (הובא בדברינו למעלה בפרשת בשלח במדרש (שמו"ר כ"ו א') ויבא עמלק (שמות יז ח) זה שאמר הכתוב (איוב ג כו) לא נחתי וכו' עיין שם), כל המקבל עליו עול תורה וכו'. על פי המסילת ישרים בענין בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג יט). והוספתי נופך כעת, כי נ"ל כמו שכתבו הקדמונים כי ביום אכלך ממנו וגו' (בראשית ב יז), אינו בדרך עונש רק בדרך חיבה, כי אחר אכלו, אי אפשר להגיע לשלמות באופן אחר. הכי נמי נ"ל דמה שאמר בזעת אפך, הוא גם כן בדרך טובה, דידוע דיגיעה במלאכה או בתורה משכחת עון (אבות פ"ב מ"ב), וקודם אכילת עץ הדעת לא היה עלול לחטא, ולא היה צריך ליגיעה להשכיח עון, מה שאין כן אחר אכילת עץ הדעת, צריך לעמל להשכיח, והבן. ואם כן עכשיו צריך לעמל אחד מן העמלים, והבן זה. והארכתי בענין חטא ביטול תורה שהוא רם ונשגב, וכל מי שאפשר לו לעסוק וכו' (ברכות ה' ע"א). ועל קביעת עת נאמר במדרש (שוח"ט מזמור קי"ט) עת לעשות וגו' (תהלים קיט קכו). וקביעת עתים היינו מי שאי אפשר לו לעסוק וכו', וכמו שפירש בהפלאה קבעת עתים, כמו קבען פלוני, וכמו (מלאכי ג ח-ט) היקבע אדם אלקים במה קבענוך, (מלאכי ג ט) ואותי אתם קובעין. ונחזור לענינינו, דהנה רש"י פירש בפרשה דילן ואכלתם לחמכם לשובע (ויקרא כו ה, ד"ה ונתתי), אוכל קמעא ומתברך במעיו, ושמא תאמרו אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר (ויקרא כו ו) ונתתי שלום בארץ. ומפרשין העולם על פי שהשלום הוא על ידי נשיאת פנים, כמו שנאמר (במדבר ו כו) ישא ה' פניו אליך וגו'. והנה מבואר בגמרא ברכות (דף כ' ע"ב) שנשיאת פנים הוא לישראל על ידי שהם מדקדקים על עצמם עד כזית, והתורה אמרה (דברים ח י) ושבעת וברכת וכו', ואם כן אם אוכל קמעא וכו', אם כן הוי שביעה בכזית, אם כן אין כאן מדקדקין על עצמם, וממילא דאין כאן נשיאת פנים ונעדר ח"ו השלום, ואם אין שלום אין כלום כאמרם ז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) דהוא הכלי המחזיק ברכה, תלמוד לומר ונתתי שלום, עד כאן. וכן מפרשין הטעם על הא דמדקדקים על עצמן, היינו משום שישראל אומרים הלא אם היינו כדאים, היה אוכל קמעא ומתברך במעיו, והיה שביעה בכזית והשי"ת מתברך, עכשיו שאין אנו כדאים יפסיד הקב"ה ברכתו, לכך מברכין. והש"י מודד מדה כנגד מדה ואומר הלא רצונכם לעשות רצוני ומצידכם לא יבצר, רק אני גרמתי שבראתי יצר הרע, כמו שדרשו בפסוק (מיכה ד ו) ואשר הרעותי (ברכות ל"ב.), אם כן למה יפסידו בני בהגרמתי, והבן. ונחזור למה שמפרשין על רש"י הנ"ל, ולכאורה קשה באמת איך יתכן השלום כיון שאין כאן מדקדקים וכו', אם כן הדרא הקושיא הא כתיב (דברים י יז) לא ישא פנים. ונראה ליישב על דרך משל, מי שהוא בארץ ציה אין נהר ואין מים, צריך לתחבולת להביא מים, מה שאין כן מי שהוא בתוך הנהר. הכי נמי התורה היא מקור הנהר השלום, כמו שנאמר (תהלים כט יא) ה' עוז וגו', ואין עוז אלא תורה ה' יברך וגו' (זבחים קט"ז ע"א), וכמו שדרשו במסכת ברכות (דף ח'.) על הפסוק (תהלים נה יט) פדה בשלום נפשי, עיין שם רש"י (ד"ה פדה) דשלום היינו התורה, דכתיב בה (משלי ג יז) וכל נתיבותיה שלום. ולפי זה יובן כשאינן עמלים בתורה ואינם בתוך הנהר של שלום, צריכין לנשיאת פנים לענין השלום, מה שאין כן כשעמלים בתורה, הם בתוך הנהר של שלום, אם כן אין צריכין כלל לנשיאת פנים לענין השלום, והוא תירוץ נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר התורת כהנים הנ"ל, דהיה קשה להתורת כהנים קושית רש"י, לכך אמר מלמד שהקב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, דאז הם בתוך הנהר, מה שאין כן באינם עמלים, ועל זה מייתי ראיה שכן נאמר לו עמי וגו' בדרכי יהלכו, ואף דהתורה נקרא דרך וכמו שפירש העקדה בפסוק (תהלים קמה יז), צדיק ה' בכל דרכיו, מכל מקום מצות נמי נקראים דרך, כמו שדרשו רז"ל (נזיר דף כ"ג.) בפסוק (הושע יד י) כי ישרים דרכי ה', אחד אכל לשם פסח וכו'. אולם התירוץ דמוכוח דאיירי בדרך דתורה ולא דמצות, דהא קשה מאי כמעט אם, ר"ל כמעט אויביהם אכניע, אבל באמת לא היה מכניע, כמו כמעט כסדום היינו (ישעיה א ט), אם כן מאי תועלת יש. אלא ודאי דדרך היינו התורה, וכמעט היינו בענין מעט וניקל ולא בשום תחבולות, ואם כן מוכרח דאיירי בתורה, דאי רק במצות עדיין צריך לנשיאת פנים דהוא ענין גדול ומאי כמעט, והבן. ועל צריהם אשיב ידי וגו', על פי מ"ש לעיל לישב הקושיא דלמה פוחת במדה טובה לומר אתה תהיה למעלה רק פעם אחד (דברים כח יג), ולא מעלה מעלה כמו במדה רעה (דברים כח מג). ותורף הדברים דיש השפלות אויבים ממילא על ידי הרמת קרן ישראל, ויש בפני עצמו השפלה אחר שנתרומם קרן ישראל. והנה מה דממילא, בודאי אין צריך כל כך לנשיאת פנים, מה שאין כן מה דמכוון רק להשפלת אויבים. והיינו ועל צריהם אשיב ידי, ר"ל אחרי שנתרומם קרנם של ישראל, אשיב בפ"ע ידי על צריהם, ואף על פי כן הוא כמעט זה היא ודאי, משום שהם בנהר השלום, והבן. והכנעת אויבים הוא השלום האמיתי, והוא יותר גדול מהעקירת אויבים, על פי הילקוט (רמז תרע"ב) על הפסוק והשבתי חיה רעה, הכא דיש מזיקין ואף על פי כן ואין מזיקין, גדול יותר וכו'. וכן בפסוק השני לו הקשבת למצותי לעסוק בתורה, ויהיה כנהר שלומך דהיינו ממש כמ"ש, ודוק.