Chasidut על בראשית 20:6

או יאמר כי אני הכבדתי את לבו וגו'. כי חז"ל אמרו (שמות רבה י"ג, ג') מהו הכבדתי, שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שניה וארטסית נכנס בתוכה (פירוש שהיא מתקשה יותר) וכו' עד כאן. ולכאורה צריך להבין מה למדונו רבותינו ז"ל בזה. והנראה שבאו לתרץ קושית הרמב"ם ז"ל (בפרק ו' הלכה ג' מהלכות תשובה) ושארי המפרשים כי איך ענש אותו הקב"ה בדבר שלא מצידו היתה המניעה כי אם מאת הקב"ה, (ועיין מה שכתבנו בזה למעלה) וכי הגוי גם צדיק תהרוג. ולכן אמרו כי הקב"ה לא עשה בזה שום דבר כי לצד שהוא הקשה לבו בפעם ראשונה ושניה וכו' ואז הקב"ה לא עשה כי אם במה שבישל אותו פעם שניה והוא שהרבה לו מכות אשר היו מגיעים לו ובזה נתקשה לבו עוד יותר ככבד הזה שכל שהיא מתבשלת מתקשת יותר אבל הכל היה עבור הקשוי הראשון שהיה מתקשה בעצמו, מה שאין כן באבימלך שאמר לו הקב"ה (בראשית כ', ו') גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אתך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה, כי אבימלך שאמר (שם שם, ד') אדני הגוי גם צדיק תהרוג ואמרו חז"ל (לשון רש"י על פי בראשית רבה נ"ב, ו') שאמר שמא כך עשית לדור המבול ודור הפלגה אף אני אומר שהרגתם על לא דבר וכו', עד כאן. ולכאורה הלא ודאי ידע אבימלך מרשעת דור המבול שהיה עד בלי שיעור וערך וכן דור הפלגה, ועוד איך יחשוד להקב"ה שיהיה ח"ו שופך דמים בחנם. ואמנם הוא בראותו שאמר לו הקב"ה הנך מת על האשה אשר לקחת והוא בעולת בעל וכנראה מלשון הזה שהוא בדרך ודאי ופסק דין לומר הנך מת וגו', והוא ידע בבירור שלא קרב אליה כלל על כן דן בזה כי הקב"ה להיותו משגיא לגוים ויאבדם ועל כן מכביד לבם שלא יהיה לבם ברשותם כי אם שיפלו הם ברשות לבם שלא יוכלו להתגבר על תאותם ויעשו מה שלבם חפץ, והוא אף שעדיין לא קרב אליה סבור שזה שהקב"ה אמר לו הנך מת לפי שיכביד את לבו שלא יוכל עוד להתגבר על תאותו ויבוא אליה, ויהרגנו על זה. ומה שאמר לו קודם המעשה ולא המתין עד עוברו הוא בכדי להתרות בו קודם, וח"ו אחר כך בעלילה יבוא עליו. ולזה אמר שמא כך דרכך לאבד האומות כן עשית לדור המבול וכו', כלומר כי גם הם לא נתחייבו רק מחמת שהכבדת את לבם שלא יוכלו להתגבר על תאותם וכן דרכך באומות כי משגיא לגוים ואבדם. ועל כן אמר לו הקב"ה כי לא כן הוא ואדרבה נהפוך הוא כי אצלך כאשר ידעתי אשר בתם לבבך עשית זאת אז לא די שלא הכבדתי את לבך לעבור העבירה, אף גם ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי ועל כן לא נתתיך לנגוע אליה לא כמו שאתה סבור שאני באתי בכדי להתרות בך לא כן כי לפי שאחשוך אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה, ולא ממך היה מה שלא נגעת בה רק מאתי כמאמר חז"ל (רבה שם) כי במקום שאין הגוי מכביד את לבו מעצמו לא יכביד הקב"ה את לבו אדרבה יסייע לו שלא יעבור כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמאמר חז"ל (עבודה זרה ג'.) מה שאין כן בפרעה שהוא הכביד את לבו ועל כן כל עוד שהקב"ה הכה אותו נתקשה יותר ככבד הזה ואם ללצים הוא יליץ.

ובזה יש הבדל בין ישראל לאומות העולם, שעם ישראל הם נאצלים ממקור הרצון עצמו, ולזאת נמצא בהם כח התקשרות עלמא תתאה בעלמא עילאה, להשיב כל המדות למקורם ולחברם בעצם הרצון, לפי שאינם קשורים בשרשם בשום פרט מהמדות רק בעצם רצונו יתברך, וממילא גם רצונו יתברך נקשר עם רצונם, עד שכל מעשיהם ופעולותם נמצאים והולכים אחר עומק הרצון העליון המשולל מכל מדה, ואינם מתפשטים בשום מדה רק כפי שמאיר להם עומק רצונו יתברך השיעור והגבול שיתפשטו. אבל האומות, הם מקבלים כל חיותם וכחם רק מהשבעים שרים של מעלה, כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ח.) שהם כחות המדות, שכל אומה נאחזת בכח אחד פרטי מהמדות שהוא השר שלה, ומשם נמשך אופיא של כל אומה ואומה שמתפשטת בכח מדתה כפי שרשה לאין קץ, לפי שאין בהם ענין השבת לקשר ולחבר כל פרטי המדות להרצון העליון ע"י כח הצמצום הנקרא ברית, שיוכל לשוב ולהתהפך ממדה למדה ההפכית לה, ולהגיע להרצון המנושא ומשולל מכל המדות^עגכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה נכחו: דהנה אומה הישראלית אשר הם חלק הש"י הם דבוקים בחיים פשוטים בלי שום לבוש ויונקים ממקור חיים ההוא, וכמו שהש"י מופשט מכל מדות ומכל גוון, רק פשוט בתכלית הפשיטות, כן ישראל הם במקור חיותם אין אחיזתם בשום גוון ולבוש וכח, הן בחכמה, הן בהתנשאות או בעשירות, בלתי בה' לבדו. אבל האומות יש להם לכל אומה ואומה איזה כח וגוון אחר, אשר מזה ימשך כח חיותם ובזה הם נאחזים. כגון בבל כחם הוא בהתנשאות, ופלשתים כחם במה שכל אחד מהם יבקש תחבולה עד אשר ימצא סיבה לפרנסה, או חכמה ידוע או מלאכה אשר יהיה בטוח לבו כי יהיה לו במה להתכלכל. ומבואר בהרחבה העניין בבית יעקב שמות פרשת בא אות מה עיין שם.. וזה פי' הכתוב (דברים ד) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, היינו שכל כחם ואופיא שלהם הוא כח איזה פרט וחלק מכחות הרצון העליון שהוא השר שלהם. וכשהם מתפשטים בכח מדתם יותר מדאי אזי השרים אינם בנייחא, לפי שמשתקעים באותה המדה והחלק באין מעצור, עד ששוב אינם יכולים לצאת ולחזור להרצון. ועי"ז ממשיכים עמהם את השר שלהם בלבוש רחוק לעשות בכחו היפך מהרצון, ואין שליטה ויכולת ביד השרים עצמם להסיר את רצונם מלהתפשט כל כך, לפי שאין להאומות כח הצמצום שהוא המקשר והמחבר כל המדות להרצון העליון עלמא תתאה בעלמא עילאה. ולכן אין רצון המלאך נקשר עם רצונם שיוכל להסיר מהם תאות לבם. וכן אצל אבימלך כתיב שאמר לו המלאך (בראשית כ׳:ו׳) ואחשוך גם אנכי אותך מחטו לי ע"כ לא נתתיך לנגוע אליה. ובזוה"ק (ויקרא ח.) מחטו חסר אל"ף כתיב מאי קאמר בגין דחטאה לאו בחילא רברבא דממונא קיימא. אלא הכי אוליפנא בחובי עמא לתתא אתעבר רברבא דילהון דלעילא משולטניה הה"ד ואחשוך גם אנכי אותך לרבות לגרמיה. מחטו לי בגין דלא ישתכחו גבאי כההוא מחט דנעיץ בבשרא, דלא תגרום את בחובך לאעברא לי משולטני ויקוצון בי כהני קוצין דנעיצין בבשרא. והכוונה שבשעה שהאומה מתפשטת בכח מדתה למטה, החטא נוגע גם בהשר שלה למעלה, שהוא שורש הכח והחלק מהקדושה שמתייחס לאותה אומה, לפי שהפרט ההוא מהקדושה, בשעה שהאומה מתפשטת למרחוק חוץ מהגבול, נפרד ביותר מאור הכללי ומתרחק מאד מעצם הרצון להתלבש בלבוש מהופך מהרצון. כי מאחר שיורד משרשו למעלה האור הכללי ונשתקע בכח הפרט שנמצא בו, עי"ז נעשה פירוד בינו לבין הרצון העליון, שהוא אור כללות המדות כלם, וממילא כשהשי"ת מתהפך ממדה למדה ובוחר בכח פרט מדה אחרת, אזי מתבטלת אותה האומה משרשה^עדעיין לעיל פרשה זו אות יא ובהערה סה שם., וע"ז כתיב הפוך רשעים ואינם כלא היו. אבל בישראל כתיב ובית צדיקים יעמוד, שאף שנופלים יש להם תקומה, לפי שנאחזים בעצם הרצון, היינו בכללות המדות כלם ולא בחלק לבד, וכדכתיב (ירמיהו י׳:ט״ו-ט״ז) לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. פירוש שאינם אחוזים בשרשם באיזה חלק רק בכלל הרצון, ולכן בכל אופן שההנהגה מתהפך ממדה למדה יש להם תקומה, כי הם נמשכים והולכים עם עומק הרצון כפי מה שמאיר להם כל שעה איך להתפשט. ובאיזה מדה שהשי"ת בוחר להיות נמצא, שם הם דבוקים עמו. ואף שכל שבט ושבט מדוגל בכח מדה מיוחדת לשרשה, שמטעם זה נקראו שבטים לפי שמסתעפים כענפים בדרכים מיוחדים שונים זה מזה^עהכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה גד: הי"ב שבטי יה נתן הקב"ה אור וחיים שאין אחד דומה לחבירו, ולכך נקראים גבולי אלכסון היינו שאורו של זה הוא היפך משל זה, כי לזה נמשך כח חיותו ממדות האהבה ולזה ממדות היראה וכדומה וכו'. ולכן נקראים שבטים מלשון ענפים שמתפשטים לכאן ולכאן. לקמן פ' וישב אות ט ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פ' שמות אות ד., בכל זאת אב אחד לכלנו, והוא מדת יעקב אבינו ע"ה שמחברם יחד^עומבואר לקמן פרשת וישב אות טז ד"ה אמנם: לזה הם נקראים בשם שבטים שפירושו הוא ענפים, היינו שמחולקים הם לענפים שונים וכל אחד הוא לבוש לפרט מיוחד, אבל בשרשם הם כלל אחד בלי שום התחלקות כלל. והמשל בזה כמו שנמצא בנפש אדם כלי פעולה שכל כלי עושה פעולה מיוחדת למינים שונים, וכי נאמר שלכל כלי פעולה מיוחדת נמצא נפש פרטי מיוחד שפועל בה פעולתה, אכן באמת אין באדם רק נפש אחד ובנפש הם כל הפעולות בנשוא אחד, רק על אברי הגוף נראה כמה פרטים. בעין נמצא הזדככות לראות בהם, והעין מקבלת כח הראות מהנפש. ובאוזן נמצא כח השמע, ומקבלת כחה מזה הנפש עצמו שהעין מקבלת כח הראות. ואם נמצא חסרון אבר באדם אין בכחו לפעול פעולת זה האבר החסרון הוא רק מצד האבר, אבל הנפש פועלת פעולתה כן עם זה האבר כן בלעדה, כי הנפש הוא כלל כל הכחות ושופעת חיים בכלי הפעולה וכו'. וכן ישראל שהם אברי דשכינתא, כל פרט מישראל מקבל שפעת חיותו מהשי"ת משורש הכללי, כל אחד מקבל כפי הזדככותו בפרט, אבל כל התחלקות הפרטים הם רק מצד ישראל על הלבוש כקליפת השום, אבל בשורש הם בנושא אחד באחדותא חדא בלי שום התחלקות., ולזאת אם איזה שבט מתנשאת במדתה לפי שעה אין בזה התנגדות לשאר שבטים כלל כי עת לכל חפץ, וכל שבט יודע הגם שלפי שעה בחר השי"ת בכח מדתה, מ"מ צריך לאחוז בצמצום שלא ישיג גבול המדות של השבטים האחרים^עזכמו שביאר במי השלוח ח"א פרשת במדבר ד"ה שאו: שאו את ראש וכו' תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן ואתכם יהיו איש איש למטה. ענין נשיאות ראש היה כפי מה דאיתא בגמ' (ברכות נח.) אין דעתו של זה דומה לשל זה. כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועי"ז יהיה במקומו מדוגל ומנושא וכו'. עיין עוד שם ד"ה וידבר ה' [ב].: