באר מים חיים
ואך הנה נודע מאמרם (בברשית רבה י"ב, ט"ו) בתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים בדין עמד ושיתף מדת הרחמים, וידוע שאין זה שייך בחוקו יתברך לומר שחזר ממחשבתו כי מביט לסוף דבר בקדמותו ולא אדם הוא ויתנחם, וכבר כתבנו בזה בכמה פנים. ואולם עתה נראה פירושו אשר כל זה היה במחשבה הראשונה שבתחילה יהיו מתנהגים במדת הרחמים וכן היה בעשרה דורות שמאדם ועד נח שהיו מכעיסין ובאין ונתקלקל הארץ ומלואה והיה ניכר הפגם אף בחיצוניות העולמות למען ידעו הארץ ויושביה אשר אית דין ואית דיין וכי אין העולם עומד, כי אם בשמור ישראל את התורה. ולולי שהיה צדיק אחד שתול בכל דור ודור מהם כמו משותלח וחנוך בן ירד וכדומה היה מוחזר העולם לתוהו ובהו לרוב תוקף הדינים שהיו מוקדין אז. ואך הנה ראה שאין העולם מתקיים, פירוש בתחילה ראה שלא יהיה כך לעולם כי אין העולם מתקיים, ועמד ושיתף מדת הרחמים שמימות נח ואילך יתנהג העולם ברחמים כי והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג', י"ד) שלא עשה את האלהים הדין החזק, להתנהג בו דורות הללו כי אם שיראו מלפניו שידעו אשר על ידי העבירות מתקלקל גם חיצוניות העולמות תבל ויושבי בה שלא ירצה התלם לֵיחָרֵש ולהיות המים מציפים כאמור, ותחת חיטה תוציא חוח קוץ ודרדר. ומימי נח ואילך התחיל העולם להתנהג ברחמים מעט מעט וקודם כל היה דבר ה' שלא תקולקל העולם גופא בעוונות בני אדם כי אם כמאמר חז"ל (עבודה זרה נ"ד:) שאלו פילוסופין את הזקנים בארם, אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה, אמרו להם אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין היה מבטלו, הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקילקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר הרי שגזל סאה של חיטין והלך וזרעה בקרקע דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקילקלו עתידים ליתן את הדין וכו' עד אלא שמטריחין אותי וכו'. ופירש רש"י שהרי גזירה הוא מלפני שינהוג העולם כמנהגו, ולכאורה לא ידענו מקום גזירה זו שגזר הקב"ה שיהיה העולם כמנהגו נוהג, ולדברינו נכון שהתחיל מימות נח שנאמר בו (בראשית כ"א, כ"ב) לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו' עד עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' לא ישבותו. כלומר שלא ישתנה מנהג האדמה עבור עוונות בני אדם רק שיהיה העולם נוהג תמיד כמנהגו ומעת הוולד נח התחיל זה במעט כמו שאמרו (בראשית רבה כ"ה, ב') כיון שעמד נח נחה, שהארץ תוציא זרועיה והשור יכניע ראשו לחרישה, וזה היה עבור שיתוף מדת הרחמים שעלה במחשבה שיתחיל מימי נח שלא יתקלקל העולם בעוונות האדם כי אם השוטה שקילקל הוא יתן את הדין. והפגם לא יגיע כי אם לפנימיות העולמות ולא יורגש כל כך בחיצוניות העולם להתבטל, רק כי פועל אדם ישולם לו להיות מי שקילקל יתן דין וחשבון ועל דרך שפירש הרב הגילאנטי פירוש מאמר חז"ל (ברכות נ"ט.) הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול. על דרך משל למלך שבא אחד ומרד נגדו, והמלך מתכעס על זה ועל ידי זה יכאב ח"ו לב המלך בעת כעסו. מה עושה לוקח איש הלזה ושולח אותו למקום המשפט שיגמרו דינו שם, והם עושין המשפט להשיב גמולו בראשו ועל ידי זה נדחה מלב המלך כל בחינת הכעס וכאיבת לב כיון ששולחו לקבל משפטו, וכן הרשע המורד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה הוא מערב רע בטוב והוא נקרא דמע מלשון עירוב מלשון המטמא והמדמע וכו' וכדומה (גיטין נ"ב:). וכדי שלא יהיה פגם במדות העליונות מוריד אותן הדמעות לים הגדול מקום הצדק והמשפט שיוחרץ שם משפטו וישולם לו שכרו משלם וכסא המלוכה נקי עד כאן דבריו.