באר מים חיים
צו את אהרן וגו' זאת תורת העולה וגו'. חז"ל אמרו (מנחות ק"י.) כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ולהבין למה לא אמרו כל הלומד וכו'. כי מה התעסקות שייך בזה. ואמנם הנה כתבנו במקום אחר באריכות בחיבורנו (סידורו של שבת חלק שני דרוש ד' פרק ב' מאמר ה') בביאור הכתוב (בראשית כ"א, ד') וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים ולא אמר בן שמונה ימים, ואולם כי מי שאוהב את ה' באמת בכל לבבו, ונפשו צמאה ותאבה לעשות נחת רוח לפניו יתברך ולדבקה בו יתברך ולעבדו ולצייתו בכל אשר יצוה עליו, הוא מקיים כל התורה והמצוות בכל רגע ורגע כי הוא באמת בלבבו מה מאוד היה חושק ורוצה לקיים מצות סוכה ואתרוג וכל המצוות בכל יום ויום ובכל שעה ושעה ואין שום מניעה מאתו אדרבה נפשו בחלה בו ועגומה עליו עד בוא מועד הקבוע לכל מצוה ומצוה לומר מתי יבוא לידי ואקיימנו, והוא לו תוחלת ממושכה המחלת לב עד בוא זמנה, כמו אדם במצפה להון רב שיגיע לו בזמן הקצוב והנה הגם שיודע בודאי שיגיע לו הסך הזה לזמן המוגבל מכל מקום כל יום ויום הוא עליו כמשא כבד, בערב יאמר מי יתן בוקר ובבקר מי יתן ערב למען יעברו הימים ברגע אחת עד בוא תשוקתו וחמדתו לראות האוצר המוכן למענו. וביותר ויותר הוא דורשי ה' זרע אברהם אוהבו שמצפים ומתגעגעים בכל השנה לומר מי יתן והיה היום חמשה עשר לחודש השביעי לקיים בו מצוות ה' סוכה ולולב וכדומה בכל המצוות.
באר מים חיים
ואפשר שלזה יאמר הכתוב (לקמן ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך כי בחינה זו נקרא ה' אלהים לפי שהוי"ה הוא המורה על חמדתו ותשוקתו לעשות ולקיים כל מצוה ומצוה והוא בחינת המהוה להיות מהוה תמיד מאין ליש וליחד שמו הקדוש והנורא הזה לגרום זיווג בד' אותיות שם המיוחד. ובכל המצוות אנו אומרים ליחד שם י"ה בו"ה ועל כן שם הוי"ה מורה על חמדתו לקיום המצוות ליחוד שמו יתברך ולהיות מהוה על ידי זה שמים חדשים וארץ חדשים כמו שאמר הכתוב (ישעיה נ"א, ט"ז) ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ וכמו שאיתא בזוה"ק (חלק א', ה'.). ושם אלהים הוא המורה על הגבול שהוא נגבל מאתו יתברך שלא לקיימה כי אם במועדה ובזמנה. ואז מתיחד בוראו עליו בבחינת ה' אלהיו כלומר שהוא מתנהג בשני הבחינות האלה שרוצה מאוד בהוי"ה להיות מהוה יומם ולילה יחודים קדושים ונוראים ועולמות חדשים ומצוות חדשים. ואך אלהיו מעמידו שלא לצאת מהגבול במה שחוק וזמן נתן להם. ולזה אמר ואהבת את ה' אלהיך. שתבוא לבחינת אהבה הזו עד שיהיה ה' אלהיך בבחינה הזו. וזאת תאהב שתבוא למדריגה שיהיה ה' אלהיך. ואז תקבל שני מיני שכר. אחת, שמעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה. והשנית, במה שמקיים מצות בוראו להמתין עד מועד הקבוע כי הוא חושק מאוד לעשותה תיכף ואך הכתוב מעכבו שנאמר באחד לחודש תעבירו שופר וגו'. ונמצא הוא מקיים הכתוב הזה בכל רגע ורגע ומקבל שכר על זה. ואמנם נוסף לזה שמקיים את הלא תעשה שאינו עובר על בל תוסיף. כי ודאי אם מקיים מצוה זמניית שלא במועדו לשם מצוה, ודאי שעובר בזה על בל תוסיף. וכל שכן הוא ממה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות ממרים הלכה ט') שאם אומר על מצוה דרבנן שהיא מן התורה עובר על בל תוסיף ועיין שם עוד. ועל כן בכל רגע הוא מקיים להשמר ממצות לא תעשה שלא לעבור על בל תוסיף והכל מפני גבולות אלהים שחלק גבולות בעולמו לומר עד פה תבוא ולא יותר (ועל כן נאמר באברהם (בראשית כ"א, ד') וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים. וכתבנו שם שעבור זה נכתב שמונת ולא שמונה לפי שאברהם מל את יצחק בכל השמונה ימים רצופים בכל רגע ורגע כי הלא אברהם אוהבו ודאי שהיה ממתין ומצפה בכל כחו עד יעברו השבעה ימים ויבוא יום השמיני להמולו. ועל כן בכל רגע ורגע נחשב לו כאילו כרת עמו הברית כי מצדו לא יבצר רק בשביל אונס המצוה שניתן בה חוק וזמן. ועל כך אמר שמונת, המורה על כל השמונה ימים. ולא כן שמונה ימים שהיה מורה על יום השמיני בלבד כמו שכתוב שם. ולזה סיים כאשר צוה אותו אלהים. כלומר שעל כן היה נחשב מצותו בשמונה ימים רצופים לפי שהיה תמיד מקיים כאשר צוה אותו אלהים שגבולות הגביל אלהים לו מלמולו קודם. ועל כן בכל רגע ורגע קיים מצות אלהים שלא למול אותו).
ליקוטי מוהר"ן
וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו – זֶה בְּחִינַת תִּקּוּן הַבְּרִית, בִּבְחִינַת (בראשית כ״א:ד׳) וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמוֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹקִים.