באר מים חיים
והנה אילן המוציא ענפים רבים ונתפרדו זה לרוח זה, וזה לרוח זה, ודאי כולם נשרשים בכח השורש המוציא כל אלה כי אם לא יהיו בכח לא יצאו לפועל, וכמו כן יצחק ויעקב שיצאו מאברהם ודאי שהיו מושרשים תחילה בכח אברהם וממנו יצאו לפועל ועל כן ודאי היו ג' המדות באברהם בכח אבל לא בפועל, והוא שלא לימד דעת את העם כי אם בבחינתו ממש מדת החסד אבל הוא בעצמו ודאי התנהג בכל כולם באהבה ויראה ותפארת, כי היו כולם בכוחו ואך לפועל הוציא יצחק ולימד בפועל מדת הגבורה וכן יעקב מדת תפארת ועל כן הנך תראה אשר תיכף בבואו לארץ הרעיב ה' נפש הצדיק ויהי רעב בארץ עד שהוצרך לירד למצרים ואחר כך לקחו אשתו לבית פרעה כי הראה לו ה' גם בחינת הגבורות בבחינת תחילתן יסורים, ואברהם אבינו הצדיק ודאי היפך מדת הדין לרחמים לקבל בשמחה ובאהבה וכאשר אמרו חז"ל (שמות רבה ו', ד') שלא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה, כי היה מקבל בשמחה וידע שטובה גדולה עושה לו אלהים, וכן נעשה ונגמר עליו ונמתק מדת הדין ונתהפך לרחמים ויצא ממצרים כבד במקנה ובכסף ובזהב ונתברך ברכוש גדול, ואחר כך נטה ה' את חֵינוֹ וחסדו עליו בתפארת מפואר בעיני כל העמים אשר ישב ביניהם ובא אליו אבימלך מלך גרר ושר צבאו וגו' לכרות אתו ברית ונתן לו צאן ובקר ועבדים ושפחות ואחר כך המליכוהו עליהם אנשי מקומו כאומרם (בראשית כ"ג, ו') נשיא אלהים אתה בתוכנו כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ג ונ"ח). ויצא מוניטין שלו בעולם (פירוש מטבע הדפוס על העולם) כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א), והכל כי הגדיל במדת התפארת, והקב"ה נטה חֵינוֹ בעיני כל על ידי זה, ונמצאת למד אשר אברהם אבינו בעצמו התנהג עצמו בכל בחינת ג' מדות האלו ורק לפועל לא הוציא כי אם מדת החסד, והוליד את יצחק בחינת הגבורה שישתמש הוא בזה ויצחק את יעקב בחינת התפארת שישתמש הוא בזה להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר תפארתו, ועל כן כשצוה הקב"ה לאברהם לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך הבטיח לו שיהיה לו שם כל הג' בחינות האלו ואמר לו ואעשך לגוי גדול כלומר שעל ידך אפעול חסדי בעולם בחינת הגדולה ועל ידך יוכר אלהותי בבחינת הגדולה והחסדים, וזה כוונו חז"ל לפרש פירוש הדברים ואעשך לגוי גדול ואמרו זה שאומרים אלהי אברהם, כלומר זאת ההבטחה ואעשך לגוי גדול הוא בחינת מה שאנו אומרים עתה אלהי אברהם שפירושו שעל ידי אברהם נתגלה מדת אלהות בעולם בבחינת החסד וזה הבטחת ואעשך לגוי גדול כלומר שעל ידך יוכר בחינת ידי הגדולה שכל החסדים שבעולם הכל מאתי, מה שקודם בוא אברהם לא היו בני אדם מכירין זאת ואדרבא היו אומרים עזב ה' את הארץ וברר לו את העליונים. והן על ידך אהיה נקרא אלהי הארץ שהורגל בפי ההמון אשר ה' הוא המאיר לארץ ולדרים עליה והכל בהשגחה פרטית מאת ה' הוא, ועוד הבטיח לו הקב"ה ואברכך כי הברכה אמיתית היא רק בבחינת צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה כנאמר, שעל כן תיכף בבואו לארץ קודם שנתברך קודם שנתגדל נעשה רעב בארץ על ידו כמאמר חז"ל, כי היה צריך להיות תחילה בצער עד אחר כך כשעלה ממצרים השיג את העושר והברכה, כי זכה אברהם להפך מדת הדין לרחמים וכיוונו חז"ל לפרש אשר זה כוונת הפסוק ואמרו זה שאומרים אלהי יצחק כלומר זו הבחינת הבטיח לו מה שאנו אומרים עתה אלהי יצחק וכנאמר. וכן ואגדלה שמך ואמרו חז"ל שיצא לו מוניטין בעולם והוא בחינת התפארת והודיעו חכמינו כיוון זה, בזה שאנו אומרין אלהי יעקב הכל כאמור, ולא שהקב"ה הבטיח לאברהם שיאמר כן בתפלה כי נוסח התפלה ודאי דרבנן הוא ולא מן התורה כנזכר, ועל כן סיים והיה ברכה ואמרו בך חותמין ולא בהם כי גם בחינת הגבורות אינם אלא חסדים כאמור ועל כן בך חותמין לבד כי הקב"ה רק חפץ חסד הוא ולא דבר אחר, וגם כי עיקר עבודתם ובריאתם כל עיקר מה שבאו לעולם הכל בשביל חסד הגמור חסד האמת ושלם מכל צד, ועל כן בך חותמין ולא בהם כי עולם חסד יבנה וכל עיקר כוונת הבריאה שלהם הכל להכלל בחסד הגמור ולהיטיב לבריות בכל האופנים כנזכר, כי חפץ חסד הוא.
מי השלוח
וישב יצחק ויחפר את בארת וכו'. כתיב (תהלים קמ"ז,י"ז) משליך קרחו כפתים וכו' ישב רוחו יזלו מים. משליך קרחו כפתים היינו שהש"י נתן כח באומות למשול על ישראל. ישב רוחו שהקב"ה יתרצה אח"כ לישראל, כי ישב הוא לשון משיבת נפש, אז יזלו מים מתוקים. מגיד דבריו ליעקב היינו שמגיד להם החטא והחסרון הנמצא בם שעי"ז יש כח באומות למשול עליהם, ויחזרו מיד בתשובה. לא עשה כן לכל גוי כי להם אינו מודיע כוונתו כלל. וזה היה הענין ג"כ כאן, כאשר ראה יצחק שאמר לו אבימלך לך מעמנו לפי שחשב אשר יצחק מתגאה עליהם, ובאמת אצל יצחק לא היה נחשב זאת לשום חסרון מה שהוא מתגאה על אבימלך, כי היה אצלו כמו אדם המתגאה על הבהמה, אשר כן היתה הבריאה שהאדם גדול מהבהמה, ע"כ הרע מאד בעיניו, אחרי כי היה בן אברהם אבינו שהיה מלך בעולם כמ"ש (בראשית כ"ג,ו') נשיא אלקים וכו' והיה חשוב בכל העולם וטבעו יצא ומדוע יעיקו לו עד שהוצרך להגלות מגרר. והתישב בדעתו אשר בוודאי פגם וחיסר בעסקי עבודת אביו היינו מדות אהבה שהוא חמדה ותשוקה לד"ת, ואבימלך לא היה רק שליח שעל ידו יוודע ליצחק שיתן זאת על לבו, ואבימלך בעצמו לא הבין כלום מה שהש"י מנהיג על ידו כי משפטים בל ידעום. וכאשר הבין יצחק את זאת נאמר מיד וישב ויחפור את בארות המים אשר חפרו עבדי אביו, היינו שעי"ז בא למדות אהבה מחמת שראה בעצמו החסרון וממילא בא לו חשק חדש לד"ת. וזה היה ענין בשלמה המלך ע"ה כמו שאיתא בגמ' (סנהדרין כ"א:) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה וכתיב ויתן שלמה את הכסף כאבנים ומשני כאן קודם שנשא את בת פרעה כאן לאחר שנשא את בת פרעה. כי תחילה מחמת שהיה לו השפעה הרבה בד"ת ע"כ לא היה אצלו כ"כ חשק לד"ת הנקרא כסף, כי כסף היינו חשק ולאחר שנשא את בת פרעה אשר זאת היה נחשב אצלו לחסרון וממילא נתהוה לו חשק חדש ע"כ לא נאמר כאן למאומה כי אח"כ נתהוה לו חשק.
אגרא דכלה
ויענו וכו' "לאמר "לו (בראשית כג ה). לא ידענו מהו "לאמר "לו. ואפשר לומר דמשמיענו שהאמירה היתה רק לו לפנים שלא יכלו להעיז כנגדו, אבל לבם בל עמם. והנה לפי מדרש רז"ל (ב"ר פמ"ב ה') י"ל בענין אחר, דהנה הם דרשו שכך אמרו לו מלך את עלינו נשיא את עלינו אלקי את עלינו, (ודרשו הנך ג' תיבות "אדני "נשיא "אלקים (בראשית כג ו) כל אחד בפני עצמו), והשיב להם אברהם אל יחסר העולם מלכו וכו'. והנה מאין שפטו תשובת אברהם. י"ל שדרשו "לאמר לו, רצ"ל שאמרו דברים כאילו עד שהפעילו אמירה לאברהם, שהוכרח להשיבם אל יחסר וכו'. ועוד י"ל לפי מדרש רז"ל (ב"ר פס"ב ג') שדרשו שכל מי שבא לגמול חסד לשרה, זכה בחיים לגמול חסד לאברהם ביומא הילולא דידיה, ובזה תראה שאברהם אמר ואקברה וכו' מלפני, והם לא אמרו מלפניך, כי על גמילות חסד שגמלו, זימן י"י בפיהם לשון דמשתמע לתרי אפי, ויהיה הכונה גם על אברהם, במבחר קברינו קבר את "מתך (היינו את גופך בעצמך), איש ממנו וכו' (כי נחיה כלנו אז ביומא דהילולך, ואז איש ממנו וכו') לא יכלה וכו', והבן. וז"ש ויענו בני חת את אברהם לאמר לו, שענו בו בלשון שהדברים מגיעים אליו: