Chasidut על בראשית 24:16

וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגני וכו' על רבקה וכו' (בראשית כו ז). הנה הספק ידוע דהיה לו לומר פן יהרגוהו שלא לנכח. וגם "על "רבקה לבסוף אינו צודק, והכי היה לו לומר כי ירא לאמר על רבקה אשתי היא פן וכו'. ונ"ל דהכי קאמר וישאלו אנשי המקום לאשתו, היינו שאלו אותה מי את ויאמר אחותי היא, היינו הוא השיב אחותי היא, והנה למה לא דיבר עמה קודם לזה לצוות לה אמרי נא אחותי את כמו שצוה אברהם לשרה. אך הוא להיות שכתבנו בפרשה הקודמת, דאצל רבקה לא נאמר יפת מראה רק "טובת "מראה (בראשית כד טז), להורות דהמראה שלה היה טוב שלא היה מגיע ממנה הרהור לאיש אחר, רק שכל אחד היה מוליך אתנן לאשתו, כמו שדרשו רז"ל (סוטה י"ב ע"א) אצל מרים, עיין שם מ"ש ותבין, ואף על פי כן למיחש מיהא מיבעיא פן ח"ו אבדה המעלה ההוא ויכשלו בה בני אדם ח"ו. על כן חש הוא לזה, ולזה נתיירא לאמר ולצוות עליה שתאמר אחותי, שאם כן חושד אותה שאבדה צדקתה, אבל הוא בעצמו חש לזה בחשש ספק סכנה. וז"ש ויאמר אחותי היא, ולא תיקן זה מקודם לצוות עליה, כי ירא לאמר (לה) אשתי (יש חשש) פן יהרגוני אנשי המקום, (לא רצה לומר זה) על רבקה, כי טובת מראה היא וגדלה צדקתה לבל יכשלו על ידה בני אדם, הבן הענין ויונעם לך התכת הכתוב להתרחק מאוד מלחשוד בכשרים. ועוד יש לפרש כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני וכו'. הנה הקושיא מפורסמת, או הוה ליה למימר פן יהרגוהו שלא לנוכח כיון שהוא סיפור הכתוב, ואם הוא לשון יצחק המדבר, היה לו לומר כי אמר פן וכו'. ונראה כי לא רצה לומר, על כן השמיט כי אמר, להורות מ"ש חכמי האמת להזהר בעצמו שלא יוציא מפיו דבר לא טוב ובפרט בעידן ריתחא. והנה יצחק מדתו מדת הדין, היה זהיר בעצמו שלא להוציא מפיו דבר כי ח"ו יסתכן, והתורה דרכיה דרכי נועם מלמדת לאדם דעת:

ויברך הגמלים וגו' (בראשית כד יא). שמעתי מי שרוצה לדקדק מהנהו קראי דכתיב ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, ואחר כך כתיב (בראשית כד יג) הנה אנכי נצב על עין המים, וכתיב (בראשית כד טז) ותרד העינה, ואחר כך כתיב (בראשית כד כ) ותרץ עוד אל הבאר, ואחר כך (בראשית כד ל) והנה עומד על הגמלים על העין, שמע מינה דמעין ובאר אחד הוא. והשבתי דמהא לא אריא, אחר הדקדוק דגבי דידיה קורא עין, וגבי הגמלים נקרא באר. דנ"ל דהיה שם מעין קטן ויפה הולך על חלקי אבנים, רק שאין יכולת למלא כל כך מהר מפני קטנותו, והיה שם גם כן באר שאין המים יפין כל כך, אבל יכולין למלא ממנו בנקל מה שירצו, ולכך היה הדרך שבני אדם היו שותין מן המעין, והבהמות מן הבאר, והמעין והבאר היו סמוכין זה לזה. ולכך כתיב ויברך הגמלים אל באר המים, וגבי דידיה כתיב הנה אנכי נצב על עין המים. עוד שם ותרד העינה וגו', שהיתה ממלאת כדה לשתות אדם וגו', ותכל להשקותו ותאמר גם לגמלך אשאב ותרץ עוד אל הבאר בשביל שתיית הבהמות, ועוד מוסב רק על זה שרצתה עוד לשאב, ועיין באלשיך כי עוד היינו ריצה אחרת נוסף על הקודם, כי בשאיבה אחת היה די על פי נס, ואחר כך כתיב על הגמלים על העין שהיה סמוך לשניהם, אם כן אין ראיה מכאן וזה ברור. אחר כתבי זאת עיינתי בביאור על התורה להגאון מו"ה עובדיה ספורני לפי שידעתיו שהוא פשטן גדול, וראיתי שהוא כתב על הפסוק ותרץ עוד אל הבאר, וז"ל: ותרץ עוד אל הבאר אשר לפני המעין שממנה ישתו הבהמות עכ"ל, והיינו ממש כמ"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו בס"ד. אך בפרשת לך במעשה דהגר נאמר (בראשית טז ז) וימצאה מלאך ה' על עין המים, ולבסוף נאמר (בראשית טז יד) על כן קרא לבאר, שמע מינה דהיינו באר היינו מעין, ועיין בתשובה מהרי"ק שורש נ"ז לענין טבילה בבארות כתב וז"ל, כתבתי דמסתמא בארות ומעינות תרי מינים הן, ולא כן נראה לענ"ד, דבלשון בני אדם תרי מינים הן, ולכך כותבין בגיטין ועל מי בארות ועל מי מעינות, מכל מקום לענין זה אין לחלק כלל, מאחר דאידי ואידי מים חיים נינהו, עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דרק בלשון בני אדם יש חילוק ביניהם, ולכן בגט אין לכתוב על הבארות שם מעינות, אבל בלשון תורה דא ודא אחת היא, ודו"ק.

אחשבה לדעת למה ברחל נאמר (בראשית כט יז) יפת תואר ויפת מראה, וכאן ברבקה רק "טובת "מראה (בראשית כד טז). וגם "טובת, ולא יפת. והנראה דמשמיענו חסידות אליעזר שלמד בביתו של אברהם איך כרת ברית לעיניו, הגם שהיה שליח לדבר לא רצה להסתכל. והנה יפת תאר, הכוונה צורת הפרצוף, דהיינו שחרות עינים ולא גדולות ולא קטנות וכן בחוטם הכל במישור ובמיצוע. ויפת מראה, הכוונה על זיו קלסתר, דהיינו שמבהיק זיו הבשר. והנה "התאר אי אפשר לידע רק בהסתכלות, וזה לא התבונן כי לא רצה עד אשר ידע בהכרח שזאת היא האשה וכו', יסתכל במעט רגע שלא יהיה בה מום. אבל זיו הקלסתר ידע בהכרח, שהיה לעת ערב ופנה אור היום במקצת, וכאשר באה נפל נהורא, וכעין שאמרו בגמרא (כתובות ס"ה ע"א) דביתהו דאביי גלייא לדרעא ונפל נהורא. ועל כן לא אמר גם כן "יפת מראה, כי היופי יצדק עליה בעצמה והנה הוא לא הסתכל בה, רק אמר "וטובת מראה, שעל ידי המראה שלה נמשך טובה שנפל נהורא במקום המצטרך. והנה זאת התורה דרכיה דרכי נועם, מרמזת לנו בכל העניינים האיך נתנהג, ונלמוד מוסר השכל אפילו מעבדי האבות: