ישמח משה
קח את המטה וגו' (במדבר כ ח), עד ויקדש בם (במדבר כ יג). הנה כדי להבין ענין מי מריבה. נקדים להבין מה שאמרו רז"ל במסכת גיטין (דף ס"ב ע"א) אסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, ודרשו מקרא (דברים יא טו-טז) ונתתי עשב בשדך וכו'. ונ"ל ליתן טעם לזה, ועל פי זה יתפרש הסמוכות (בפרשת עקב) ונתתי עשב בשדך וגו' ואכלת ושבעת, (דברים יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'. על פי מה שפירש בספר ברית שלום בפרשה זו על הפסוק (תהלים קו כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. ולי נראה על פי דבריו קצת בשינוי, דבאמת הגאוה היא סיבה לכל חטא ומרי, כענין שנאמר (דברים ח יד) ורם לבבך ושכחת, (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט וגו' ויטוש אלקו' וגו', והדעת נותן כי אם הלב נכנע ונשבר, לא יחפוץ ברע. והיינו וימירו את כבודם, ר"ל כל המרת הכבוד הוא בתבנית שור אוכל עשב, דהיינו על ידי זחות הדעת וגסות רוח, כמו דאיתא בברכות (דף ל"ג ע"א) וביומי ניסן, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה ביומי). והנה הגאוה נצמח ממילוי כרס, כמו שדרשו רז"ל (ברכות דף י' ע"ב) בפסוק (מלכים א' יד ט) ואותי השלכת וגו', לאחר שנתגאה זה וכו'. וכן אמרו (ברכות ל"ב ע"א) מלי כרסיה זני בישא, וכן כתיב (דברים לא כ) ואכל ושבע ודשן וגו', דעל ידי זה מתגאה ושולט יצר הרע בו להחטיאו אף בחמורה שבחמורות כמו עבודה זרה, לכך רצונו ית"ש שקודם שיאכל שעדיין לבו נכנע, יקח מוסר שיתן לבהמתו ויראה זחות דעתה, ויבין וישכיל בדעתו להשמר אחר אכלו, והבן כי נכון מאד הוא. והיינו פירושא דקרא ונתתי עשב בשדך וגו' ואחר כך ואכלת וגו' כמו שדרשו רז"ל, ולמה, השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', היינו כמ"ש ודוק. ועל פי זה יתבאר מ"ש הפוסקים (מג"א קס"ז) דבשתיה האדם קודם, ומקרא מלא הוא (בראשית כד יט-כ) ותכל להשקותו ותשאב לכל גמליו, וכן והשקת את העדה ואת בעירם, עד כאן. דהיינו משום הא דכתבו הפוסקים דמותר לשתות מים קודם התפילה, דבמים לא שייך גאוה (או"ח פ"ט ס"ג) והבן.
ישמח משה
ועוד נ"ל ליתן טעם על מה שאמרו רז"ל (גיטין ס"ב ע"א) אסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, וכן לפרש הפסוקים (דברים יא טו) ונתתי עשב בשדך וגו'. על פי מ"ש בספר בנין אריאל (בפרשה זו) בפסוק (במדבר כ ד) למה הבאתם את קהל הזה אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ודקדקו המפרשים הלא אז צמאו למים, וחיותם היה תלוי מנגד, כאמרם ולו גוענו וכו' (במדבר כ ג), איך עלה על דעתם לחוש ולהקפיד על בעירם. והתירוץ היא על פי הירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) לא בזכותם נחית מטרא, אלא בזכותא דבעירכם דכתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה. ואמנם זהו בדבר שהוא בטבע ומנהגו של עולם, אלא שמצד מדת הדין היה ראוי לשנות הטבע מפני איזה חטאים, אף על פי כן לא כלו רחמיו בזכות בהמה. אבל בדבר שאינו על פי טבע אלא בדרך נס, אין ספק שלא יעשה כן ה' אלא בזכות אדם אם הם ראוים לכך, אבל אם אינם ראוים לכך, ודאי שלא יעשה ה' נס בשביל בהמה, דכמו שאין לה חטא, כמו כן אין לה זכות. וזה שאמרו למה הבאתם וגו', כלומר יודעים אנו כי אשמים אנחנו ומהדין למנוע הטוב מאתנו, ומכל מקום אם הולכתם אותנו במקום זרע, אז לא היה הקב"ה משנה הטבע למנוע הגשם, כי בהמה מה חטאה, והיינו ניזונים בזכות בהמה, אבל למה הבאתם אותנו אל המדבר הזה שאין משען מים כי אם על פי נס, אם כן ההכרח למות שם אנחנו ובעירנו והבן, עד כאן דבריו הנחמדים. והנה הסמ"ק מנה במנין לא תעשין שלא להיות צדיק בעיניו, שנאמר (דברים ט ד) אל תאמר בצדקתי הביאני וגו', וכן בכל דבר אל יתלה בצדקתו, וכן אמרו רז"ל במסכת ברכות (י' ע"ב) משה תלה בזכות אחרים, תלו לו בזכות עצמו וכו', כי זה מביא לידי גאוה, והנה כבר אמר החכם בחובת הלבבות אם אין בכם חטא, חוששני על מה שהוא יותר מחטא, ופירשו על ידי זה הפסוק (ישעיה ב' י"ב) כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם וגו', דכל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ד' ע"ב). ולכך אסור לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו, דהיינו שיהיה בעיניו שהוא ניזון בזכות הבהמה, ולכך הבהמה קודמת כי היא הסיבה, והסיבה קודמת אל המסובב, ועל ידי זה לא יבא לידי גאוה. והיינו (דברים יא יג-טז) אם שמוע וגו', (דברים יא יד) ונתתי מטר וגו', אף על פי כן ונתתי עשב בשדך וגו' ואחר כך ואכלת ושבעת כדרשת רז"ל, והטעם (דברים יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם לומר שהכל בזכותכם, וסרתם ועבדתם וגו' דכל המתגאה וכו', והבן זה כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה אתי שפיר גם כן הא דכתיב (בראשית כד יט) ותכל להשקותו ואחר כך (בראשית כד כ) ותשאב וגו', משום דלגבי עצמו ראוי לבהמה קודם, אבל אין מדרך המוסר לומר לאחר אתה ניזון בזכות הבהמה.