Chasidut על בראשית 24:20

ועוד נ"ל ליתן טעם על מה שאמרו רז"ל (גיטין ס"ב ע"א) אסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, וכן לפרש הפסוקים (דברים יא טו) ונתתי עשב בשדך וגו'. על פי מ"ש בספר בנין אריאל (בפרשה זו) בפסוק (במדבר כ ד) למה הבאתם את קהל הזה אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ודקדקו המפרשים הלא אז צמאו למים, וחיותם היה תלוי מנגד, כאמרם ולו גוענו וכו' (במדבר כ ג), איך עלה על דעתם לחוש ולהקפיד על בעירם. והתירוץ היא על פי הירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) לא בזכותם נחית מטרא, אלא בזכותא דבעירכם דכתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה. ואמנם זהו בדבר שהוא בטבע ומנהגו של עולם, אלא שמצד מדת הדין היה ראוי לשנות הטבע מפני איזה חטאים, אף על פי כן לא כלו רחמיו בזכות בהמה. אבל בדבר שאינו על פי טבע אלא בדרך נס, אין ספק שלא יעשה כן ה' אלא בזכות אדם אם הם ראוים לכך, אבל אם אינם ראוים לכך, ודאי שלא יעשה ה' נס בשביל בהמה, דכמו שאין לה חטא, כמו כן אין לה זכות. וזה שאמרו למה הבאתם וגו', כלומר יודעים אנו כי אשמים אנחנו ומהדין למנוע הטוב מאתנו, ומכל מקום אם הולכתם אותנו במקום זרע, אז לא היה הקב"ה משנה הטבע למנוע הגשם, כי בהמה מה חטאה, והיינו ניזונים בזכות בהמה, אבל למה הבאתם אותנו אל המדבר הזה שאין משען מים כי אם על פי נס, אם כן ההכרח למות שם אנחנו ובעירנו והבן, עד כאן דבריו הנחמדים. והנה הסמ"ק מנה במנין לא תעשין שלא להיות צדיק בעיניו, שנאמר (דברים ט ד) אל תאמר בצדקתי הביאני וגו', וכן בכל דבר אל יתלה בצדקתו, וכן אמרו רז"ל במסכת ברכות (י' ע"ב) משה תלה בזכות אחרים, תלו לו בזכות עצמו וכו', כי זה מביא לידי גאוה, והנה כבר אמר החכם בחובת הלבבות אם אין בכם חטא, חוששני על מה שהוא יותר מחטא, ופירשו על ידי זה הפסוק (ישעיה ב' י"ב) כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם וגו', דכל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ד' ע"ב). ולכך אסור לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו, דהיינו שיהיה בעיניו שהוא ניזון בזכות הבהמה, ולכך הבהמה קודמת כי היא הסיבה, והסיבה קודמת אל המסובב, ועל ידי זה לא יבא לידי גאוה. והיינו (דברים יא יג-טז) אם שמוע וגו', (דברים יא יד) ונתתי מטר וגו', אף על פי כן ונתתי עשב בשדך וגו' ואחר כך ואכלת ושבעת כדרשת רז"ל, והטעם (דברים יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם לומר שהכל בזכותכם, וסרתם ועבדתם וגו' דכל המתגאה וכו', והבן זה כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה אתי שפיר גם כן הא דכתיב (בראשית כד יט) ותכל להשקותו ואחר כך (בראשית כד כ) ותשאב וגו', משום דלגבי עצמו ראוי לבהמה קודם, אבל אין מדרך המוסר לומר לאחר אתה ניזון בזכות הבהמה.

ויברך הגמלים וגו' (בראשית כד יא). שמעתי מי שרוצה לדקדק מהנהו קראי דכתיב ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, ואחר כך כתיב (בראשית כד יג) הנה אנכי נצב על עין המים, וכתיב (בראשית כד טז) ותרד העינה, ואחר כך כתיב (בראשית כד כ) ותרץ עוד אל הבאר, ואחר כך (בראשית כד ל) והנה עומד על הגמלים על העין, שמע מינה דמעין ובאר אחד הוא. והשבתי דמהא לא אריא, אחר הדקדוק דגבי דידיה קורא עין, וגבי הגמלים נקרא באר. דנ"ל דהיה שם מעין קטן ויפה הולך על חלקי אבנים, רק שאין יכולת למלא כל כך מהר מפני קטנותו, והיה שם גם כן באר שאין המים יפין כל כך, אבל יכולין למלא ממנו בנקל מה שירצו, ולכך היה הדרך שבני אדם היו שותין מן המעין, והבהמות מן הבאר, והמעין והבאר היו סמוכין זה לזה. ולכך כתיב ויברך הגמלים אל באר המים, וגבי דידיה כתיב הנה אנכי נצב על עין המים. עוד שם ותרד העינה וגו', שהיתה ממלאת כדה לשתות אדם וגו', ותכל להשקותו ותאמר גם לגמלך אשאב ותרץ עוד אל הבאר בשביל שתיית הבהמות, ועוד מוסב רק על זה שרצתה עוד לשאב, ועיין באלשיך כי עוד היינו ריצה אחרת נוסף על הקודם, כי בשאיבה אחת היה די על פי נס, ואחר כך כתיב על הגמלים על העין שהיה סמוך לשניהם, אם כן אין ראיה מכאן וזה ברור. אחר כתבי זאת עיינתי בביאור על התורה להגאון מו"ה עובדיה ספורני לפי שידעתיו שהוא פשטן גדול, וראיתי שהוא כתב על הפסוק ותרץ עוד אל הבאר, וז"ל: ותרץ עוד אל הבאר אשר לפני המעין שממנה ישתו הבהמות עכ"ל, והיינו ממש כמ"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו בס"ד. אך בפרשת לך במעשה דהגר נאמר (בראשית טז ז) וימצאה מלאך ה' על עין המים, ולבסוף נאמר (בראשית טז יד) על כן קרא לבאר, שמע מינה דהיינו באר היינו מעין, ועיין בתשובה מהרי"ק שורש נ"ז לענין טבילה בבארות כתב וז"ל, כתבתי דמסתמא בארות ומעינות תרי מינים הן, ולא כן נראה לענ"ד, דבלשון בני אדם תרי מינים הן, ולכך כותבין בגיטין ועל מי בארות ועל מי מעינות, מכל מקום לענין זה אין לחלק כלל, מאחר דאידי ואידי מים חיים נינהו, עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דרק בלשון בני אדם יש חילוק ביניהם, ולכן בגט אין לכתוב על הבארות שם מעינות, אבל בלשון תורה דא ודא אחת היא, ודו"ק.

ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד וכו' ותשאב לכל גמליו (בראשית כד כ). יש להתבונן מה משמיענו בזה שהריקה הכד מתחילה ואחר כך רצתה לשאב לגמלים. והנראה דהנה כתוב בספר חסידים אם בירך על צלוחית מים ונשאר בכלי, לא יתן ממנו לגוי ולבהמה, הואיל שהזכיר שם שמים על הדבר, אינו מהראוי ליתן ממנו לבהמה. והנה מבואר הענין בכאן שהעבד הנאמן הזה שדלה והשקה מתורת רבו, בודאי בירך על המים והזכיר שם שמים, וכששמעה החסידה הזאת שהזכיר שם שמים, אמרה אין מהראוי ליתן מזה להגמלים, על כן אמרה אל העבד גם לגמליך אשאב מחדש, ותמהר ותער כדה הוריקה מקודם את המים ששתה העבד, ואחר כך ותרץ אל הבאר לשאב: