ישמח משה
או יאמר, בהקדים מ"ש רש"י ונשאלה את פיה (בראשית כד נז, ד"ה ונשאלה) מכאן שאין משיאין אשה אלא מדעתה. ונמצא למדין מדבריהם דין אחד, וגם רז"ל למדו מפסוק (בראשית כד נה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור במסכת כתובות (נ"ז ע"ב), הענין שנותנין לבתולה שנים עשר חדש, והענין הוא דידוע אמרם ז"ל (אבות דר"נ פל"ג א') באברהם, שהיה שני כליותיו נובעות לו חכמה כשני מעינות והשיג כל התורה. והנה משפחתו אשר יצאו עמו מאור כשדים ללכת לחרן, כולם נתגיירו כיון שהלכו אחר עצתו, ועיין ברמב"ן סוף פרשת נח ותמצא שני שיטות, שיטת הרמב"ן דמעולם היה פדן ארם עבר הנהר והיא שם המדינה, ושם עירות כותא וחרן, רק תרח בא לאור כשדים עם אברם בנו ושם הוליד תרח את הרן, אחר כך יצאו ללכת ארצה כנען ונשארו בחרן, אבל נחור היה מעולם בחרן. ושיטה אחרת היא, כי נולדו כולם באור כשדים, ויצאו כולם ללכת ארץ כנען ונשארו בחרן עם תרח גם נחור. ומרומזים בפסוק (בראשית יא לא) ויצאו אתם, ויצאו לשון רבים דייקא, והלכו רק אחר עצת אברהם, (עיין שם ברמב"ן ובאברבנאל) אף שאמר ויקח תרח (שם). והא דפרט הכתוב רק שרי ולוט, היינו אלו שנשארו עם אברהם אחר שנפרדו, עיין שם. והנה לדיעה הב' שהלך עמו נחור אחר עצתו, ודאי נתגייר. וגם לשיטת הרמב"ן שהיה מעולם בחרן, מכל מקום שכיון שבא אברהם לחרן וגייר אנשים ונשים (ב"ר ל"ט י"ד), בודאי בני משפחתו הקרובים אליו גייר בראשונה ולמד עמהם תורה, כאמרם ז"ל (יומא דף כ"ח:) אברהם זקן ויושב בישיבה היה, ובודאי אלו שלמדו אצלו, החזיקו בו ובתורתו גם אחר שנפרד מהם ולמדו לבניהם, רק ברוב הימים חזרו בניהם לסורן, ומכל מקום ידעו דיני התורה וקבלת אבותיהם והחזיקו בקצתן על דרך מצות אנשים מלומדה שנהגו אבותיהם, על כן למדין מהם דיני התורה. והנה כבר ביארתי (בפרשת וירא בפסוק (בראשית יח יז) וה' אמר המכסה אני מאברהם) הפסוק (דברים כו ה) ארמי אובד אבי, כלומר שאבד אותה בחינה שיהיה נקרא אבי, כי אנחנו שומרי התורה מתייחסין רק אחר אבותינו אברהם יצחק ויעקב, עיין שם. וכעת אוסיף נופך, דנמשך לזה וירד מצרימה, כי ידוע דעיקר הירידה למצרים ערות הארץ, (אף שלאברהם לא נאמר רק בארץ לא להם, בראשית טו יג), היה רק כדי להשאיר הזוהמא שם מצא מין את מינו הזוהמא, ואף שכבר נתברר אברהם ונשאר הפסולת בישמעאל, ונתברר יצחק ונשאר הפסולת בעשו, ויעקב היה איש תם כולו קדוש, מכל מקום עדיין הזוהמא של אבי אמהות היה, ואלו היה הוא צדיק, לא היו צריכין לירד למצרים. והנה מדנקרא אובד שאבד הבחינה של אבי, שמע מינה שהיה לו ואבדו שמתחילה צדיק היה ונעשה רשע, לכך נזדכך אחר כך בנבל הכרמלי כמבואר בליקוטי תורה מהאר"י, וכבר כתבתי שם הרמז כולו הפך לבן (ויקרא יג יג). ונחזור לענינינו דהיו נוהגים ביניהם דיני תורה, והנה נראה דהמדרש אינו מפרש כפירוש רש"י מה' יצא הדבר כפי דברך, רק כמי שאומר כבר נעשה מעשה ומה' יצא כבר, ומה נוכל לעשות שהצמידים והנזם נתנו לקדושין וכבר נתקדשה, דהמדרש הנ"ל סובר דרבקה נערה קראה הכתוב, וכן הוא בספרי הובא בספר שלשלת הקבלה בענין אברהם ויצחק, ואם כן יש לה יד לקבל קידושין, וכדברי הרמב"ן דהנתינה היה לה אחר ששאלה, רק שלקח בידו קודם עיין שם, וכן כתבו התוספת בחולין (דף צ"ה ע"ב) ד"ה כאליעזר עבד אברהם. והשתא אתי שפיר דאמרו יצא לשון עבר, דלדברי רש"י דלא נעשה עדיין שום דבר, ראוי היה לומר מה' הוא הדבר לשון הוה, דהיינו הדבר שאנו עסוקין בו להשיאה ליצחק, וזה היה קשה להמדרש, לכך מפרש כמו שכתבתי שכבר יצא מה' שכבר נתקדשה, אבל אי לא נעשה מעשה, היו מעכבין כנ"ל. ועל פי זה יתבאר המדרש, כי הנה בתשובות נודע ביהודה (חלק אה"ע סימן ע"ה) האריך דדבר הנעשה על ידי שליחות ויש בו דבר עבירה, דהשליחות בטל. והשיב על זה הגאון האב"ד מהמבורג בסימן ע"ו מהא דתנן (קידושין מ"א ע"א) האיש מקדש בו ובשלוחו, ואמרינן שם (קידושין מ"א ע"א) דאיסור נמי איכא כדרב דאסור לקדש אשה עד שיראנה. והשיב הגאון בעל נודע ביהודה בסימן ע"ז שם, דלרב נמי במקום דאי אפשר על ידי עצמו, שרי לקדש על ידי שליח כמ"ש הבית יוסף באה"ע סימן ל"ה, ובכהאי גוונא מיירי מתניתין לרב. ועוד תירץ דהא הוא רק שמא יראה בה דבר מגונה וכו', ואם כן בדידיה תליא מילתא שמקבל עליו אף אם יראה, עד כאן דבריו. ובאמת זה דוחק, דשמא סובר דיוכל לקבל ואחר כך לא יהיה יכול לקבל, וכמו דקיימא לן (כתובות ע"ז ע"א) בבעל פוליפוס ובורסי, דכופין להוציא אף אם ידעה קודם משום טעם זה, והבן. והנה בעובדא דיצחק גם כן קשה לפי זה מה שאמרו מה' יצא שכבר נתקדשה, הלא אין הקדושין חלין עדיין כקושית הגאון מהמבורג. ומיהו לא קשיא, דהא כאן אי אפשר רק על ידי שליח, דהא יצחק נבחר לעולה בהר המוריה, ואין חוץ לארץ כדאי לו כמבואר ברש"י פרשת תולדות (בראשית כו ב, ד"ה אל), וכמו שאמר אברהם (בראשית כד ו) השמר לך פן תשוב את בני שמה מטעם זה. ועוד דכאן גבי יצחק שייך שפיר התירץ הב', דהא באברהם נאמר (בראשית יב יא) הנה נא ידעתי, כי לא הכיר בה רק על ידי מעשה (תנחומא לך סי' ה'). ואיתא בגמרא (שבת נ"ג ע"ב) באחד שהיתה אשתו גודמת, ולא הכיר בה עד יום מותו כיון שהחזיק במעשה אברהם. והנה מסתמא הבן ילך בדרכי אביו כיון שגדל על ברכו, וכמו שמפורש בפסוק (בראשית יח יט) אשר יצוה את בניו, וברא כרעי דאבוהו (עירובין ע' ע"ב), אם כן אף אם יהיה בה דבר מגונה לא יכיר בה, ואין כאן איסור ושפיר תפסי הקדושין. וזהו דברי המדרש מהיכן יצא, הא אין כאן תפיסת קדושין כלל. ועל זה משני מהר המוריה יצא, דנתקדש בהר המוריה, ושפיר תפסי הקדושין כתירוץ הראשון של המדרש. ורבנן אמרי מהכא ותהי אשה לבן אדוניך דייקא, ובודאי יעשה מעשה אבותיו כנ"ל, והיינו התירוץ השני, ודוק. וראיה לדבר דבאמת קשה על אברהם איך אמרינן דלא הכיר בה עד עכשיו, הלא היה צריך לראותה קודם שקדשה. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו, דלא שייך גבי דידיה הך איסורא, משום דלא רצה לראותה עד עולם כנ"ל ברור. ואין להקשות על המדרש (ב"ר ל' ח') דבן מ"ח שנים הכיר אברהם את בוראו, ואם כן היה עם שרה בעיר אחת ל"ח שנה ואיך לא הכירה. נ"ל דבקטנותו שם אל לבו לעבוד את הבורא ולהסיר כל חמדה מלבו, רק שנדבק לעבודת הבורא לדעת מי שהוא הבורא, וכשהיה בן מ"ח הכיר מי הוא הבורא האמיתי, וכמו שאמרו רז"ל (ב"ר ל"ט ח') שדאג כל ימיו שמא יענש על שעבד ע"א כל השנים הללו, והבטיח לו השי"ת לך טל ילדותיך (תהלים קי ג). והבן. או יאמר מהיכן יצא, מהר המוריה יצא (ב"ר ס' י'). על פי שהקשו התוס' בב"ב פרק מי שמת (ב"ב דף קמ"ו ע"א ד"ה בת) למאן דאמר בן נח מותר באחותו (סנהדרין נ"ח ע"ב), למה לא השיאה ליצחק. והנה הפרשת דרכים בדרוש ראשון דף א' ע"ג תמה על תמיהתם, הא אברהם אבינו קיים כל התורה לכולי עלמא להחמיר (יומא כ"ח ע"ב), ושמא תאמר כהרמב"ן דדוקא בארץ ישראל שמרו התורה קודם שניתנה, הא יצחק אסור היה לצאת מארץ ישראל משום דהוא עולה תמימה (ב"ר ס"ד ג'), עיין שם. וזהו כונת המדרש כי מבנות הכנעני אין לו ליקח כי אין ברוך מדבק בארור, רק דהיה יכול לקחת אחותו. והיינו מהיכן יצא, והשיב מהר המוריה יצא ואי אפשר לו לצאת לחוץ לארץ, ובארץ ישראל שומרי התורה הן. ורבנן אמרי מהכא ותהי אשה לבן אדוניך, ובאברהם כתיב (בראשית יח יט) אשר יצוה את בניו, ולא פליגי, והבן.
באר מים חיים
או יאמר יראת ה' תוסיף ימים, שנתוסף להם שנים על שני חייהם (על דרך (בראשית כ"ד, נ"ה) תשב הנערה אתנו ימים, שפירושו שנה על שם (ויקרא כ"ה, כ"ט) ימים תהיה גאולתו כמאמר חז"ל (בכתובות נ"ז:)). וכמו שמצינו בחזקיה שנאמר לו (ישעיה ל"ח, ה') הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה, ולהיפוך שנות רשעים וגו' כמו לא יחצו ימיהם כנזכר. או לפעמים האדם מסתלק מן העולם כשגלוי לפני הקב"ה שעתיד לחטוא ועתה צדיק הוא אומר הקב"ה ימות זכאי וכו' וכמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ה, א'). ולא כן חלק צדיקי ישראל כי יודע ה' ימי תמימים פירוש שאוהב ימיהם ורואה שיבלו ימיהם ושנותיהם בטוב ובנעימים.