Chasidut על בראשית 28:9

ויצא יעקב וגו' (בראשית כח י), ויפגע במקום וגו' (בראשית כח יא), ויחלום והנה סולם וגו' (בראשית כח יב). יבואר על פי שכתב במגלה עמוקות ריש פרשה זו, כי הלך עשו אל ישמעאל ולקח את בתו (בראשית כח ט), לפי שראה שיעקב הוא קו האמצעי, ורצה להרע לו משני צדדין מימין ומשמאל, כי לקמן בפרשה זו כתב כי ישמעאל רוכב מימין על ל"ו שרים שלו, ועשו משמאל, והם הגאים, עיין שם. והנה יעקב השיג זה ונתיירא, על כן רצה לקיים אם בא להורגך וכו' (ברכות נ"ח ע"א). והנה יעקב מדתו תפארת וכולל הז' ספירות כמ"ש הרשב"ץ, ומלכות גנוז בו כי יהודה בו בכח, אך כדי לאבד אותו רשע, רצה לדבק עצמו בגבורה דקדושה להגביר הדינים עליו. והנה סבר שחפץ מדה זו תיכף לאבד, אבל באמת גם במדה זו כלול רחמים ומסכמת להמתין על הלקט, ואז שמח במפלתן של רשעים (סנהדרין ל"ט ע"ב), והיינו נתמלא סאתם (סוטה ט' ע"א), כי מלא רק רע ואין בו תערובות טוב. אבל בעשו היה צריך שילוקט ממנו כמו אנטנינוס וכדומה כמ"ש בפרשת תולדות (בראשית כה כג, ברכות נ"ז ע"ב), וקטיעה בר שלום (ע"ז י' ע"א), ונבוזראדן דנפיק מיניה ר' מאיר (גיטין נ"ו ע"א), ואונקלוס בר אחתיה דטיטוס (גיטין נ"ו ע"ב), וכדומה. והנה במגלה עמוקות פירש מחרן אנחנו (בראשית כט ד), מסטרא דדינא קשיא, עיין שם. והנה בספר כבוד חכמים על אגדת ירושלמי (במסכת ברכות כ"ד אגדה כ"ב), כתב שם לפרש הפסוק (ירמיה יז יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. ותמצית דבריו על פי המאן דאמר (יומא נ"ד ע"ב) דמציון נברא העולם, שנאמר (תהלים נ ב) מציון מכלל יופי וגו'. והנה התחלת בריאת העולם היה במדת הדין, רק הגמר היה במדת הרחמים, כמאמר ר"ל (ב"ר י"ב ט"ו) בתחילה עלה במחשבה וכו', וראה שאין העולם מתקיים וכו'. ובודאי דמחשבות לבו קיים תמיד במקום התחלת הבריאה, רק אחר כך להתפשטות העולם גמרו בשם ה', ונמצא דמקום התחלת בריאה קיים על פי המחשבה, והיינו במדת הדין. והנה אמרו רז"ל בתחילה אמת, ואחר כך ורב חסד. ויובן שכך היא המדה, דמתחילה יושב על כסא הדין, וכיון שרואה שהעולם חייב כליה ח"ו, עומד מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים ומטה כלפי חסד, ונמצא כסא כבוד הראשון הוא דין. וז"ש כסא כבוד מרום מראשון, היינו הכסא כבוד הראשון הוא מקום מקדשינו, לפי שמשם היה התחלת הבריאה כנ"ל, עיין שם. ונמצא דבית המקדש הוא מקום הדין. והנה התחלה לכל דבר יקרא פתח ושער, והנה במקום אחד מקדים הפסוק שמים לארץ, ובמקום אחר מקדים ארץ לשמים, שנאמר (בראשית ב ד) ביום עשות וגו', ללמדך ששניהם נבראו כאחד, שנאמר (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה וגו', וכמו שהיה במשה ואהרן (ב"ר א' ט"ו). ועל פי זה יתבאר וילך עשו אל ישמעאל, והבין יעקב כונתו, לכך ויצא יעקב מבאר שבע, היינו ממדתו וילך חרנה, ר"ל לחרן כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, והנה ויפגע במקום שהוא מקום הדין וגו', ויחלום והנה סולם זה בית המקדש כמבואר במדרש (שוח"ט מזמור ע"ח), והנה מלאכי אלקים שלוחי הדין וכו', ויחלום אף על פי כן (בראשית כח יג) והנה ה' נצב עליו שכלול ברחמים כנ"ל, ובזה הראה לו כי אין חפץ באיבודן קודם שנתמלא סאתם כנ"ל, על כן ויאמר וגו' (בראשית כח טז) ויקץ משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה, דהיינו מדת הרחמים, ואנכי לא ידעתי שהיה סבור שהמדת הדין הוא רק דין, ולנגד שהשיג אותו המקום הוא מקום הדין, אמר (בראשית כח יז) מה נורא וגו' אין זה כי אם בית אלהים כנ"ל, הואיל וזה שער השמים היינו התחלת בריאתן, וכמ"ש בספר הנ"ל על הפסוק (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשך, והפסוק מציון מכלל יופי, ר"ל שממנו הוכלל העולם, על כן אלהים שהוא מדת הדין הופיע, עיין שם והבן.

ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כט ל). כבר כתבו המפרשים דתיבת גם אין לו ביאור. ועוד הקשו הא קרא אמר (בראשית כט לא) כי שנואה לאה, ואיך יתכן לומר שאהב את רחל יותר מלאה. ופירשתי דהכי קאמר, דמלבד עצם האהבה שאהב את רחל, אהבה גם כן מכח מעשה דלאה שמסרה לה רחל הסימנים כפירוש רש"י (ד"ה ויהי), (ומצאתי אחר כך פירוש זה באלשיך, רק בקצת שינוי וזה יותר נכון). ועתה נ"ל לפרש באופן אחר, על פי מ"ש הנזר הקודש סוף פרשת תולדות, אהא דאמרינן ב"ב (דף קכ"ג ע"א) ראוי היה הבכורה לצאת מרחל, אלא שקדמתה לאה ברחמים שהיתה בוכה לבל תעלה בגורלו של עשו, ומכח צניעות שהיתה ברחל החזירה הקב"ה לה. ולכאורה קשה נהי דתפלתה גרמה להזדווג גם כן ליעקב, אמאי הוי לה דין קדימה על אחותה שהיתה עיקר בת זווגו. אבל הענין שמתחילה היה בדעת עשו ללכת לבית לבן לקחת לו משם אשה כמו יעקב, כמו שהיו אומרים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, אלא שמכח תפילתה של לאה נתהפך דעתו מן השמים שלא ללכת לשם, והלך אל ישמעאל (בראשית כח ט). ואם כן לאה גרמה נשואי רחל ליעקב, כי אלו לא נתבטל דעתו של עשו על ידי תפילתה, והיה עשו בא אל בית לבן, אז בהכרח היה יעקב נסוג אחור מללכת אל בית לבן לקחת את רחל מפחד עשו, ועל כרחך היה פונה לקחת לו לאשה ממקום אחר. וכיון שלאה בטלה הדבר בתפלתה, וגרמה נשואי רחל אל יעקב, לפיכך היה לה דין קדימה להיות לה משפט הבכורה, עד כאן דבריו בקצרה. ועיין בשפת אמת במשלי (י"ט פסוק י"ב) מ"ש בזה. וזה שאמר הכתוב ויבא גם אל רחל, דהיינו שקדמתה לאה, לכך שייך גם, וקשה על זה קושית נזר הקודש דלמה זה, דדי שתפעול בתפלתה שתינצל מעשו ותבא בגורלו של יעקב, אבל למה תקדים לרחל, הלא רחל הוא חלקו של יעקב, לזה אמר שהוא בדין, דלא מבעיא דנשואי רחל היה על ידי לאה, אלא ויאהב גם את רחל, דגם אהבת רחל הוא הכל מלאה, דאלולי תפילת לאה, לא היה בא יעקב לכאן כלל, ולא היה רואה את רחל מעולם שיאהבנה, כנ"ל נכון בס"ד. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (בפרשת ויחי, בראשית מח כב) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. והוא תמוה מאד, ועיין רש"י (ד"ה אשר). ועל פירוש רש"י הקשה בשפת אמת וכי הברכה שלקח מעשו נתן ליוסף, הלא חלקו של עשו הוא שני חלקים מהכל, וליוסף לא נתן רק חלק בכורה בין שנים עשר בניו, ושבט לוי לא לקח ונשארו י"א, ויוסף נחלק לשנים הרי שנים עשר, אם כן לא הוי חלק שניתן ליוסף רק חלק אחד מי"ב, ואין זה חלק בכורה שלקח מעשו וקושיא עצומה היא. ועוד קשה לי דחלק בכורה לקח ברצון, ואין זה בחרבי ובקשתי. והנ"ל דהא קשה לפי מ"ש לעיל בשם נזר הקודש על הגמרא דבבא בתרא, דאמר דמשום הכי נתן הבכורה ליוסף, משום דראוי היה לצאת הבכורה מרחל עיין שם, הלא השתא יצאה מלאה, ואלמלא שלאה התפללה, גם כן לא היה יצאה מרחל כנ"ל, ואם כן מאי זכות יש לרחל בהבכורה. והנ"ל בזה, דהא הקשה בשפת אמת שם על הא דפירש רש"י (בראשית כז א, ד"ה ותכהין) דכהו עינו של יצחק, כדי שיבא יעקב ויטול הברכות. דלמה יכהו עיניו, יותר טוב היה שעיניו לנוכח יביטו בצדקת יעקב וברשעת עשו ויברכהו ברצון. ותירץ דאם כן לא היה משטמה מעשו על יעקב, ולא היה בורח אל לבן, ואף אם היה נושא את רחל כמו שהיה אומרים הקטנה לקטן, וכמ"ש זקני מהרש"א שכך היה כתוב בהתנאים, מכל מקום היה שולח אחריה כמו ששלח יצחק אחר רבקה, אם כן לא היה נושא רק את רחל ולא את לאה, דנשואי לאה היה רק על ידי רמיה מלבן, ולא יתכן רק בבית לבן, וכבר העתירה לאה ברחמים וזכתה ליפול בגורלו של יעקב, על כן כהו עיניו של יצחק, כדי שיתברך יעקב ברמיה ויהיה משטמה, ועל כרחך יצטרך לברוח וישא גם את לאה, עד כאן דבריו. ולפי זה אתי שפיר הסוגיא דבבא בתרא הנ"ל, דאלולי שהעתירה לאה ברחמים, לא היה יעקב נשטם מעשו והיה שולח אחר רחל, ודו"ק. ונקדים עוד דעל לקיחת הברכות יתכן לומר בחרבי ובקשתי, על דרך (משל) [מ"ש לעיל] לפי שלא היה ברצון של עשו ועוררה שנאה ומלחמה. וגם לפי פירוש רש"י תורתי ותפלתי, יתכן יותר על לקיחת הברכות, דבלקיחת הבכורה לא מצינו שהשתמש בתורה ותפילה, אבל בלקיחת הברכות דמפורש בקרא שהיה על ידי וירח את ריח בגדיו (בראשית כז כז), וכפירוש רש"י (ד"ה וירח) שנכנס עמו ריח גן עדן, דהלא אין ריח רע יותר משטף עזים כמו שפירש רש"י, והנה זה שהיה נדבק בו ריח גן עדן, הוא ודאי על ידי תורתו ותפלתו שהיה רגיל בו, והבן. ועל פי זה יתבאר הפסוק ואני נתתי לך שכם אחד וגו', דהיינו חלק בכורה ואין בזה משום לא יוכל לבכר (דברים כא טז), דראוי היה לצאת הבכורה מרחל כמו שאמרו רז"ל (ב"ב קכ"ג ע"א), ושמא תאמר הלא אלולי שקדמה לאה ברחמים, גם את רחל לא היה נושא כמ"ש בשם הנזר הקודש מחמת המשטמה של עשו, לזה אמר הלא המשטמה הוא רק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, והיינו מיד עשו כמו שפירש רש"י בחרבי ובקשתי כמ"ש, ונמצא אלולי שהעתירה לאה לא היה משטמה, ולכך שפיר ראוי הבכורה לצאת מרחל, ולכך נתתיו לך. ועל פי זה אתי שפיר מה דקראו כאן דוקא בשם אמורי ולא במקום אחר, היינו משום דמעשיו דומיא למעשה אמורי והוא רשע בגלוי, ואם כן ודאי אלולי שכהו עיני אבי, היה רואה האמת ואזי היה מברכני בלי ידיעת עשו, ולא הייתי צריך לרמיה ולא היה משטמה כנ"ל, ורק על ידי תפלת לאה כהו עיניו כדי שיהיה משטמה, כנ"ל נכון בס"ד.

שם (ב"ר פס"ג י"ב) מן האדום האדום (בראשית כה ל). רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אומר מיניה ומן פטרוניה, וריש לקיש אמר מינייהו ומן דכוותיה. נ"ל בא לדייק הכפל לשון האדום האדום, ואמר רבי יוחנן כוונתו היה הלעיטני נא מן האדום, (היינו כפשוטו מן הנזיר עדשים הללו), ומן פטרוניה מן כחות הדין השמאליים הנרמזים גם כן באודם, והמה מעוררים לתאוות, על כן גוון אודם מעורר התאוה, אם כן עדשים אדומים על כרחך יש להם שר מכוחות האודם. וריש לקיש אמר מיניה ומן דכוותיה, ידוע דקליפת ישמעאל מרומז בזרזיר, וקליפת עשו עורב, וז"ש וילך עשו אל ישמעאל (בראשית כח ט), לא לחנם הלך העורב אצל הזרזיר (ב"ק צ"ב ע"ב). והנה עורב שחור הוא, וההוא שחור אדום הוא אלא שלקה (סוכה ל"ג ע"ב). וזה שאמר ריש לקיש מיניה ומן דכוותיה, שהוא גם כן בדומה לאדום אלא שלקה, על כן אמר ב' פעמים מן האדום האדום, נ"ל: