Chasidut על בראשית 29:30

ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כט ל). כבר כתבו המפרשים דתיבת גם אין לו ביאור. ועוד הקשו הא קרא אמר (בראשית כט לא) כי שנואה לאה, ואיך יתכן לומר שאהב את רחל יותר מלאה. ופירשתי דהכי קאמר, דמלבד עצם האהבה שאהב את רחל, אהבה גם כן מכח מעשה דלאה שמסרה לה רחל הסימנים כפירוש רש"י (ד"ה ויהי), (ומצאתי אחר כך פירוש זה באלשיך, רק בקצת שינוי וזה יותר נכון). ועתה נ"ל לפרש באופן אחר, על פי מ"ש הנזר הקודש סוף פרשת תולדות, אהא דאמרינן ב"ב (דף קכ"ג ע"א) ראוי היה הבכורה לצאת מרחל, אלא שקדמתה לאה ברחמים שהיתה בוכה לבל תעלה בגורלו של עשו, ומכח צניעות שהיתה ברחל החזירה הקב"ה לה. ולכאורה קשה נהי דתפלתה גרמה להזדווג גם כן ליעקב, אמאי הוי לה דין קדימה על אחותה שהיתה עיקר בת זווגו. אבל הענין שמתחילה היה בדעת עשו ללכת לבית לבן לקחת לו משם אשה כמו יעקב, כמו שהיו אומרים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, אלא שמכח תפילתה של לאה נתהפך דעתו מן השמים שלא ללכת לשם, והלך אל ישמעאל (בראשית כח ט). ואם כן לאה גרמה נשואי רחל ליעקב, כי אלו לא נתבטל דעתו של עשו על ידי תפילתה, והיה עשו בא אל בית לבן, אז בהכרח היה יעקב נסוג אחור מללכת אל בית לבן לקחת את רחל מפחד עשו, ועל כרחך היה פונה לקחת לו לאשה ממקום אחר. וכיון שלאה בטלה הדבר בתפלתה, וגרמה נשואי רחל אל יעקב, לפיכך היה לה דין קדימה להיות לה משפט הבכורה, עד כאן דבריו בקצרה. ועיין בשפת אמת במשלי (י"ט פסוק י"ב) מ"ש בזה. וזה שאמר הכתוב ויבא גם אל רחל, דהיינו שקדמתה לאה, לכך שייך גם, וקשה על זה קושית נזר הקודש דלמה זה, דדי שתפעול בתפלתה שתינצל מעשו ותבא בגורלו של יעקב, אבל למה תקדים לרחל, הלא רחל הוא חלקו של יעקב, לזה אמר שהוא בדין, דלא מבעיא דנשואי רחל היה על ידי לאה, אלא ויאהב גם את רחל, דגם אהבת רחל הוא הכל מלאה, דאלולי תפילת לאה, לא היה בא יעקב לכאן כלל, ולא היה רואה את רחל מעולם שיאהבנה, כנ"ל נכון בס"ד. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (בפרשת ויחי, בראשית מח כב) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. והוא תמוה מאד, ועיין רש"י (ד"ה אשר). ועל פירוש רש"י הקשה בשפת אמת וכי הברכה שלקח מעשו נתן ליוסף, הלא חלקו של עשו הוא שני חלקים מהכל, וליוסף לא נתן רק חלק בכורה בין שנים עשר בניו, ושבט לוי לא לקח ונשארו י"א, ויוסף נחלק לשנים הרי שנים עשר, אם כן לא הוי חלק שניתן ליוסף רק חלק אחד מי"ב, ואין זה חלק בכורה שלקח מעשו וקושיא עצומה היא. ועוד קשה לי דחלק בכורה לקח ברצון, ואין זה בחרבי ובקשתי. והנ"ל דהא קשה לפי מ"ש לעיל בשם נזר הקודש על הגמרא דבבא בתרא, דאמר דמשום הכי נתן הבכורה ליוסף, משום דראוי היה לצאת הבכורה מרחל עיין שם, הלא השתא יצאה מלאה, ואלמלא שלאה התפללה, גם כן לא היה יצאה מרחל כנ"ל, ואם כן מאי זכות יש לרחל בהבכורה. והנ"ל בזה, דהא הקשה בשפת אמת שם על הא דפירש רש"י (בראשית כז א, ד"ה ותכהין) דכהו עינו של יצחק, כדי שיבא יעקב ויטול הברכות. דלמה יכהו עיניו, יותר טוב היה שעיניו לנוכח יביטו בצדקת יעקב וברשעת עשו ויברכהו ברצון. ותירץ דאם כן לא היה משטמה מעשו על יעקב, ולא היה בורח אל לבן, ואף אם היה נושא את רחל כמו שהיה אומרים הקטנה לקטן, וכמ"ש זקני מהרש"א שכך היה כתוב בהתנאים, מכל מקום היה שולח אחריה כמו ששלח יצחק אחר רבקה, אם כן לא היה נושא רק את רחל ולא את לאה, דנשואי לאה היה רק על ידי רמיה מלבן, ולא יתכן רק בבית לבן, וכבר העתירה לאה ברחמים וזכתה ליפול בגורלו של יעקב, על כן כהו עיניו של יצחק, כדי שיתברך יעקב ברמיה ויהיה משטמה, ועל כרחך יצטרך לברוח וישא גם את לאה, עד כאן דבריו. ולפי זה אתי שפיר הסוגיא דבבא בתרא הנ"ל, דאלולי שהעתירה לאה ברחמים, לא היה יעקב נשטם מעשו והיה שולח אחר רחל, ודו"ק. ונקדים עוד דעל לקיחת הברכות יתכן לומר בחרבי ובקשתי, על דרך (משל) [מ"ש לעיל] לפי שלא היה ברצון של עשו ועוררה שנאה ומלחמה. וגם לפי פירוש רש"י תורתי ותפלתי, יתכן יותר על לקיחת הברכות, דבלקיחת הבכורה לא מצינו שהשתמש בתורה ותפילה, אבל בלקיחת הברכות דמפורש בקרא שהיה על ידי וירח את ריח בגדיו (בראשית כז כז), וכפירוש רש"י (ד"ה וירח) שנכנס עמו ריח גן עדן, דהלא אין ריח רע יותר משטף עזים כמו שפירש רש"י, והנה זה שהיה נדבק בו ריח גן עדן, הוא ודאי על ידי תורתו ותפלתו שהיה רגיל בו, והבן. ועל פי זה יתבאר הפסוק ואני נתתי לך שכם אחד וגו', דהיינו חלק בכורה ואין בזה משום לא יוכל לבכר (דברים כא טז), דראוי היה לצאת הבכורה מרחל כמו שאמרו רז"ל (ב"ב קכ"ג ע"א), ושמא תאמר הלא אלולי שקדמה לאה ברחמים, גם את רחל לא היה נושא כמ"ש בשם הנזר הקודש מחמת המשטמה של עשו, לזה אמר הלא המשטמה הוא רק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, והיינו מיד עשו כמו שפירש רש"י בחרבי ובקשתי כמ"ש, ונמצא אלולי שהעתירה לאה לא היה משטמה, ולכך שפיר ראוי הבכורה לצאת מרחל, ולכך נתתיו לך. ועל פי זה אתי שפיר מה דקראו כאן דוקא בשם אמורי ולא במקום אחר, היינו משום דמעשיו דומיא למעשה אמורי והוא רשע בגלוי, ואם כן ודאי אלולי שכהו עיני אבי, היה רואה האמת ואזי היה מברכני בלי ידיעת עשו, ולא הייתי צריך לרמיה ולא היה משטמה כנ"ל, ורק על ידי תפלת לאה כהו עיניו כדי שיהיה משטמה, כנ"ל נכון בס"ד.

ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כט, ל). יבואר, כי עיקר חיותו של יעקב בבית לבן היה מחמת רחל כידוע, אפס על ידי רחל שבעבורה היה בבית לבן גרם שתהיה גם לאה לאשתו ונמצא רחל היא הגורמת שלאה גם כן היתה לאשתו ובאהבתו את רחל אהב אותה בעצמה ועוד אהבה יתירה שהיא הגורמת לו שצדקת כלאה תהיה גם כן לאשתו. וזהו שאמר ויאהב גם את רחל, פירוש ועוד אהבה היה אהב אותה לרחל מלאה, פירוש על ידי לאה שהיתה אשתו ורחל שהיא הגורמת ניתוסף ביעקב אבינו עוד אהבה לרחל והבן:

יש להתבונן שלא החתים השם י"ה בשמות השבטים רק במשפחות, רק בראובן שמעון זבולון אמר הראובנ"י (במדבר כו ז) השמעונ"י (במדבר כו יד) הזבולונ"י (במדבר כו כז). והנראה דיובן גם כן ע"ד חז"ל (פסיקתא דר"כ פי"א ו') שהחתים הש"י שמו עליהם, להיות להם לעדות שלא שלטו בנשותיהם. וכתבנו לעיל שעל כן דוקא זה השם נחתם, להורות דאפילו כח החושב והדמיון לפועל רע ומגונה לא היה בהם. וכתבנו דדוקא במפקד הזה נחתם, כי היה אחר המעשה דעון השיטים בזנות, והיה מקום לטענת האומות באמרם כי זנתה אמם במעשה או במחשבה וטבע המוליד בנולד, על כן החתים הש"י שמו עליהם. והנה בשבטים לא היה צריך לחתום שמו, כי לא היה יעקב בשעבוד מצרים, אך באלו הג' שבטים מצאנו ראינו שאמרה אמם בעת הוולדם בקראה שמותם דברים שיורו להמון עם כדברי חשק ח"ו, בראובן אמרה כי עתה יאהבני אישי (בראשית כט לב), ובשמעון כי שמע י"י כי שנואה אנכי (שם בראשית כט לג), (ובודאי לא היתה שנואה לגמרי ח"ו, רק שאהב את רחל ממנה כמ"ש הכתוב (בראשית כט ל)), ובזבולון הפעם יזבלני אישי (שם בראשית ל כ), והחסר תבונה השומע זה דברים כאלו שיצאו מפי הצדיקית, יחשוב שהם כדברי חשק שרצתה שבעלה ירבה תשמישו עמה, וזה פועל מגונה לצדיקים, ע"כ טבע המוליד בנולד, ובפרט בשמעון שעיקר המעשה דשיטים היה בשבטו, ובאמת לא כן כוונת הצדיקית רק כוונתה להעמיד תולדות קדושים ולרבות ענפי הקדושה, ולא לבם הלך ברבות תאוותם, על כן באלו הג' שבטים החתים הש"י שמו שם המחשבה, להורות כי שגבה מחשבות אמם בקדושה, והבן: