Chasidut על בראשית 29:31

ויבוא אל הגר ותהר. חז"ל אמרו (בראשית רבה מ"ה, ד') שבביאה ראשונה נתעברה, ונראה טעם שמיהר ה' עיבור השפחה לצער את שרי כי מאחר ששרי נתנה דוקא שפחה זו לאברהם להיותה מבוזה מאוד בעיניה שפחה ומצרית ושמה הגר כנאמר למעלה, והכל לכבודה שלא תהיה קלה בעיניה, והקב"ה יקפיד על הצדיקים אשר יעשו דבר למענם. ונגד שהיא כיוונה להשניא אותה שלא יתן אברהם דעתו עליה נתקיים בה (בראשית כ"ט, ל"א) וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, וגם שם נתעברה מביאה ראשונה כאומרם (בתוספות יבמות פרק ו') לזירוז הרוות נפש נענה ומדוכה, בזרע של קיימא להיות אהובה בבית בעלה.

ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כט ל). כבר כתבו המפרשים דתיבת גם אין לו ביאור. ועוד הקשו הא קרא אמר (בראשית כט לא) כי שנואה לאה, ואיך יתכן לומר שאהב את רחל יותר מלאה. ופירשתי דהכי קאמר, דמלבד עצם האהבה שאהב את רחל, אהבה גם כן מכח מעשה דלאה שמסרה לה רחל הסימנים כפירוש רש"י (ד"ה ויהי), (ומצאתי אחר כך פירוש זה באלשיך, רק בקצת שינוי וזה יותר נכון). ועתה נ"ל לפרש באופן אחר, על פי מ"ש הנזר הקודש סוף פרשת תולדות, אהא דאמרינן ב"ב (דף קכ"ג ע"א) ראוי היה הבכורה לצאת מרחל, אלא שקדמתה לאה ברחמים שהיתה בוכה לבל תעלה בגורלו של עשו, ומכח צניעות שהיתה ברחל החזירה הקב"ה לה. ולכאורה קשה נהי דתפלתה גרמה להזדווג גם כן ליעקב, אמאי הוי לה דין קדימה על אחותה שהיתה עיקר בת זווגו. אבל הענין שמתחילה היה בדעת עשו ללכת לבית לבן לקחת לו משם אשה כמו יעקב, כמו שהיו אומרים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, אלא שמכח תפילתה של לאה נתהפך דעתו מן השמים שלא ללכת לשם, והלך אל ישמעאל (בראשית כח ט). ואם כן לאה גרמה נשואי רחל ליעקב, כי אלו לא נתבטל דעתו של עשו על ידי תפילתה, והיה עשו בא אל בית לבן, אז בהכרח היה יעקב נסוג אחור מללכת אל בית לבן לקחת את רחל מפחד עשו, ועל כרחך היה פונה לקחת לו לאשה ממקום אחר. וכיון שלאה בטלה הדבר בתפלתה, וגרמה נשואי רחל אל יעקב, לפיכך היה לה דין קדימה להיות לה משפט הבכורה, עד כאן דבריו בקצרה. ועיין בשפת אמת במשלי (י"ט פסוק י"ב) מ"ש בזה. וזה שאמר הכתוב ויבא גם אל רחל, דהיינו שקדמתה לאה, לכך שייך גם, וקשה על זה קושית נזר הקודש דלמה זה, דדי שתפעול בתפלתה שתינצל מעשו ותבא בגורלו של יעקב, אבל למה תקדים לרחל, הלא רחל הוא חלקו של יעקב, לזה אמר שהוא בדין, דלא מבעיא דנשואי רחל היה על ידי לאה, אלא ויאהב גם את רחל, דגם אהבת רחל הוא הכל מלאה, דאלולי תפילת לאה, לא היה בא יעקב לכאן כלל, ולא היה רואה את רחל מעולם שיאהבנה, כנ"ל נכון בס"ד. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (בפרשת ויחי, בראשית מח כב) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. והוא תמוה מאד, ועיין רש"י (ד"ה אשר). ועל פירוש רש"י הקשה בשפת אמת וכי הברכה שלקח מעשו נתן ליוסף, הלא חלקו של עשו הוא שני חלקים מהכל, וליוסף לא נתן רק חלק בכורה בין שנים עשר בניו, ושבט לוי לא לקח ונשארו י"א, ויוסף נחלק לשנים הרי שנים עשר, אם כן לא הוי חלק שניתן ליוסף רק חלק אחד מי"ב, ואין זה חלק בכורה שלקח מעשו וקושיא עצומה היא. ועוד קשה לי דחלק בכורה לקח ברצון, ואין זה בחרבי ובקשתי. והנ"ל דהא קשה לפי מ"ש לעיל בשם נזר הקודש על הגמרא דבבא בתרא, דאמר דמשום הכי נתן הבכורה ליוסף, משום דראוי היה לצאת הבכורה מרחל עיין שם, הלא השתא יצאה מלאה, ואלמלא שלאה התפללה, גם כן לא היה יצאה מרחל כנ"ל, ואם כן מאי זכות יש לרחל בהבכורה. והנ"ל בזה, דהא הקשה בשפת אמת שם על הא דפירש רש"י (בראשית כז א, ד"ה ותכהין) דכהו עינו של יצחק, כדי שיבא יעקב ויטול הברכות. דלמה יכהו עיניו, יותר טוב היה שעיניו לנוכח יביטו בצדקת יעקב וברשעת עשו ויברכהו ברצון. ותירץ דאם כן לא היה משטמה מעשו על יעקב, ולא היה בורח אל לבן, ואף אם היה נושא את רחל כמו שהיה אומרים הקטנה לקטן, וכמ"ש זקני מהרש"א שכך היה כתוב בהתנאים, מכל מקום היה שולח אחריה כמו ששלח יצחק אחר רבקה, אם כן לא היה נושא רק את רחל ולא את לאה, דנשואי לאה היה רק על ידי רמיה מלבן, ולא יתכן רק בבית לבן, וכבר העתירה לאה ברחמים וזכתה ליפול בגורלו של יעקב, על כן כהו עיניו של יצחק, כדי שיתברך יעקב ברמיה ויהיה משטמה, ועל כרחך יצטרך לברוח וישא גם את לאה, עד כאן דבריו. ולפי זה אתי שפיר הסוגיא דבבא בתרא הנ"ל, דאלולי שהעתירה לאה ברחמים, לא היה יעקב נשטם מעשו והיה שולח אחר רחל, ודו"ק. ונקדים עוד דעל לקיחת הברכות יתכן לומר בחרבי ובקשתי, על דרך (משל) [מ"ש לעיל] לפי שלא היה ברצון של עשו ועוררה שנאה ומלחמה. וגם לפי פירוש רש"י תורתי ותפלתי, יתכן יותר על לקיחת הברכות, דבלקיחת הבכורה לא מצינו שהשתמש בתורה ותפילה, אבל בלקיחת הברכות דמפורש בקרא שהיה על ידי וירח את ריח בגדיו (בראשית כז כז), וכפירוש רש"י (ד"ה וירח) שנכנס עמו ריח גן עדן, דהלא אין ריח רע יותר משטף עזים כמו שפירש רש"י, והנה זה שהיה נדבק בו ריח גן עדן, הוא ודאי על ידי תורתו ותפלתו שהיה רגיל בו, והבן. ועל פי זה יתבאר הפסוק ואני נתתי לך שכם אחד וגו', דהיינו חלק בכורה ואין בזה משום לא יוכל לבכר (דברים כא טז), דראוי היה לצאת הבכורה מרחל כמו שאמרו רז"ל (ב"ב קכ"ג ע"א), ושמא תאמר הלא אלולי שקדמה לאה ברחמים, גם את רחל לא היה נושא כמ"ש בשם הנזר הקודש מחמת המשטמה של עשו, לזה אמר הלא המשטמה הוא רק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, והיינו מיד עשו כמו שפירש רש"י בחרבי ובקשתי כמ"ש, ונמצא אלולי שהעתירה לאה לא היה משטמה, ולכך שפיר ראוי הבכורה לצאת מרחל, ולכך נתתיו לך. ועל פי זה אתי שפיר מה דקראו כאן דוקא בשם אמורי ולא במקום אחר, היינו משום דמעשיו דומיא למעשה אמורי והוא רשע בגלוי, ואם כן ודאי אלולי שכהו עיני אבי, היה רואה האמת ואזי היה מברכני בלי ידיעת עשו, ולא הייתי צריך לרמיה ולא היה משטמה כנ"ל, ורק על ידי תפלת לאה כהו עיניו כדי שיהיה משטמה, כנ"ל נכון בס"ד.

ראובן בכורי אתה וגו' (בראשית מט ג), פחז כמים אל תותר (בראשית מט ד), עיין בב"ר (ב"ר צ"ח ד') ובנזר הקודש. ובגמרא (ב"ב דף קכ"ג.) מה ראה יעקב שנטל הבכורה מראובן, דכתיב (דברי הימים א' ה א) ובחללו יצועי אביו, ומה ראה שנתנה ליוסף וכו', ומסיק ראוי היתה הבכורה לצאת מרחל, דכתיב (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שברחל החזירה הקב"ה לה, עיין שם. ועיין מ"ש לעיל בפסוק (בראשית מח כב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו', דכלהו טעמי איתנייהו, עיין שם. והנה על מה דקשה הא היתה רחל עקרה בתחילה, ואם כן אם היתה רחל בביאה ראשונה לא היתה מתעברה, ואיך הוי יוסף בכור למחשבה. ונראה לומר דברחל עון חוץ לארץ גרם שלא תלד, כמו שאמר לה יעקב התחת אלקים אנכי (בראשית ל ב), עיין רש"י, רק בלאה הואיל ששנואה היתה פתח רחמה (בראשית כט לא), וברחל אחר כך על ידי תפלה. והנה בנאנס לא שייך לומר עון חוץ לארץ גורם, עיין בנודע ביהודה חלק אה"ע סי' א' בשהה עמה עשר שנים ולא ילדה, והוא רצה לעלות והיא אינה רוצה, עיין שם. והנה יעקב מוכרח היה על פי צווי של אביו לקחת אשה שם (בראשית כה ב), והנה אם היה אז רחל, לא היתה עקרה בתחילה, והבן. ועל פי זה יש לפרש הסמיכות (בראשית כח ז) ואני בבואי מפדן למה שלפניו, כי יעקב חישב דעד שלא נשא את רחל עוד לא קיים ולקחת משם לך אשה, כי לך משמעו לדעתך וכמו שפירשתי בפרשת וישלח, והיא עקרת הבית, וכמו שכתב מהרש"א דמשום שעבד ברחל, היא קודמת לנשואי לאה ואין לגרש אותה, ואת לאה אינו צריך לגרש, כי היה שוגג בנשואיה ולא הוי נשואין באיסור, וכיון דהנשואין היו בתחילתן בהיתר, לא חש כל כך קודם מתן תורה, והבן. והנה לפי זה מוכח דרחל עקרה בטבע היתה, דליכא למימר משום עון חוץ לארץ, דהא היה מוכרח לישא אותה גם כן במצות אביו והוי אונס ועם כל זה לא ילדה, נמצא יוסף אף בכור למחשבה לא הוי, והבן. והנה ידוע מדברי הרמב"ן דלכך מתה רחל בהכנסו לארץ, כדי שלא יכנס לארץ ישראל עם שתי אחיות, וכיון שמתה רחל שמע מינה דנשואי לאה הראשונים עיקר, וקיים בה וקח לך משם אשה, ונמצא לפי זה שפיר יש לומר דברחל עון חוץ לארץ גורם, ואם כן שפיר הוי יוסף בכור למחשבה, לכך כיון שאמר כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית כח ה), משום דיוסף בכור למחשבה סמך לזה המאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל דייקא, והבן. ואמנם בגוף סברת הנודע ביהודה דהיכי דיושב בחוץ לארץ באונס לא שייך לומר חוץ לארץ גורם, אם לדין יש תשובה, דהנה הבאתי אסמכתא גדולה להפוסקים דגם בדידן שייך לומר ישיבת חוץ לארץ אינה עולה מן המנין, דבאברהם נאמר (בראשית יב א-ב) לך לך וגו', וסמיך ליה (בראשית יב ב) ואעשך לגוי גדול, הכי נמי בדידן נאמר בפרשת משפטים (שמות כג כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, בארצך דייקא. והנה בגוף הענין אין נראה פירושו במה שרצה לומר בעל הנודע ביהודה דהא דישיבת חוץ לארץ אינו עולה, היינו משום דעון חוץ לארץ גורם, דמה נשתנה חטא זה משאר חטאים, ואם כן אין לדבר סוף דאין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה (זבחים ז' ע"א). רק דהפירוש הוא דהנה לאברהם נאמר לך לך וגו' אל הארץ וגו' ואעשך לגוי גדול, פירש רש"י (ד"ה לך) כאן אי אתה זוכה לבנים. והענין דשורש המחצב אין ראוי למציאות על פי טבע, ולכך התרופה לזה היא ארץ ישראל עיני ה' אלקיך בה (דברים יא יב), ואין המזל שולט שם. וכן הוא בכל איש הישראל כי מצד המזל אינם פרים ורבים, ובחוץ לארץ צריך איזה זכות, ואם כן לפי זה לא מהני טענת אונס, דזה דומה למ"ש הש"ך בחו"מ סי' כ"א (ס"א) דמי שמחייב עצמו נגד חבירו בדבר שלא היה חייב, על מנת שיעשה לו חבירו איזה ענין ליום פלוני, וארעו אונס לחבירו, אין המתחייב חייב בשביל אונסו של זה, דאונס רחמנא פטריה אמרינן, אבל אונס רחמנא חייב לא אמרינן, עיין שם. וכללו הרמ"א במתק לשונו בסי' קע"ו סעיף י"ט שכתב שותף שחלה או נאנס ולא עסק בשותפות, אין הדין שהאחר ירויח ויתן לו, עיין שם ובש"ך שם, ודומה למ"ש מהרי"ט חלק ב' סי' א' בענין נאנס בהתנאי של השבועה, לחלק בין שהתנאי בקום ועשה, ובן שהוא בשב ואל תעשה, והבן זה. ואם כן לפי זה נופל בבירא הממה נפשך של בעל הנודע ביהודה בתשובה ההוא, עיין שם והבן. ועל פי זה יתבאר הסמיכות (בפרשת משפטים) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, על פי כי בחוץ לארץ אין מופת, ולפעמים צריך להיות העדר על ידי זה, אבל בארץ ישראל יש מופת, והבן.