ישמח משה
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף (בראשית ל כה). עיין רש"י (ד"ה כאשר). ובמדרש (ב"ר ע"ג ז') אין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל. ונ"ל טעם על זה, כי באמת העולם נברא רק בשביל יעקב וישראל, כמו שדרשו (ויק"ר ל"ו ד') בראשית (בראשית א א), בשביל ישראל שנקראו ראשית, ועשו נברא כמו רצועה מרדות שליח הדין. והנה כאשר נהפך הדין לרחמים, והדין מסייע לרחמים שיהיה בחיזוק גדול, אז מוכרח עשו להיות עבד ליעקב ולסייעו, והבן. ושייך לזה מה שפירשתי אמרם (סנהדרין דף ל"ח:) עקיבא מה לך אצל אגדה וכו', אלא אחד לכסא ואחד לשרפרף, עיין שם. ועל פי מה שפירשו במאמר רחל נפתולי אלקים וגו' (בראשית ל ח), על פי מה שאמרו (ב"ר י"ב ט"ו) בתחילה עלה במחשבה לברא במדת הדין וכו', ועמד ושיתף מדת הרחמים והקדים מדת הרחמים למדת הדין, דכתיב (בראשית ב ד) ביום עשות ה' אלהים. וזהו שאמרה נפתולי אלקים, התחברות של מדת הדין למדת הרחמים, נפתלתי עם אחותי גם יכולתי הגם שאני בשר ודם, וכבר נודע (מגילה י"ב ע"ב) כי במדה שאדם מודד מודדין לו, אם כן כאשר היא היתה עקרת הבית והיא הקדימה ללאה וסייעה בקול וסימנים, ככה ראוי להיות הדין מסייע לרחמים ולהקדימו, ואם כן ראוי לעשות ליפול ביד יעקב. ואם כן בניה של רחל שהם בני יעקב ורחל, ודאי ראוי לעשו ליפול בידם, והבן.
אגרא דכלה
ושבתי בשלום אל בית אבי וכו' (בראשית כח כא). הנה יקשה דעל החיים אומרים לשלום כמו שאמרו רז"ל (ברכות ס"ד ע"א). אך נראה הכוונה "בשלום עם "השלום, דהיינו עם יוסף דרגא דשלום, וכן היה כמ"ש (בראשית ל כה) והי' כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר וכו' שלחני וכו':
בית יעקב על התורה
ויען שזאת המצוה רומז על הארת הישועה המתעוררת על ידי הקוסטא הנקרא בכורה של רחל, לכן כשצוה השי"ת (בא יג) קדש לי כל בכור פטר כל רחם וגו', כתיב שם בזאת הפרשה, ויאמר משה אל העם וגו' מצות יאכל וגו' והעברת כל פטר רחם לה' וגו'. היינו שמתחלה אמר משה לישראל מצות מצה, כי הארת מצות מצה הוא כמו הארת בכורה של רחל, שמסלק כל התקיפות, כדכתיב במנשה (מקץ מא) כי נשני אלהים את כל עמלי וגו'. היינו שאינו רוצה רק כמו שהשי"ת העמיד אותו בלי שום התנשאות, וחמץ מורה על התנשאות. ולהגיע להישועה של פטר רחם צריכין מקודם לסלק כל מיני תקיפות והתנשאות, רק לצמצם עצמו בנקודת הרצון ית'. ועל זה הצמצום רומז מצה. לזה אמר משה רבינו זאת בתחלה, ואחר כך והעברת כל פטר רחם וגו'קלחוזה העניין מוסבר בזה האופן במי השלוח ח"א פרשת בא ד"ה קדש לי [ב]: הענין למה אמר משה לישראל תחילה פרשת מצות קודם פרשת בכור שציוה לו הקב"ה לאמור להם. אך הענין בזה כי פרשת בכור מורה כי הש"י צוה לאמור להם הפרשה הזאת כדי להיות ברור ונקי מתאות, כי בהטיפה של בכור התגברות התאוה שולטת, וזה ענין קדש לי כל בכור, אך משה רבינו ע"ה ידע כי אין באפשרות להשמר מתאוה הזאת, רק אם יהיה האדם תחילה בהיר ונקי מתאות אכילה, שאם האדם נקי בקבלותיו אז גם השפעותיו מבוררים, כי הצוואר המקבל מכוון נגד ברית המעור, על זאת הכוונה אמר להם תחילה פרשת מצה קודם פרשת בכור. וכן מביא בסוד ישרים ראש השנה אות כ: כי כאשר מבורר האדם בקבלותיו יתברר ממילא בהשפעותיו וכו'. שאם יהיה אדם נקי בקבלותיו, ממילא יהיו השפעותיו נמי מבוררים. ועיין עוד לעיל פרשת לך אות יד [ח], בית יעקב ויקרא פרשת בחוקותי אות לג, בית יעקב הכולל פרשת בשלח ד"ה ויצעק, נאות דשא פסח ד"ה איתא בזוה"ק., כי כל התעוררות הקוסטא דחיותא, שהוא בכורה של רחל, הוא רק אחר ההתבטלות של האדם. כמו שבכל לילה אחר שנתבטלו כל החושים של האדם בהשינה עד שקרוב להעדר, וזהו בחצות לילה, אז נתעורר זאת הקוסטא שהוא בכורה של רחל. וזהו שאמרו ז"ל בגמ' (ב"ב קכג.) ראויה היתה הבכורה לצאת מרחל, היינו שלא יהיה שום הסתר מקודם, רק שיהיה בהתגלות הקוסטא דחיותא בלתי מכירת בכורה של רחל שמקודם, אלא שזכתה לאה ברחמים, היינו כמו שביארנו לעיל החילוק בין אורו של יהודה לאורו של יוסף, כי אורו של יהודה הוא תקיפות לבקוע הסתרות, ואורו של יוסף הוא שעל הגוון ג"כ לא יהיה הסתרקלטלעיל פרשת ויגש אות ה ד"ה וכן דוד, פרשה זו אות כא ד"ה וזה היה.. ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה, היינו שהחזיר הקב"ה לה, שכל התחלת ישועות יתעוררו מבניה של רחל, כדאיתא בתנא דבי אליהו רבא (פ' יח) אותו תינוק בן יוסף היה, ורמז רמזתי לעולם שאני יורד תחלה לבבל ואח"כ יבא בן דוד. היינו שמתחלת הישועה יתעורר הוא, משום שאליהו הוא הקוסטא דחיותא של ישראל, ואף דכתיב (ד"ה א ה) יהודה גבר באחיו, מ"מ איתא בזוה"ק (וישלח קעה.) ויעקב אהדר וקשר ליה לימינא בגין דמערב אצטריך לקשרא ליה לימינא ואע"ג דאיהו בן אוני סטרא דדינא קשיא בן ימין איהו דהא בימינא אתקשרת וכו'. היינו שכל התחלת ישועה יתגלה מבניה של רחל. וכמו דאיתא בגמרא ב"ב (שם) בעי מניה ר' חלבו מר' שמואל בר נחמני כתיב (בראשית ל׳:כ״ה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' מאי שנא כי אתיליד יוסף, אמר ליה ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף שנאמר (עובדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. איתביה (שמואל א ל׳:י״ז) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, אמר ליה דאקריך נביאי לא אקריך כתיבי דכתיב (ד"ה א יב) בלכתו אל צקלג נפלו עליו ממנשה וגו'. ולכן נמי יליף ר' מאיר (קידושין יז.) הענקת עבד עברי ריקם ריקם מבכור, מה להלן חמש סלעים אף כאן חמש סלעים. כי הענקת עבד עברי מורה על הבירור למפרע שלא היה צריך מעולם להיות עבדקמכמבואר לעיל פרשת וישלח אות לו: עבד עברי שנמכר בגנבתו לעבד, וכשיצא חפשי מאדוניו צריך להעניק לו מכל הטוב. והוא שכל הסבלנות הוא רק לפי שעה לכפר על פשעיו, שלפי ראות עין אדם חטא מהמטרה, אבל בעומק בהשורש לא חטא., ופדיון הבן של הבכור רומז נמי שהשי"ת מברר ע"י הקוסטא דחיותא את האדם למפרע, שכל מה שהיה נדמה לו בתפיסתו משולל אור גם שם היה מלא אור כדכתיב (בראשית כ) ואת כל ונוכחת, וכמו שביארנו במקומו ובענין המועדים: