Chasidut על בראשית 32:14

היה רועה את אחיו בצאן (בראשית לז ב). כבר דקדקו דהוה ליה למימר הצאן, ועיין במכלל של ר' שלמה בן מלך. ובאלשיך מפרש שהיה מנהיג את אחיו ומדריכן בהיותם בצאן, ולא בבית אביו כי אביו היה מדרכן בביתו, עיין שם. ואכתי אינו נוחה לי, דהיה ראוי לכתוב אצל הצאן, אבל בצאן משמעו עם הצאן. ועוד דלדברי האלשיך היה לו לומר בשדה, דמאי שאטייה דצאן לזה, דעיקר הכוונה לומר שהדריכן חוץ לבית. והנ"ל בזה על פי מה דאיתא בפרק קמא דחולין (ה' ע"ב) ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן, ועיין שם בתוספות (ד"ה צדיקים) ומה שכתבתי לעיל (סוף פרשת ויצא), ותראה פלאות איך שצאנו של יעקב לא רצו לפסוע אפילו פסיעה קטנה שלא כדת של תורה, וכדמצינו בחמריה דרבי פנחס בן יאיר (חולין ז' ע"א), וחמריה דרב חנינא בן דוסא שלא רצתה לילך אף שהיו מכין אותה הואיל והונח עליה מנעלים של אחר (תענית כ"ד ע"א). ולכך אמר יעקב (בראשית לה ב) הסירו את אלהי הנכר, ועל ידי זה ונקומה ונעלה, כי זולת זה לא זזו רגלי בהמתו, עיין שם. וכל שכן שלא רצו לאכול דבר איסור, ומהאי טעמא שת לו יעקב עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן (בראשית ל מ), וכמ"ש בפרשת וישלח בפסוק (בראשית לב יד) ויקח מן הבא בידו וגו', עיין שם. והנה רז"ל אמרו (ב"ר פ"ד ז') כי יוסף החשידן לאחיו שאוכלים אבר מן החי, והנה בצאנו של יעקב ודאי מסתמא נראה כמה פעמים שלא רצו לאכול דבר איסור, וז"ש שהיה רועה את אחיו, היינו שהיה מדריכן ומוכיחן (כעין פירוש האלשיך) בצאן, כלומר עם הצאן, שזה היה תוכחתו שאמר להם ראו הצאן של אבינו אינם רוצים לאכול דבר איסור, ואתם בניו תאכלו בזדון אתמהא, וכראותו שלא הועיל, אז ויבא יוסף את דבתם אל אביהם כמו שפירש האלשיך, והבן.

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו (בראשית לב יד). הנה מן הבא בידו אין לו ביאור, ועיין פירוש רש"י (ד"ה הבא). ועוד קשה ההתעסקות הזה נקבות נגד זכרים למה, והמפרשים פירשו כדי שישולם לעתיד הן וולדותיהן וכו', הנה אם כוונת יעקב היה רק כדי להעשיר למלך המשיח, הוא גם כן קושי ההבנה. והנ"ל כי מצינו (במ"ר פכ"ג ט') בפרו של אליהו שרצתה אליו במרוצה, ופר של נביאי הבעל לא רצתה לילך, עד שאמר לו אליהו שגם על ידו יתקדש שמו ית', והבן זה. וכן מצינו (ב"מ פ"ה ע"א) בעגלא דבכה (בכיפי) [בכנפי] דרבי, ולכך נענש רבינו הקדוש. והנה בכל הדברים יש נצוצי הקדושה ויש לו תקומה כשהוא ביד צדיק, והנה בשדה שהוא דומם נאמר באברהם (בראשית כג יז) ויקם השדה, ודרשו (ב"ר נ"ח ח') שהיה לו תקומה, ואף גם בבעלי חיים שצריכין תיקון, וגם ידוע (יבמות צ"ט ע"ב) דבהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, ולכך נראה דשת לו יעקב עדרים לבד ולא שתם על צאן לבן (בראשית ל מ), לפי זה יובן דמפלה גדולה היתה לצאן לצאת מיד הצדיק יעקב ליד הרשע עשו, ויודע צדיק נפש בהמתו ובפרט בעלי חיים שעומדים לתיקון, אך התירוץ לזה כמו שאמר אליהו, דהא על ידם נעשה מצוה רבה להציל נפשות הקדושים. והנה בכל דבר יש ניצוץ הקדוש וכל אחד צריך תיקון מיוחד, והאלקים הבין דרכה להמציא לכל אחד תקונו כראוי לו או על ידי שחיטה ואכילת צדיק, או על ידי מצוה אחרת, ולא ידע יעקב איזה יקח, ולכך ראה מה שבא לידו, זה ודאי תיקון הראוי לו, והיינו מן הבא בידו כמשמעו. ויתכן לומר דהלא מקצת חכמים מאשימים את יעקב במנחה זו ומקצתן מצדיקין אותו, וכמבואר בעקדה (ריש פרשת שלח) עיין שם ויונעם לך, והנה לא ימלט דגם יעקב עצמו היה מסופק, ולכך וילן שם שמא יבא לו איזה הודעה אלקית כמבואר בעקדה גם כן לדרכו. והנה נ"ל דאחר כך שלא בא לו הודעה אלקית, ולא ידע איך לעשות אם להמנע ואם לשלוח, על כן בחר שיקח מן הבא בידו מעצמם, ויראה אם יבא לידו יראה כי מאת אלקים הוא, והמספר המכוון הזה בא לידו לרמז לו על נחמה העתידה דהוא יובילים למלך המשיח, אבל לא שהוא כוון לכך כנ"ל. ועל פי זה דבר ה' אמת בפיו של יעקב במה שאמר לעשו כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים (בראשית לג י), ר"ל בראית פניך נעשה כך מצוה בהצאן, כמו בראיית פני אלקים לקרבן, והיא ממש כעין מאמרו של אליהו לפר של נביאי הבעל, והבן.

והנה ידוע (בב"מ דף פ"ג ע"ב) ברבי אלעזר ב"ר שמעון דאמר קוצים אני מכלה מן הכרם, אמרו יבא בעל הכרם וכו'. והנה בזה שקלו וטרו שבטי יה בדעתם, אם מצוה הוא לנקות סיג לפי דעתם ממטע אמת או לא, וזהו מאמר ויתנכלו אותו להמיתו, נתמלאו מחשבות וערמימות דהיינו מחשבת חכמה להמיתו כי למצוה יחשב, והמופת היה לדעתם על שבא אליהם מעצמו אף שיודע משנאתם אותו, ודאי שומה מאת ה' הוא ודעתו יסכל כדי שיכלו קוץ ודרדר מן כרם ה' צבאות. וזה ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא, ולכך קראוהו בעל החלומות ולא בעל הדבה, שמזה מוכח שהוא רע גמור, ושמא תאמר אדרבה שהוא צדיק, לכך אמרו הלזה דלפי פשוטו הוא מיותר, אלא לרמז שבודאי אינו צדיק לפי דעתם, ואם כן על כרחך שהוא רע גמור כמ"ש לעיל. והנה בא מעצמו על דרך שנים שנים באו אל נח (בראשית ז ט), וכמו שפירשתי בפרשת וישלח בפסוק (בראשית לב יד) ויקח מן הבא בידו, שבא מעצמו, מזה הבין שזה הוא הראוי להיות מנחה לעשו, עיין שם. ועל דרך זה נאמר כאן מה שבא מעצמו, זה הוא מופת שמצוה להרגו כאמור, ואף על פי כן לא רצו להרגו בידים, דהיה ראוי להם לומר בואו ונהרגהו, ולכו משמע לשון הליכה וסילוק, וגם למה זה ונשליכהו. אך דפירושו לכו והסתלקו מהריגתו, ואף על פי כן ונהרגהו, ועל ידי מה ונשליכהו באחד הבורות וימות ברעב או בצמא, ושמא תאמר הלא זה עון גדול לצער את אבינו, לזה אמרו ואמרנו חיה רעה אכלתהו ומזה ישפוט דרשע היה, דאמר רמי בר אבא במסכת שבת (דף קנ"א ע"ב) אין חיה רעה שולטת באדם וכו' ולא יצטער עליו, וסיימו שפיר ונראה מה יהיה חלומותיו, דהוא תמוה מאד לפי פשוטו עיין רש"י (ד"ה ונראה). אבל לפי מ"ש אתי שפיר, דאמרו אם מטעי קא טעינן וחלום על ידי מלאך הוא, בודאי יצילהו השי"ת, לכך אמרו ונראה וגו' והבן, והשתא אתי שפיר דאמרו מה יהיה לשון עתיד. והנה כך דרכו של היצר הרע פותח בקל ומסיים בקשה, והנה מזה היה מקום להתיעץ ולהרגו בידים, וראובן הבין את זה, וזהו (בראשית לז כא) וישמע ראובן, כי שמיעה משמשת שני לשונות, לשון שמיעה ממש ולשון הבנה, (כמו שמע, דברים ו ד, בכל לשון שאתה שומע, ברכות י"ג ע"א, וכמוהו רבים), דהיינו ששמע מה שדברו והבין את הנולד, ולכך תיכף ויצילהו מידם. והא דלא שמרם השי"ת מדרכי הטעות כל כך, היינו כדי להשלים הגזירה עצה העמוקה הניחם על בחירתם, ודי בזה התנצלות לשבטי ישורון, ומיושבים כמה קושיות ודקדוקים בס"ד.