Chasidut על בראשית 32:29

במסכתא מגילה (דף י"ג ע"ב) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והגמרא בבא בתרא הנ"ל (ב"ב י' ע"ב) אמר משה לפני הקב"ה במה תרומם קרן ישראל, אמר לו בכי תשא, והתרגום יונתן כל העובר על הפקודים (שמות ל יד), כל דעבר בימא יתן. והפסוק בפרשת משפטים (שמות כג כה) ועבדתם את ה' אלקיכם ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. דתמהו דפתח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד. וגם מה דמסיים והסירותי מחלה מקרבך, הלא טוב (טוב) היה שלא ישים ואין צריך להסיר. וכדי ליישב הכל, אען ואומר דהנה כבר פירשתי (לעיל פרשת בשלח ד"ה עוד במדרש), הגמרא (תנחומא נצבים סי' א') אלמלי היו ישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, דהיינו משום דשם ישראל מורה על השליטה באומות ובשריהם למעלה, כמו שנאמר (בראשית לב כט) כי שרית עם אלקים ועם אנשים, רק דחשובת ישראל אינו רק כשהם באגודה אחת, דאז הכללות הוי כישראל סבא והבן זה, מה שאין כן כשהם נפרדים, ושייך לזה מה שדרשו בפסוק (תהלים קכא ה) ה' צלך, דהיינו כשהם מתאחדים זה בזה כביכול מאחד אותן, מה שאין כן כשהם מפרידין עצמן זה מזה, והבן. והנה כבר פירשתי המדרש (פליאה) הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), מה ראה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, וכן הפסוק (תהלים קה לז) ויוציאם בכסף וזהב וגו'. על פי דאיתא בגמרא (ויק"ר ל"ב ה') דבזכות שלשה דברים נגאלו, ואחד מהן שלא היה בהן דלטורין, דששה חדשים קודם יציאתן ממצרים אמר להם משה וישאלו וגו' (שמות יא ב), ולא היה אחד מהן שיגלה מסתורן. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל והפסוק הנ"ל, כמבואר בפרשת בשלח עיין שם. והנה מבואר בקדמונים דלכך ציוה השי"ת ליתן מחצית השקל, להורות דאין שלמות לאיש פרטי רק כשהם באגודה אחת, ועל פי זה מבואר מאמר רז"ל במסכת מגילה הנ"ל גלוי וידוע וכו' דהמן שרצה להרע לישראל, לפיכך הקדים שקליהן להורות על האחדות, ואז אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, והמאמר בבבא בתרא דבזה נתרומם קרנם והבן, והתרגום יונתן כל דעבר בימא שהיה על ידי אחדותם, אם כן יתן מחצית השקל שמורה על זה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ועבדתם את ה' אלקיכם, דעיין עוד בבית שמואל אחרון (פרשת משפטים) מ"ש על הגמרא ברכות (ה' ע"ב) ואמאי לוקמי ר' יוחנן לנפשיה, ומשני אין חבוש מתיר עצמו. דחילוק הוא בין יסורין של אהבה, יכול לומר לא הן ולא שכרן דאי אפשי בתקנתן, אבל לא כן ביסורים של עונש, לכן ר' יוחנן בעצמו לא החזיק עצמו כצדיק, על כן לא מוקים אנפשיה. אבל ר' חנינא דידע בבירור דצדיק גמור הוא, לכך יהיב ליה ידיה ואוקמיה. ואני הוספתי נופך על דבריו, דהא הסמ"ג כתב מצות לא תעשה שלא להיות צדיק בעיניו, שנאמר (דברים ט ד) אל תאמר בצדקתי הביאני וגו', וכל פן ואל, אינו אלא לא תעשה (עירובין צ"ו ע"א), עד כאן דבריו. ואם כן לפי זה אם יאמר האדם אי אפשי וכו', הרי זה עובר על לאו הנ"ל, דהא מחשיב עצמו לצדיק גמור, ואם כן ממילא דלא הוי צדיק ואין מועיל אי אפשי שלו, אבל אחר שמתקשר עמו והוי כאחד עמו, יכול לומר אי אפשי בעדו, והיינו יהיב לי ידיה שהתקשר עמו, והבן זה. ואמרתי עוד דעל פי זה יובן שהצילו מן היסורין, וגם לא היה מגרעו לעולם הבא כלל, דהא קשה על הענין יסורין של אהבה, שפירש רש"י (ד"ה יסורין) הקב"ה מיסרו בלא שום עון כדי להרבות שכרו לעולם הבא (ברכות דף ה'). דהוא תמוה מאד וכי יכה אדם את חבירו, וכאשר ישאלהו על מה עושה ככה ומה חטא, ישיב אמריו דזה הוא כדי שאשלם לו בעד ההכאה. הלא אז על פניו גם הוא יענהו תשובה נצחית, אם כדברך כן הוא ואהבתי קשורה בלבבך כל כך ואתה רוצה ליתן לי מתנה, הכאה זו למה ומה בצע ומה הנאה יש לך בההכאה. אך לפי מ"ש אתי שפיר, דהקב"ה מזכן במצות ועל ידי כך נתרבה שכרו, דהא קיום הלא תעשין אינו רק כשבא לידו (קידושין ל"ט ע"ב), והנה ענוה שאינו מחשיב עצמו לצדיק הוא דבר קטן, כיון שהקב"ה ציוה על כך הוא דבר קטן כל זמן שאינו מצטער, אבל כשמצטער ביסורין אז בא יצרו ואומר לו הלא צדיק אתה, ואז אם אינו שומע לו הוא מקיים המצוה בשלמותה, ואיוב יוכיח שהיה תם וישר וגו' (איוב א א), ואם כן בודאי דלא עבר על לאו דלא תאמר הנ"ל, ואף על פי כן כשהכהו ביסורין צעק והתרעם על מדותיו ואמר הלא צדיק אני, והבן. ואם כן לפי זה כיון דהוא אינו טוען אי אפשר, רק אחר טוען בשבילו נוטל שכרו משלם. ונקדים עוד דהנה ישבתי קושיות העקרים דואהבת לרעך (ויקרא יט יח), היא אהבה המתחלקת, וישבתי דהיא באה מאהבת השי"ת. ועל פי זה נ"ל לפרש (פרשת קדושים) ואהבת לרעך כמוך, ומסיים אני ה', דר"ל דאמר ואהבת לרעך כמוך, ושמא תאמר הלא היא אהבה המתחלקת כקושית העקרים, לזה אמר אני ה' ר"ל הידוע דהוא אחד, ומאהבתו נמשך אהבת ישראל והבן, ואם כן לפי זה לא יתכן אגודה אחת רק על ידי עבדות השי"ת, וידוע אמרם (עוקצין פ"ג מי"ב) דשלום היא כלי המחזיק ברכה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ועבדתם את ה' שתהיו כולכם עובדים אותו, ועל ידי כך ובירך את לחמך, דהיינו שתהיו לאגודה אחת והיא כלי המחזיק ברכה, ואז והסירותי מחלה מקרבך, דהא יסורין שעל עון לא יהיו כיון שתעבדו את ה', רק יסורין של אהבה, אם כן בשלמא כשהצדיק אחד הוא, אם כן אינו יכול להסיר ממנו כנ"ל, מה שאין כן כשכולם צדיקים והם באגודה אחת, אם כן כל אחד יסיר מחבירו ואף על פי כן שכרו לא יקופח, מה שאין כן כשלא ישים כלל, והבן זה כי נכון הוא בס"ד.

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב וגו' ויקרבו ימי ישראל למות. להבין זאת מה דאי' בזוה"ק (ריו ב) ובתדב"א (סא"ר פ' ה) שי"ז שנים הללו שבארץ מצרים היה עיקר החיים שלו שלא בצער ושלא ביצה"ר ומעין עוה"ב. ומ"מ נא' בלשון יעקב שהוא קטנות המדרגה כידוע וכמו כן בכללות חייו קמ"ז שנה נאמר ג"כ בשם יעקב ואח"כ נא' בלשון ויקרבו ימי ישראל וגו' שהוא בחי' המדרגה הגדולה. והקשה זה ג"כ בזוה"ק (רכא ב). וגם הלא אמרו (ספ"ק דב"ב) שג' האבות הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין העוה"ב ולא שלט בהן יצה"ר ודרשו מדכ' בכל מכל כל והנה זה שאמר יעקב אע"ה וכי יש לי כל היה עוד הרבה שנים קודם ויחי יעקב בארץ מצרים ואז כבר נשלם בבחי' כל היינו שלימות החיים והיאך אמרו בזוה"ק ובתדב"א שעיקר שלימות החיים היה השבע עשרה שנה ובארץ מצרים דייקא. אמנם יובן עפמ"ש (ב"מ לג:) ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשות להם כשגגות. כי בודאי יעקב אע"ה בעצם שרש נפשו כבר היה נשלם בעת שישר אל המלאך ויוכל שהיה שרו של עשו שהוא כח היצה"ר. וקרא שמו ישראל כי שרית עם אלהים וגו' ולכן אח"ז אמר לעשו וכי יש לי כל שכבר זכה באמת לשלימות החיות שלא ביצה"ר. אך מפני שכל ענינו של יעקב אע"ה לסבול צער גידול בנים כדי להשריש הקדושה לזרעו אחריו לדורות עולם גם לנפשות הנמוכים אשר בשם יעקב יכונה שיזכו ג"כ לחיי העוה"ב שלא ביצה"ר. וזה היה דייקא בי"ז שנה שהיה בארץ מצרים שאז נשלם החיות גם ב' נפשות של בחי' יעקב כנז"ל. וזש"נ לו במראות הלילה יעקב יעקב אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם דייקא ע"י ירידתם למצרים יתבררו כל הנפשות להיותם מוכנים לקבלת התורה. שהם בעצמם שזכו להזדכך היו כל הס' רבוא נפשות שהיו הדור דעה. וזה ענין פר' זו שהוא סוף ספר בראשית ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה שבזה נשלם שלימות הבריאה גם לנפשות הפחותים שבישראל שיזכו לחיי עולם. ואיתא בב"ר על רבי שהיה ניצוץ מנשמת יעקב אע"ה שהיה דר בציפורי י"ז שנה וקרא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה וחיה יהודה כו'. וכל אותם השנים היה חושש ביסורין כדי לתקן כללות נפשות ישראל שיזכו לשלימות החיות של עוה"ב וגם מה שעבר עליהם יהיה בסוף נתקן הכל כמש"נ ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו' וענין היקיצה נא' בצדיקים כמש"נ הקיצו ורננו שוכני עפר שהמיתה הוא רק כשינה ומזה הלשון בדברי רז"ל על המיתה כד דמך. ומ"מ מצינו זה הלשון (בב"ר פר' סה) בהדא סיעא דפריצין כו' חד מנהון דמך וכמ"ש מזה כבר. וע"ז גמר אומר ויהי ימי יעקב שני חייו בכלל קמ"ז שנה שע"י הי"ז שנה שבסוף נתבררו כל בחי' חיי יעקב שהמה הנפשות השפלים לטובה. כי עיקר המכוון מן האדם רק מה שיתברר בסופו ועי"ז נתקן ונשלם כל מה שעבר עליו דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא (כמ"ש זח"ב קפד א) וכמו ששמענו בשם הרה"ק מפרשיסחא זצ"ל ע"פ ותלך לדרוש את ה' שפירש"י מה תהא בסופה דהיינו שרבקה חשבה שהוא עובר א' שיש בו שינוי עתים ורצונות פעמים לטוב ופעמים להיפך כי כשעוברת על בתי מדרשות מפרכם לצאת וכמו"כ בהיפך. וע"ז דרשה את ה' לידע אם עכ"פ יתברר בסוף לטוב יהיה הכל טוב. ואיתא בזוה"ק (ריו ב) שפרשה זו סתומה דלא אתחזי לאפרשא בין וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ובין ויחי יעקב והיינו כי ענין הפסקות הפרשיות שבתורה א' (ריש תו"כ) שהוא כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ומה שהפרשה סתומה יורה שאין בו ריוח להתבונן והיינו שאין שכל האנושיי משיג זאת ע"פ בינת הלב מה שנא' וישב ישראל בארץ מצרים. כידוע שמתחלה לא ירדו למצרים להשתקע בה ח"ו רק לגור בה ועכ"ז ויאחזו בה שנעשו נאחזים ונקלטים בקליפת מצרים ערות הארץ כעובר במעי אמו. ומזה דייקא ויפרו וירבו מאד שפרה ורבה הקדושה ויחי יעקב בארמ"צ י"ז שנה והיינו שלימות חיות דקדושה לבחי' יעקב גם לנפשות הנמוכים שירדו בתחתית המדרגה כי לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא. והוא ענין סתימת הפרשה הנהגת הש"י למעלה מהשגת האדם. וידוע שגלות מצרים היה השרש לכל הגליות ובזה נעשה הרשימה לדורות לכל הגליות וכל הירידות שיעברו על נפשות ישראל בכלל ובפרט. שדייקא ע"י השפלות והירידה יתעלה הקדושה בתכלית להתברר בשלימות כמש"נ וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וע"ז מרמז ג"כ בסיום הפרשה ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים ובזה נשלם ספר בראשית. שהוא ענין שלימות הבריאה כאשר נשלם קדושת הברית בשלימות. והוא ג"כ דייקא ע"י נהורא דנפיק מגו חשוכא כמו שהיה בגמר הבריאה ביום הששי שהוא כנגד יסוד. והיה מה שהיה ובסוף היום נאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דייקא שהכל נתקן שיהיה טוב מאד. וכמו כן נא' כאן בסוף הספר על בחי' יוסף שנשלם ע"י ויישם בארון וזה במצרים דייקא. וענין ארון הוא שלימות קדושת הברית כדאי' בזוה"ק (סו"פ זו) דלא עייל בארונא אלא צדיק דנטיר ברית וארון התורה ארון הברית אקרי. והיינו בחי' הטעם והריח של כח התורה ומעשים טובים (כמ"ש ויק"ר פ' ל) שהוא ענין הזדככות בקדושת הברית. וע"ז מרמז תיבת ויישם בארון בשני יודי"ן יו"ד תתאה מרמז על בחי' יסוד שהוא קדושת הברית בפעל. ויו"ד עלאה הוא בחי' חכמה שהוא טעמי תורה. וכמו ששמענו הרמז ע"ז מרה"ק זצוק"ל עמ"ש בסממני הקטורת קנמון תשעה הרמז על קדושת הברית שיוצרך האדם להתעצם בזה מצד עקשות למעלה מן הדעת והוא ע"י בחי' תשעה. והיינו מדה הט' מע"ס מעילא לתתא והוא יסוד. וגם מדה הט' מתתא לעילא והוא חכמה. וי"ל שהוא ע"פ רמז המדרש (ב"ר פ' מו) על מילת אברהם אע"ה דייקא קודם לידת יצחק שהוא הנימול לח' תחלה והיינו שורש המקודש בקדושת הברית בתולדה. אי' שם הלשון קנמון אני מעמיד בעולם וכו'. והרמז במספר תשעה מעילא לתתא ומתתא לעילא הוא שגם אם יזדכך גופו בפועל להיות נשמר בכל עניני שמירה. אם לא יתנהג ע"פ כח התורה שקר ענה בנפשו. רק דייקא שיהיו שני הבחינות כאחד שמירת הברית ע"פ כח התורה שהוא בחי' הטעם והריח ועי"ז ויישם בארון במצרים דייקא:

ועל פי זה הבנתי הפירוש בהקידוש של שבת ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. דאינו מובן, דלפי מה שכתבו התוספת בערבי פסחים (דף קי"ז ע"ב, ד"ה למען) והרמב"ם במורה, זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, דהיינו השביתה הוא זכרון לשניהם, ולמה חלקו. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהא עצם השבת הוא זכרון למעשה בראשית. והנה כתיב (ויקרא יט ב) קדושים תהיו, וכתיב (ירמיה ב ג) קודש ישראל לה', וכל קדושת ישראל הם בחמש דרגין אלו. והנה השבת בעצם הוא רק סוף למקראי קודש, וממש אינו בחיק אנושי רק ברצון אלקי, ובפרט לפי מ"ש דנשמה גם כן לא יתכן בשלימות קודם שנקראו ישראל ישורון, כיון דחיה מובלע בו, וכן כשניטל עדים, נטל בהכרח מחלק הנשמה. ויש להסביר דבר זה יותר, דהנה בסוד נשמה יתירה, כתב מהרמ"ע מבואר למבין דנפש רוח מז' התחתונות, אבל נשמה יחידה ערכו מ"ג ראשונות. והנה מבואר בשו"ת מהרמ"ע סוף סימן כ"ה, דז' התחתונות יש כנגדן למטה בחוץ, אבל ג' ראשונות אין כנגדן למטה בחוץ. והנה מלמטה בחוץ ירתין אומות העולם, ונכלל בסוד טבע כי הם תחת הטבע, וזה לעומת זה עשה אלקים, אם כן מקרי בחיק אנושי, מה שאין כן ג' ראשונות כנ"ל. ועל פי זה יובן מה שאמר המלאך ליעקב (וישלח, בראשית לב כט) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כי יעקב יש כנגדו למטה בחוץ ויכול עשו ללחום, מה שאין כן אם כבר נלחם בכוחו של יעקב, יתכן דיקרא ישראל. והיינו כי שרית עם אלקים הכוחות שכנגדם למטה, ועם האנשים היונקים מהם ותוכל להבין.