נועם אלימלך
"ויצו אותם לאמר" פירוש "צו" הוא לשון זירוז כדאיתא ין צו אלא זירוז, דהיינו שהצדיק מוציא דבריו מפיו הקדוש בקדושה ובזירוז כ"כ עד שהם נעשים חזקים כ"כ "לאמר" פירוש שייאמר ממילא הדבר הזה שיתהפך עשו לאחיו, כי בוודאי אין מן הנכון לעשות זאת עיקר התפילה, רק ע"י הדביקות בשאר תפילותיו ודיבוריו של הצדיק במחשבות טהורות וצלולות ממילא יוצא הדבר הזה לפעולתו שגם אויביו ישלים עמו.
ערבי נחל
אך אף על פי כן אין כאן ביטול בחירה לא לזה ולא לזה, רק שיש הפרש ביניהם, דזה הוי צדיק וטוב לו, ר"ל שנקל לו מצד מזג נשמתו להיות צדיק, והשני אם יצדיק מעשיו נקרא צדיק ורע לו כי צריך טרחא יתירה ונגד זה יהיה שכרו יותר, אבל הבחירה חפשית בשניהם, והטעם, כי אנו רואין מ"ש יעקב אבינו ע"ה (בראשית לב, ה) עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, הרי שאף הטוב בפועל ובעצם בהיותו דר בין רשעים יקבל רע בכח ובמקרה, וכן מצינו להיפוך משארז"ל על אדום שדר בין צדיקים ולא למד ממעשיהם עיין רש"י ריש עובדיה, הרי שאף הרע בעצם ובפועל בהיותו דר בין צדיקים יקבל טוב בכח ובמקרה, ומכל שכן ב' נשמות אלו אשר בשורשן הם אחדות אחד, וגם כל משך היותם בעולם העליון כפי משך הקצוב לכל נשמה טרם בואה לעולם הם יחדיו לאחדים יתלכדו ולא יתפרדו.
ישמח משה
כה תאמרון לאדוני לעשו (בראשית לב ה). על דרך הפשוט נ"ל, על דרך במדעך מלך אל תקלל (קהלת י כ), כי אזנים לכותל וכמעשה דשמעון בן שטח, ועיין רמב"ן שכתב שבמה שקראו אדוני, היה מראה לו כאלו אין המכירה של הבכורה כלום, וכי הוא נוהג בו כבוד להוציא המשטמה מלבו, עד כאן דבריו. ולפי זה יש לפרש כה אמר עבדך יעקב, הוא פיוס על לקיחת הבכורה, ועם לבן גרתי הוא פיוס על הברכה וכפירוש רש"י, ועל ראשון ראשון. ואמנם לי נראה טעם על אמרו לאדוני לעשו ואפילו שלא בפניו, כי יעקב ודאי היה דובר אמת בלבבו, לכך כיון שההכרח היה שיאמרו בפניו אדוני ושליחו של אדם כמותו, קבל אותו על עצמו לפי שעה בלב לאדון לפי שהוא היה אחיו הגדול, אף שלקח הבכורה, מכל מקום גדולתו לא לקח שהיא מעלה בפני עצמו אף שאיננו בכור, כדי שלא יכחיש הלב מה שבפיו, ואמת היא מדת יעקב שנאמר (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב, ולכך אמר גם שלא בפניו אדוני כנ"ל. והנה יש ראיה לדבר דאף שלקח יעקב הבכורה, מכל מקום נשאר עשו בגדולתו, דאם לא כן יקלקל הנבואה ורב יעבוד צעיר (בראשית כה כג). והנה עשו הרשע טעה בזה, וחשב שמאחר שמכר הבכורה הוא הצעיר, ואפשר ששמע באיזה פעם מאמו מהנבואה שנאמר לה בעת עיבורה, וזהו אשר צוח הנה את בכורתי לקח (בראשית כז לו), ואם כן ראוי להיות ורב יעבוד צעיר, ועתה לקח ברכתי, והוי תרתי דסתרי כי הבין מה שרצה יצחק לברכו, ובאמת היה הדבר תלוי ברפיון, כי הנבואה נסתמה ויצאה לפועל על ידי ברכות יצחק ונתברר הפירוש, ולכך הוצרך לברכה והבן, והוא על דרך שפירש מהר"ם פאדווה הגמרא (מו"ק דף ט' ע"ב) זילו לגבייהו דלברכוך, ואמרו יהא רעווא דתזרע ולא תחצד. וזה שענה יצחק הן גביר שמתיו לך, שאני כבר הוצאתי הפירוש אל הפועל כדברי מהר"ם הנ"ל, והבן כי הוא נכון.