ישמח משה
וירא אליו ה' (בראשית יח א). פירש רש"י (ד"ה וירא) לבקר את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו, והוא בגמרא ב"מ (דף פ"ו:) עיין שם. והקשה באור החיים מי הגיד לו כי יום ג' היה, ואי ממה שאמר הכתוב (בראשית לד כה) ביום השלישי בהיותם כואבים, והלא בשבת (דף קל"ד:) מוכח כי יום א' וב' הוא מסוכן ביותר מיום ג', ואל יקשה לך מבני יעקב שלא באו על החללים ביום א' וב', כי שם לא נתנו לב לזמן המסוכן ביותר, אלא לזמן שהם חלשים יותר שלא יעמדו כנגדן, ובערך זה יום ג' חלשים יותר, אבל לענין הביקור כיון שיום א' וב' הם בסכנה יותר מיום ג', מי יאמר כי לא בא הקב"ה בימים הראשונים, עד כאן דבריו. עוד יש לדקדק למה אמר ובא הקב"ה לשאול בשלומו, הא עליו קאי דהרי בא לפרש הקרא וירא אליו ה' למה נראה אליו, על זה אמר לבקר את החולה, אם כן היה די לומר ובא ושאל בשלומו. והנראה דחדא מתורצת באידך, דהנה זה ודאי מוכח מבני יעקב שבאו על אנשי שכם ביום השלישי מפני שאז חלשים ביותר, אלא דאכתי קשיא כיון דביום א' וב' החולה מסוכן ביותר, אם כן לענין ביקור יותר ראוי לבא בימים הראשונים. ונ"ל דזה שייך באדם המבקר, שאם החולה מסוכן, הוא זריז לבקרו אף אם אינו חלוש כל כך, דחושש שמא ימות. אבל השי"ת שידע שלא ימות ומי איכא ספיקא קמיה שמיא, אין לפניו ית' בבחינת מסוכן כלל, וגם אברהם עצמו בודאי בטח לבו בה' כי לא ימות מזה, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה), ואם כן אין כאן בחינת סכנה, רק ביום ג' בא לבקרו לרוב חלישתו אף שאינו מסוכן, כדי לחזקו בזה הביקור. ובזה מדוקדק לשון הגמרא יום ג' למילתו היה, ושמא תאמר הלא ביום א' וב' הוא מסוכן ביותר והיה ראוי אז לבא כקושית האור החיים, לזה אמר ובא הקב"ה דייקא, דהוא יודע עתידות שלא ימות ואין כאן בחינת סכנה רק בבחינת חולשה תליא מילתא, ויום ג' הוא חלוש ביותר. ונראה שזה הרמז בר"ת וירא אליו ה', ר"ת אוי, ר"ל בשעה שהכאב גדול ביותר כנ"ל.
ישמח משה
עוד י"ל, דכל עיקר הוכחה הוא מכח רישא דקרא, דאי מויך את המצרי לחודיה, היה מקום לומר דמשום שהכה את ישראל הרגו, אף על פי שאינו חייב מיתה מן הדין, וכדאשכחן בבני יעקב שהרגו לאנשי שכם (בראשית לד כה), הגם שעל פי דין לא היו חייבין מיתה וכדכתב הרמב"ן שם, עם כל זה הרגו אותן מטעם המבואר שם, עיין שם. אלא מדכתיב ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך וגו', דמשמע שאם היה איש רואה לא היה הורגו, וקשה ממי היה מתיירא, מישראל ודאי לא וכמ"ש לעיל, ואי ממצריים הלא כמו שהרג את זה בשם המפורש, כמו כן היה יכול להרוג כמה וכמה שירצה, אלא ודאי שלא היה רוצה להרוג אלא למי שנתחייב מיתה בדין, אם כן מדוע הרג את המצרי, אלא על כרחך בן נח שהכה את ישראל חייב מיתה, והדרש (שמו"ר א' כ"ח) ראה מה עשה לו בבית, איהו לא ס"ל. או י"ל דסובר, אלא דמכח מה שעשה לו בבית, הוא דחייב מיתה על מה שעשה לו בשדה, וכמו שכתבנו למעלה ודוק.
ישמח משה
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וגו' ויבואו על העיר בטח ויהרגו וגו' (בראשית לד כה). נ"ל על פי הילקוט ראובני הנ"ל שהיה השר שלהם מקטרג, והשיבו לו מה לך, והלא אינם שלך שנימולו ברצונם ונתנו עצמן תחת יד ה'. ובהקדים מ"ש היערות דבש (חלק א' דף ל"ד ע"א ע"ב ע"ג) דבזה שהיו כואבים ביום השלישי, נתברר להשבטים שלבם של אנשי שכם לא נכון עם ה' ומלא תרמית, עיין שם דבריו כי נעמו. ועל פי זה מבואר כי אם לא היו נימולים, היה פחד מקטרוג השר, וכאשר המה נימולים, הרי יש פחד מפני השי"ת, והנה ביום השלישי בהיותם כואבים נשארו קרח מכאן ומכאן, כי לנגד השר יש טענה כנ"ל, ובדידיה אין להלוך אחר המחשבה, כי אינו יודע מחשבות והרי אין לו עמהם דבר, והשי"ת החוקר לב הרי ידע כי לא נאמנו בבריתו ואין פחד ומגור כלל, והיינו שבאו בטח, והבן.