ישמח משה
ועל פי זה יתבאר הדרש דאל תקרי הנ"ל, דהא יש להבין מה שנא דמצוה זו בבחינת חקיקה, וכי יעלה ח"ו על הדעת דשאר המצות לא בבחינת עצמות הן, הלא מבואר בדברי רבינו הרמב"ם שאין הפרש בין אחות לוטן תמנע (בראשית לו כב), ובין הפסוק אנכי ה' אלקיך (שמות כ ב). אלא הענין הוא, כי יש נו"ן שערי בינה, ועי"ן פנים, וס' רבוא פירושים לתורה, והכל בנגלה ובנסתר, ובכל עולם ועולם בפני עצמו, והבן עד היכן הדברים מגיעין. ואם כן לפי זה יש בכל דבר ודבר נגלה ונסתר, וגבוה ממנו, וגבוה מעל גבוה, וגבוהים עליהם עד בלי ערך וקץ וסוף ותכלית. והנה בכל דבר הגבוה מעל גבוה, הוא בבחינת חקיקה, אך לפרה אדומה אין במציאות כל כך רק הגבוה מעל גבוה. והנה מתחלה בשעת מתן תורה נכנסו ישראל למדריגת משכיל ומושכל אחד, דהא אז פסקה זוהמתן (שבת קמ"ו ע"א), והיו כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, וכמו שהארכתי בתשובה (השיב משה ס"א) בענין הכתרים, וניתנה התורה בבחינת חרות, שהיא חקיקה שיתגלה להם העצם התורה, וממילא חירות ממלאך המות כמ"ש על המדרש הנ"ל. והיינו אל תקרי חרות, שבחינה זו אי אפשר לקבל אלא אם כן חירות וכו', דהיינו שהשכל ומשכיל ומושכל אחד, והבן. וממילא חירות גם מהאומות, דאז למעלה מהטבע הם כמבואר למשכיל, ואיך ימשלו בם האומות שהם תחת הטבע, ואם כן הדרש יוצא מהפשוט, וזה היה הטעם של משה ששיבר הלוחות כנ"ל.