Musar על בראשית 36:22

והנה מסתמא זהו זוכה מיגיעת תורה שבעל פה שהיא מלאכה המתשת, וכשאין כך אז סופה בטילה, הסוף הוא העקב שהוא סוף האדם, וגוררת עון היפך ממה שאמרו (אבות ב, ב) יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, אשר הכוונה בזה לשני חלקים הנ"ל. תלמוד תורה, רצה לומר התורה של תלמוד דהיינו העמקיות. דרך ארץ, הוא חלק הב' סוגיין דעלמא.^הגה"הועל ענין תורה שיש עמה מלאכה יתבאר המאמר בפרק חלק (סנהדרין צט, ב), אמר ר' אליעזר, אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה, ז) אדם לעמל יולד. ואיני יודע לאיזה עמל, אם לעמל פה, אם לעמל מלאכה. כשהוא אומר (משלי טז כו) כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה, או לעמל שיחה. כשהוא אומר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא, עד כאן:
ויש להקשות קיצור מיד שאמר ואינו יודע לאיזה עמל אם לעמל פה או לעמל מלאכה, לימא כשהוא אומר לא ימוש ס"ת כו'. ואין להקשות קיצור יותר לימא מיד אדם לעמל שנאמר לא ימוש וגו'. זה אינו כלום, דאיך מוכח בפסוק לא ימוש שבעבור זה נברא, שמא לא ימוש אינו אלא אזהרה למדה טובה, ומנלן שבלאו הכי לא הי' נברא. על כן צריך להביא הפסוק אדם לעמל נברא. אבל הבאת זה הפסוק כי אכף מיותר, רק יביא הפסוק לא ימוש, וא"כ על כרחך עמל פירושו עמל תורה, דאי לעמל מלאכה, היאך סתר וצוה לא ימוש אלא:
גם בעל המאמר פשוט לו שנברא עבור קבלת עול מלכות שמים, רק מסופק אם תלמוד גדול וזה עמל פה, או מעשה גדול שהוא עמל מלאכה. על זה הביא הפסוק כי אכף וגומר, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה, רצה לומר איזה בחינה מהתלמוד עדיף, אם הלימוד של הדינים וטעמיהן וסודן וזהו עמל תורה, כי נקראת תורה על שם שתורה הדרך אשר ילכו כמו שכתב המזרחי ריש ספרו. או עמל שיחה שבתורה, שרומז בנסתרות לסודות עמוקות גבוהות, אחות לוטן תמנע (בראשית לו, כב) שקול כשמע ישראל (דברים ו, ד). ואמר לעמל תורה שהוא מביא לידי מעשה, דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, ונלמד בגזירה שוה מפיך בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד), עד כאן הג"ה: ומכח היגיעה משכחת עון, כענין שפירשתי תלמוד גדול שמביאו לידי מעשה. ומזה נזדכך גופו של משה ונעשה אור, כי הוא מרא דתלמוד. וגופו נעשה רוחני, כי כן תורה שבכתב היא נשמתו, ותורה שבעל פה היא גופו כנודע, והן הן גופי ההלכות, וצדקו בתורה שבכתב ושבעל פה בחינת איש ואשה ובחינת נשמה וגוף:

אלא גם בעל המאמר פשוט לו שנברא עבור קבלת עול מלכות שמים, רק מסופק אם תלמוד גדול וזה עמל פה, או מעשה גדול שהוא עמל מלאכה. על זה הביא פסוק כי אכף וגו'. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה, רצה לומר איזה בחינה מהתלמוד עדיף, אם הלימוד של הדינים וטעמיהן וסודן וזהו עמל תורה כי נקראת תורה על שם שתורה הדרך אשר ילכו בה כמו שכתב המזרחי ריש ספרו, או עמל שיחה שבתורה שרומז בנסתרות לסודות עמוקות גבוהות, אחות לוטן תמנע (בראשית לו, כב), שקול כשמע ישראל (דברים ו, ד). ואמר לעמל תורה שהוא מביא לידי מעשה, דכתיב (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה מפיך, ונלמד בגזירה שוה מפיך, בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד):

הנה הסוג של מצוה, זה יצא ראשונה, תלמוד תורה כנגד כלם (פאה א, א). כל פה המרבה ללמד בתורה ימצא חיים, גדולה תורה שהיא נותנת חיים בעולם הזה ובעולם הבא (אבות ו, ז). שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קדושין מ, ב) ולידי כל היהידות וכל השלמות במדות ובדעות, וסגלתה שהיא תבלין ליצר הרע ומבערת רוח הטמאה מן האדם וטהרו וקדשו, ועל כן יצרו של אדם מתגבר עליו מאד לבטלו מן התורה, כי יודע כי כלת''ו היא. ובוא וראה עד היכן כחו של יצר הרע, שהרי אדם יושב ומדבר דברים בטלים או דברים אסורים כל היום וכל הלילה ואינו יגע, וכשיושב ללמד אפלו שעה אחת אז ייגע וכמשא כבד יכבד עליו. והגידה נא לי מה טרחה או הוצאה יתרה יש בדברי תורה יותר מדברים בטלים, אדרבא, כלי עלמא ידעי שהעוסק בתורה בא בשכרו אוכל פרות בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא ועושה נחת רוח ליוצרו, אפלו אם יהיה חוזר כל היום פסוק ''ואחות לוטן תמנע'' (בראשית לו כב), על כל פעם שיחזר, הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר (תדא''ז פ''ב). כל קבל דנא בדברים בטלים ואסורים עתיד לתן את הדין אפלו על שיחה קלה, אין זה כי אם רע לב, כי יצר לב האדם רע מנעוריו לפתח חטאת רובץ ועושה שיהא תינוק בורח מבית הספר. אבל מי שהוא בר דעת בלבבו יבין שהקדוש ברוך הוא ברא את היצר הרע לטובת האדם, כדי שיכף את יצרו ויקבל שכר, כי במה שהוא כופה את יצרו עושה נחת רוח ליוצרו, ולכן צריך לכף את יצרו להיות שוקד על הלמוד בכל עת שהוא פנוי אפלו על כרחו שלא בטובתו עד שירגיל, וסוף שנעשה היצר הרע רע ולבו חלל בקרבו ויערב לו ויבסם לו: