אגרא דכלה
ויחשבה לזונה כי כסתה פניה (בראשית לח טו). מתרגם והווה מדמה באנפוי כנפקת ברא, ארום כעיסת אנפין הות בביתיה דיהודא ולא הוה יהודא רחים יתה. הוקשה לו היאך סלקא דעתך דמשום הכי חשבה לזונה על שכסתה פניה, אדרבא מדרך הזונות לגלות פניהם, כמד"א (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה וכו'. על כן דרש כסת"ה פניה לשון כעס, ומפרש הקרא הכי ויחשבה לזונה, הנה פעל הש"י שלא הכירה שהיתה כלתו, כמד"א (בראשית לח טז) כי לא ידע כי כלתו היא, הא אפילו היה יודע הרי בני נח אינו מצווה על כלתו, אפילו היה משמר את התורה, הרי במקום מצוה זמנית לפי שעה לא היו משמרין, וכמו שיעקב נשא ב' אחיות. לזה אמרה התורה אילו הכיר אותה, לא היה בדרך הטבע שיתאוה לה, כי היה שונאה על שהיה לה פנים כועסת (מכל)[בכל] עת: