ליקוטי מוהר"ן
לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה דַּע, כִּי הַדִּבּוּרִים שֶׁל הָרָשָׁע שֶׁהוּא בַּר דַּעַת מוֹלִידִים נִאוּף בְּהַשּׁוֹמֵעַ, כִּי הַזִּוּוּגִים נִמְשָׁכִים מֵהַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ד): וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וּכְתִיב (במדבר לא): כָּל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ.
אגרא דכלה
דהוה חמידת למלאכא. ר"ל על פי המדרש (פרקי דר"א פכ"א) שקין לא היה מן אדם רק שנתעברה מן המלאך. והנה בעל הביאור פירש דיצא לו זה מן תיבת יד"ע, שאדם ידע והבין זה. ואין נ"ל דאם כן מה יאמר לקמן (בראשית ד יז) וידע קין, וידע אדם (בראשית ד כה). אלא על כרחך דידוע הוא כינוי לבעילה, רק המתרגם פירש מה שאמרה קניתי איש את השם (בראשית ד א) היינו המלאך, על כן הקדים דהוה חמידת וכו':
מבוא השערים
כן הוא בעבודת המחשבה לעצמה וכן היא גם בעבודת הלב באהבה יראה והתבטלות. ולעורר את הנפש דקדושה בכלל שתעבוד את ד׳ ברוח בער ולדבקה בו. אופן התעוררותם בדרך קדשם הוא ע״י המחשבה והתבוננות. א׳ מפני שהעבודה לעצמה, במחשבה ודעת להעמיק בד׳ גדולה מאוד, ובה מתקן ההתחברות וההתדבקות בו ית׳, כי דעת הוא מלשון התחברות מלשון והאדם ידע וכו׳. והיא גם ענין הג״ע במה שמשכיל ומבין ויודע ומשיג בשכלו ובינתו מה שאפשר לו להבין ולהשיג מאור א״ס ב״ה ע״י חכמתו ובינתו ית׳ המאירות בעולם הבריאה. [שם פל״ט ומ״ב]. והב׳ כיון שמקור משכן נפש דקדושה במוח הוא ורק משם נמשכה אל הלב לכן ע״י המחשבה שבמוח נפשו של האדם מתעוררת. וכל ענין אהבה ויראה הם אצ לכל אחד לפי הדעת שלו שיודע את ד׳ [שם פמ״ד]. ולא עוד אלא אף אם אין לבו מתעורר ע״י מחשבתו באהבה ויראה בהתגלות לבו היינו שירגיש בפועל ממש בלבו אהבה ויראה לד׳, מ״מ אם מכריע את עצמו לקיים התורה ומצוות ע״י שמבין במחשבה שצריך לאהוב אותו ולירא מפניו ית׳, אז האהבה והיראה שבמחשבתו לבד חשובות כאילו היו גם בהתגלות לבו בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו, הצמאה לד׳ מפני רשפי אשר אהבתו שבלבו [שם פט״ז]. וכל עבודת ד׳ יסודה המוח הוא, אפילו הסור מרע. כיון שעל ידי זה הנפש מתעוררת והיצר הרע מתרחק כי מעט אור דוחה הרבה מן החושך, וגם בתולדתו כך נוצר האיש שיהי׳ המוח שולט על הלב [שם פי״ב].