ישמח משה
ראובן שמעון לוי ויהודה וגו' (שמות א ב). נ"ל ליתן טעם להואוי"ן שביהודה ונפתלי ואשר (שמות א ג), לפי שהוא"ו מקור החיות, כמ"ש באגרת שמואל בשם הר"ש הלוי הטעם שנכתב תולדות מלא בוא"ו בפסוק (רות ד יח) ואלה תולדות פרץ, כי הוא"ו היא סוד קו האמצעי מדתו של יעקב וזה שמו עץ החיים, ולכן מורה העדר הוא"ו על העדר החיים, ומילואה על מילוי החיים, על כן תיבת תולדות מלא, להורות כי ממנו יצא המבטל ומבלע המות, עכ"ל עיין שם. ועוד איתא (תיקו"ז סט קי"ח ע"ב) בקין שנתן לו אות אחת משמו (בראשית ד טו), דהיינו הוא"ו והבן. על כן נראה דלכך נכתב הוא"ו באשר, משום דבתו סרח עודנה בחיים (סוטה י"ג ע"א), ובנפתלי לפי שרץ למצרים אחר שטר קנין של מערת המכפלה מארץ ישראל כדי להכניס את יעקב למערת המכפלה (סוטה י"ג ע"א), על כן נמשך עליו מזיהריה דיעקב דלא מת, גם וא"ו היא קו אמצעי מדת יעקב ונקרא עץ החיים, ובבנימין דלא מת רק בעטיו של נחש כדאיתא במסכת שבת (דף נ"ה ע"ב), ואם כן מצד עצמו אינו בן מות כלל, וביהודה ללמד דאף שעצמותיו היו מגולגלין בארון (סוטה ז' ע"ב), מכל מקום אף במיתתו נקרא חי כשאר צדיקים וכשאר השבטים ששלדן קיימת, ועיין מה שפירש רש"י (מכות דף י"א ע"ב [ד"ה מאי]) בהא דאמר ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יהונתן עיין שם, ועיין מ"ש בפרשת ויגש בפסוק (בראשית מד יט) אדוני שאל את עבדיו וגו' בארוכה.
אגרא דכלה
לכן אמור לבני ישראל אני י"י והוצאתי אתכם מתחת "סבלת מצרים (שמות ו ו) ("סבלות חסר ו'), ולהלן תיכף נאמר (שמות ו ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני י"י אלקיכם המוציא אתכם מתחת "סבלות מצרים (סבלות מלא ו'). עוד יש להתבונן התחיל אומר לבני ישראל אני י"י, ואחר כך נאמר וידעתם כי אני ה' אלקיכם. אך הוא לדעתי אות הו' הוא האות המורה על החיים, וישם י"י לקין אות (בראשית ד טו) דרשו (תיקו"ז סט קי"ח ע"ב) נתן לו אות ו', וישב בארץ נו"ד (בראשית ד טז) בהוספת הו'. והנה החיות של ישראל הוא מהשכינה מאן דנפח מתוכו נפח, והנה כביכול גם השכינה היא חיותן של ישראל בגלות עמהם. והנה כל ימי משך הגלות ובפרט במצרים גלות "הדעת, אפילו אם יאמרו להם שגם השכינה עמהם בגלות, אינם מבינים כל זאת ואינם מבינים ומביטים אל צער השכינה כביכול, אך אל צערם כי בשרם עליהם יכאב, כמו חולה שמחמת החולשה נתבלבלה דעתו, אינו יכול להתבונן בעיקר חולשתו ומדמה בעצמו אשר רק רגליו הם בחולשה על כן אינו יכול להלוך, וכשבא אליו הרופא לרפאות מבקש ממנו לעשות לו תחבושת על רגליו, ואם ישתדל עמו הרופא להבינו שכל זה ממעים הפנימיים ומחולשת החיות שבלב ומוח, הוא לא יבין הדבר, הנה הרופא עושה את שלו, ואחר כך כאשר שב החולה לאיתנו, מבין הדבר על בוריו איך כל חיותו היה בחולשה, והאיך השתדל הרופא בעבורו, ומבין אשר כאב הרגלים הוא הכל מהלב ומוח, כי הכל תלוי בהנשמה עיקר החיות. הנה החיות ישראל בגלות המר ובפרט גלות הדעת, הנה אז אם יאמרו להם אשר גם חיותם היינו השכינה עמהם בגלות, ובה תלוי עיקר חיותם כי אין להם חיות זולתה, הנה לא יבינו הדבר. הנה אמר הש"י אמור לבני ישראל אני י"י ולא אמר "אלקים, כי לא יתבוננו בזה והבין להם רק מה שמבינים, והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים חסר ו' הרמוז לחיות. אבל אמר ולקחתי אתכם לי לעם "והייתי לכם לאלקים, (ר"ל כאשר אקח אתכם לי לעם, תבינו למפרע אשר הייתי לכם לאלקים כבר גם בהיותכם בגלות, על כן נאמר והייתי הבן הדבר, אז) וידעתם כי אני י"י אלקיכם דייקא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים מלא ו' החיות, שגם החיות היה עמכם בגלות והש"י הוציא אתכם, הבן הדבר:
ליקוטי מוהר"ן
וְקַיִן, שֶׁהָיָה מִזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ, כְּתִיב בֵּהּ (בראשית ד׳:ו׳): לָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ; שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר הַתְּפִלִּין, שֶׁהוּא קֵרוּן עוֹר הַפָּנִים. וְקַיִן הֵבִיא מִפְּסֹלֶת, שֶׁרָאָה חוֹב לְכָל אֶחָד, וְאִיתָא (במדרש תנחומא פ' בראשית): וַיָּשֶׂם לְקַיִן אוֹת – שֶׁזָּרַח לוֹ קֶרֶן, הַיְנוּ כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּקַיִן (שם): וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. פֵּרוּשׁ, שֶׁלֹּא זָכָה לְעֵדֶן, עַל־יְדֵי שֶׁפָּגַם בְּאוֹר הַתְּפִלִּין. וְזֶה קִדְמַת, רָאשֵׁי־תֵּבוֹת: קַרְקַפְתָּא דְּלָא מַנָּח תְּפִלִּין.