Chasidut על בראשית 4:16

לכן אמור לבני ישראל אני י"י והוצאתי אתכם מתחת "סבלת מצרים (שמות ו ו) ("סבלות חסר ו'), ולהלן תיכף נאמר (שמות ו ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני י"י אלקיכם המוציא אתכם מתחת "סבלות מצרים (סבלות מלא ו'). עוד יש להתבונן התחיל אומר לבני ישראל אני י"י, ואחר כך נאמר וידעתם כי אני ה' אלקיכם. אך הוא לדעתי אות הו' הוא האות המורה על החיים, וישם י"י לקין אות (בראשית ד טו) דרשו (תיקו"ז סט קי"ח ע"ב) נתן לו אות ו', וישב בארץ נו"ד (בראשית ד טז) בהוספת הו'. והנה החיות של ישראל הוא מהשכינה מאן דנפח מתוכו נפח, והנה כביכול גם השכינה היא חיותן של ישראל בגלות עמהם. והנה כל ימי משך הגלות ובפרט במצרים גלות "הדעת, אפילו אם יאמרו להם שגם השכינה עמהם בגלות, אינם מבינים כל זאת ואינם מבינים ומביטים אל צער השכינה כביכול, אך אל צערם כי בשרם עליהם יכאב, כמו חולה שמחמת החולשה נתבלבלה דעתו, אינו יכול להתבונן בעיקר חולשתו ומדמה בעצמו אשר רק רגליו הם בחולשה על כן אינו יכול להלוך, וכשבא אליו הרופא לרפאות מבקש ממנו לעשות לו תחבושת על רגליו, ואם ישתדל עמו הרופא להבינו שכל זה ממעים הפנימיים ומחולשת החיות שבלב ומוח, הוא לא יבין הדבר, הנה הרופא עושה את שלו, ואחר כך כאשר שב החולה לאיתנו, מבין הדבר על בוריו איך כל חיותו היה בחולשה, והאיך השתדל הרופא בעבורו, ומבין אשר כאב הרגלים הוא הכל מהלב ומוח, כי הכל תלוי בהנשמה עיקר החיות. הנה החיות ישראל בגלות המר ובפרט גלות הדעת, הנה אז אם יאמרו להם אשר גם חיותם היינו השכינה עמהם בגלות, ובה תלוי עיקר חיותם כי אין להם חיות זולתה, הנה לא יבינו הדבר. הנה אמר הש"י אמור לבני ישראל אני י"י ולא אמר "אלקים, כי לא יתבוננו בזה והבין להם רק מה שמבינים, והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים חסר ו' הרמוז לחיות. אבל אמר ולקחתי אתכם לי לעם "והייתי לכם לאלקים, (ר"ל כאשר אקח אתכם לי לעם, תבינו למפרע אשר הייתי לכם לאלקים כבר גם בהיותכם בגלות, על כן נאמר והייתי הבן הדבר, אז) וידעתם כי אני י"י אלקיכם דייקא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים מלא ו' החיות, שגם החיות היה עמכם בגלות והש"י הוציא אתכם, הבן הדבר:

ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה כ"ב, י"ג) כאשר פגע אדם בקין אמר לו מה נעשה בדינך אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. כי ידוע מאמרם ז"ל (סנהדרין ל"ז: ובויקרא רבה י', ה') בפסוק (בראשית ד', ט"ז) וישב בארץ נוד וגו'. שנמחל לו מן עוון מחצה, מה שהיתה גזירתו להיות נע ונד, נשאר בנ"ד לבד. כי התשובה לבד בלתי כח השבת לא יעשה כי אם החצי שהוא הש"ת ולא בחינת שבת, ועל כן בתשובתו נתכפר לו מחצה. ולזה אמר עשיתי תשובה ונתפשרתי כלומר עשיתי פשרה ביני לבין קוני לבצוע אתו (כמו מים פושרין לא חמימי ולא קרירי) ולזה אמר אדם כך גדול כוחה של תשובה. להיות מתהפכין על ידה האתווין כסדר בבחינת שת, פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת. פירוש, שני בחינות יש לשורר למעלת השבת במזמור, ושיר, שבו נגמר התשובה בשלימות בשני הבחינות להיות עאל בין אתווין הללו רזא דברית. ולכן אם לא יתקן בחינת היפוך האתווין על כל פנים בחול, לא יאיר עליו אור השבת כמו שכתבנו למעלה כי הקב"ה עוצם עיניו מראות ברע ואך אם כך גדול כח התשובה לתקן בחול בחינת שת אז מזמור שיר ליום השבת (ואמר השבת אותיות תשבה) שבו נגמר התיקון בשני הבחינות. וזה שאמר הכתוב כאן זכור את יום השבת לקדשו פירוש זכרהו מחד בשבתא שתוכל לקדש את השבת והוא ההכנה בחול על כל פנים. להפך האתווין בבחינת שת שתוכל להכניס בשבת ביניהם רזא דברית. ולזה אמר,

וישב בארץ נוד (בראשית ד טז). בהצטרף הו' לנ"ד הוא שם ד"ן הנ"ל המצורף לאר"ץ, הוא בגימטריא אל שדי. כי הנה קיימו וקבלו רז"ל (זוהר ח"א נ"ד ע"ב) שנתגרש אל הארקא, ושם הוליד תולדות בבחינת הרוחות וקליפות, וכדי שיהיה יכול להעמיד תולדות גם בכאן שהוא צורך שישתייר בעולם, כי נעמה היוצאת מחלציו הוא אשתו של נח (עיין ב"ר פכ"ג ג'). והנה השם הנ"ל שד"י הוא מסוגל לפריה ורביה, בסוד הכתוב (בראשית לה יא) אני א"ל שד"י פרה ורבה. והנה בויצא קין מלפני ד', נ"ל שלא קבל חיותו מבחינת פנים רק בבחינת אחוריים, כענין מאן דשדי בתר כתפוי (זוהר ח"ג כ"ג ע"ב), קדמת עדן ששם שורים המלאכי חבלה להט החרב המתהפכת (בראשית ג כד). וירמוז גם כן באפשר קדמת עדן, ר"ל אותיות שקודם עדן, הם סג"ם מנין ק"ג, כי הנה הש"י עולמות הם ר"ז מימינא וק"ג משמאלא, כמנין מנח"ה שהוא בזמן הדינים: