Chasidut על בראשית 4:17

דהוה חמידת למלאכא. ר"ל על פי המדרש (פרקי דר"א פכ"א) שקין לא היה מן אדם רק שנתעברה מן המלאך. והנה בעל הביאור פירש דיצא לו זה מן תיבת יד"ע, שאדם ידע והבין זה. ואין נ"ל דאם כן מה יאמר לקמן (בראשית ד יז) וידע קין, וידע אדם (בראשית ד כה). אלא על כרחך דידוע הוא כינוי לבעילה, רק המתרגם פירש מה שאמרה קניתי איש את השם (בראשית ד א) היינו המלאך, על כן הקדים דהוה חמידת וכו':

והנה עוד אמרו שם, בנהרדעא בדקי לה במיא. כי הנה הסטרא אחרא דרכה תמיד לרדוף ולהתדבק בקדושה כאמור למעלה. וידוע מה שכתוב בזוה"ק (שמות קנ"ד.) אין יצר הרע מתרבי בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה כי שם הרגיעה שידה שהוא תאות ההיתר וממלא בטנו כסוס כפרד. וממילא נעשה ח"ו בטן רשעים מחיצוניות גשמיות המאכל. ובתחילה נעשה הילך ולבסוף נעשה אורח ולבסוף נעשה איש כמאמר חז"ל (סוכה נ"ב:). ועל כן עם בני ישראל הטהורים שרוצים לפרוש עצמם שלא ישלוטו בם ידי זרים הם הקליפות הנזכרים, ממשיכים ידם בעת אכלם. לא מבעיא במקום שיש איזה נידנוד קצת ספק איסור אף על אחד ממאה ודאי שפורשין מצ"ט שערי היתר כדי שלא לבוא באחד משערי האיסור אלא אף באכילת ההיתר לגמרי שומרין דרך ה' שלא יטו בה ימין ושמאל מדרך המלך מלכו של עולם, רק לכיוון קיום מצוותיו ותורותיו הנעשין על ידי אכילה ושתיה בכמה פנים. או מי שזיכהו ה' לרזין דאורייתא וכוונות המבוארין בדברי האר"י ז"ל או כפי המבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א באופן שלא יאכל עד שימצא בו מקום לה' כאשר הארכנו בכמה מקומות באופן הנאות שיהיה בבחינת לחם פנים לפני תמיד בזה השולחן אשר לפני ה' באימה ויראה באהבה ושמחה לקרב דברי הארציות לה' שיהיה לה' הארץ ומלואה שהוא נחת רוח לפניו. ובביזוי גשמיות התאוה בלבו שיהיה נבזה בעיניו נמאס עד שלא יעשנה כי אם מה שמן ההכרח הגדול לשבירת רעבונו לקיום גופו כי יהיה חפץ באמת למשוך מתאוה גשמיות הזו שכולה הבל ותהו ומעשה בהמה. ואיך יבוא בעל שכל ויטנף עצמו בזה שהבהמה עושה כמו כן, ואיה מותר האדם מן הבהמה אם לא מה שמן ההכרח לקיום גופו שהיה רצון הבורא בזה בכדי להקריב עולם ומלואה לה'. ובזה נעשה כבחינת הקרבן ממש כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.) בזמן שבית המקדש היה קיים היה קרבנו מכפר עליו ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו כי האכילה והקרבן שניהם אחד הן להתקרב העולם ומלואה לה' ורק באופן שיהיה תאוה הגשמיות בזויה באמת בלבו שלא יתאוה לה כלל ואדרבה ימשוך ידו ממנה ככל אשר יוכל לרוב בזיונה ומיאוסה בלבבו. ורק מה שמוכרח בהכרח גדול עושה רק על כוון הנזכר ליחד הארץ וכל אשר בה לה' שלזה היה כל כוונת עיקר הבריאה שיתקרבו הנבראים אליו אחר התרחקם מאתו. ובזה מסיר מהמאכל כל בחינת הרע כי ביזהו בלבו ואינו נהנה רק מרוחניות המאכל ומהקדושה אשר בו. ואז נאמר בו (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך כי רוחניות המאכל מאור ה' השורה במאכל ההוא המקיימו והמעמידו על מעמדו, מוסיף בו קדושה וטהרה ועזר וסיוע לעבודת האל ומסיר מעליו בחינת פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' כי ביטל חיצוניות גשמיות המאכל הנאחז מסטרא דרע במה שביזהו בלבו באמת עד שאינו מתאוה לו ואינו חפץ בו. וכאשר אמר המגיד משרים להרב הבית יוסף פירוש הכתוב (שמות כ"ג, כ"ה) וברך את לחמך ואת מימיך והסִרֹתי מחלה מקרבך. כי כאשר ילך איש בדרכי ה' אלהיו בכל אות נפשו אז ה' מברך את לחמו ואת מימיו באור חיות הקדושה שמאכלו יוסיף בו כח לקדושה ולטהרה ולברך את ה', ומסיר את המחלה הידוע הוא בחינת היצר הרע וכת דיליה שהם חליים רעים (ונודע (עיין רבינו בחיי בראשית ד', י"ז דיבור המתחיל ואחות תובל) אשר מחלה היא אחת מד' נשים קליפיות) כי וה' יראה ללבב שאדם רוצה באמת בלבו להתרחק מתאוות הגשמיות בכל אשר יוכל לצד הבנתו מגודל המיאוס שבה כמעשה בהמה ועל כן ה' מסיר המחלה ומומו ומברך את לחמו לחם חול שיהיה לחם הפנים לפניו ברוך הוא ובזה השולחן אשר לפני ה' בבחינת הקרבן שהזכרנו. והנה נודע שבחינת התאוה למאכל ולמשתה ולכל התענוגים יצמח מיסוד המים אשר בנפש הבהמיות שבאדם כמו שכתב בשער הקדושה למורנו ה"ר חיים ויטאל ז"ל (עיין שם חלק א' שער ב') על שם שהמים מצמיחים כל מיני תענוג.

וידע קין א"ת אשתו (בראשית ד יז). אפשר הא"ת לריבוי התאומה יתירה של הבל גם כן שלא גירשה. והנה בעשרה מאמרות משמע שלא בא עליה קין, עם כל זה יש לרבות בא"ת שהיתה עדיין בביתו, והידיעה היתה רק לאשתו המיוחדת לו, דאם לא כן כפשוטו יקשה למה לא נאמר בסתם ויולד לקין את חנוך כמו בפסוק שאחריו, אלא לאשמועינן שלא העמיד תולדות רק מאשתו המיוחדת לו כי לא ינוח וכו'. ושנינו בעשרה מאמרות שנקראה צפר"ה אשת משה אשה כושי"ת (במדבר יב א), שהיתה משחרת עצמה לגבי קין: