Chasidut על בראשית 40:8

עוד ביאור על המדרש הנ"ל, על פי מה דקיימא לן (סנהדרין נ"ז ע"א) דעובדי כוכבים ומזלות לא מורידין ולא מעלין, אם כן על כל פנים אין לעשות להם טובה, וכדקיימא לן (ע"ז כ' ע"א) כרבי יהודה דהנותן להם מתנת חנם עובר בלאו דלא תחנם (דברים ז ב). ואם כן הרי כל החלומות הולכין אחר הפה (ברכות נ"ה ע"ב), ואין לעשות לו טובה דחלמא דלא מפשר וכו', אך בשכר שרי, דהרי עושה בשביל עצמו שמקבל שכירתו ולא הוי כמתנת חנם. והנה אם יוסף היה בוטח בו והיה עושה בשביל עצמו, לא היה שום איסור והבן, אבל באמת לא פתר בשביל זה ולא בטח בזה הסבה, רק שמאחר שכבר פתר, היה חושב שמא יגלגל השי"ת להוציאו על ידי סבה זו, וזה ודאי אין איסור, כמו שאין איסור בשום השתדלות, והבן. אם כן לפי זה קשה על הפתרון איך עבר על לאו דלא תחנם כנ"ל. אבל התירוץ הוא שהיא עבירה לשמה כדי שיתקדש שם שמים, כמו שאמר הלא לאלקים פתרונים (בראשית מ ח). והנה מבואר מתוספת מסכת כתובות (דף ג' ע"ב ד"ה ולדרוש להו גבי יעל), דפירשו דקושית הגמרא (נזיר כ"ג ע"ב) והא קא מתהני מעבירה, ואם כן הוי עבירה שלא לשמה עיין שם, אף דלא עשתה משום הנאתה רק לשמה, שמע מינה דכל דמתהני לא מקרי לשמה, אם כן הכי נמי כיון שאין עושה בשביל עצמו דלא בטח בזה, אם כן עושה לו טובת חנם, והוי עבירה לאו דלא תחנם, רק דהוא עבירה לשמה כנ"ל. נמצא לפי זה כיון שכבר היא עבירה, לא הוי ראוי להנות מזה, דנמצא הוי עבירה שלא לשמה. ונמצא אם לא בטח בה', לא הוי הפתרון עבירה דהיה עושה בשביל עצמו, וגם אם בטח בה', לא הוי הפתרון עבירה שלא לשמה. רק על ידי שבטח בה' ואמר לשר המשקים והזכרתני, הרי הוי עבירה שלא לשמה ומשום הכי נענש, והבן כי עמוק הוא. ועיקר דרש זה יוצא מהפשוטו, דקשה על הפשוטו שמשבח את הבוטח, מ"ש רהבים דנקט, על כן מפרש דקאי על יוסף, שמתוך גנותו למדנו שבחו ששם ה' מבטחו, ואשר כמו אשוריו ותהלותיו, כמו אשרי האיש אשר לא הלך (תהלים א א), והבן. ועל זה קאי ר' יודן לתרץ כפשוטו, דמשבח להבוטח, ורהבים הוא רובי רברבן, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה מדוייק מאד לשון רש"י סוף וישב (ד"ה וישכחהו), דכתב מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור ב' שנים, ולא כתב מפני שתלה בו יוסף בטחונו, דהוי דבר והיפוכו של ולא בטח שכתוב אחר כך, וגם מה דמסיים ולא בטח על מצרים הקרוים רהב, דאם כונת רש"י היה לפרש הפסוק ולא קאי על יוסף, היה לו לומר ואינו בוטח על מצרים, אלא ודאי כדפרשנו. וכללו של דבר, כיון דמה שתלה בו זכרונו הוי רק דרך טפל דלא בטח בו, אם כן העבירה בשלמותה, דהא לא עשה בשביל עצמו, והלשמה נגרע אף על ידי הנאתו דרך טפל כמו ביעל, ומשום הכי נענש ב' שנים, והבן כי נכון הוא מאד. ויתכן עוד להסביר הדבר, כי כשהריוח שלו מזומן, הרי עושה בשביל עצמו, מה שאין כן כשאינו מזומן רק היא באפשרית רחוקה אחר שגומר עשייתו, אם כן עשייתו לאו בשביל כך היה, והבן. והנה דמיון לזה בשבת פרק ב' בסוגיא דשמן שריפה, ובפסחים (דף פ"ג ע"ב) דאף שמדליקה לצורכו, מכל מקום עיקרו למצות שריפה, ולכך לא חשוב כמדליק בשביל עצמו, אף שכל כונתו בשביל עצמו, אם כן מכל שכן כאן דעיקרו לאו בשביל עצמו רק בשביל עצמו בדרך טפל, אבל לענין עבירה לשמה דאף הנאתו דרך טפל, מגרע הלשמה כיון דשורשו עבירה, והבן. ועוד דמיון לזה שכתבתי דלא הוי טובתו לענין זה דיהיה עושה בשביל עצמו, ולענין זה הוי טובת עצמו דלא הוי עבירה לשמה ולא אמרינן ממה נפשך, הא דכתב הרשב"ם (ב"ב דף מ"ט) לענין אונס, דנחת רוח עשתה לבעלה, והבן.

והנה לפי מ"ש דעת לנבון נקל אם מכר לשנים לזה בית ולזה חצר, תולה למי מכר קודם דמוכר בעין יפה מכר, ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, והבן. והנה לכאורה נתחלק הארץ להעמים קודם שהיו ישראל בעולם, ואם כן אין להם לישראל תו זכות בזה העולם. אך מה בכך שהקליפה קדמה לפרי, מכל מקום מחשבתן של ישראל קדמה לבריאת העולם כאמרם ז"ל (ב"ר א' ד'), וזה היה מחשבתו יתברך שהציב תיכף גבולות עמים למספר בני ישראל, לעשות להם פועל דמיוני שיזכו בשלהם, והבן. וזה מבואר שמשה ע"ה הוכיחן הלא הוא אביך קנך הוא עשך, ואף שבורא הכל, מכל מקום עיקר כונת הבריאה אנחנו היה והם בדרך טפל, ואיך לא נבוש לחטא, ואמר ראיה לזה שאל אביך וגו' בהנחל גוים יצב גבולות עמים וגו', לטעם האמור אף שלא היו בעולם, מכל מקום כי חלק ה' עמו וגו', והם הפרי ועיקר המחשבה וסוף מעשה במחשבה תחלה, והבן. והנה זה היה הריב של יעקב ועשו, כי היו שניהם לוקחים יחד, ואם כן יש פנים לכאן ולכאן בענין הדרך, והבן כי נכון הוא בס"ד. וזה היה כונת יעקב בלקיחת הבכורה, כדי שיתברך קודם בחלקו מפי יצחק כדרך הבכור, ואם כן יהיה בעין יפה, והבן. והנה אופד מאז החלוקה כנ"ל, אך ביד יצחק היה בענין הדרך להרויח או להרחיק זה, והבן. והנה כבר זכה יעקב בברכתו בדרך רחב מאד, אך אמר לעשו שכל זכותו אינו רק משום דרך לטרקלין, ואם כן כאשר תריד, דאז אין תענוג עולם הזה דרך כלל לטרקלין, ממילא ופרק עולו, והבן. והנה מזה יש להבין כל גדולת ישראל שהיה בימי דוד ושלמה וחזקיהו וכדומה ושיהיה במהרה בימינו, היא רק דרך ודריסת הרגל, על אחת כמה וכמה מה הוא במקום החניה בבית האמיתי, והבן. והיינו כאמרם (נדרים נ' ע"ב) אם לעושי רצונו בעולם הזה כך, בעולם הבא על אחת כמה וכמה. ונקדים עוד דמנין אינו נופל רק על מניית סכום חשבון, כמו לך מנה את ישראל (שמואל ב' כד א). אבל מספר נופל על סיפור דברים, כמו (בראשית מ ח-ט) ספרו נא לי, (בראשית מ ט) ויספר שר המשקים את חלומו, וכמוהו הרבה. ונקדים עוד דמגדולת ישראל בעולם הזה, יכול האדם לדבר שהוא דבר המוחש, רק שאין יכול למנות מחמת ריבוי, מה שאין כן מעולם הבא אין הפה יכול לדבר דעין לא ראתה וגו' (ישעיה סד ג', עיין ברכות ל"ד ע"ב). והנה על עפר יעקב, כתב המתרגם דעדקי', ר"ל הפסיעות דהיינו דריסת הרגל. ועל פי זה יובן מה שפירש האלשיך בפסוק (ישעיה ג י) אמרו צדיק כי טוב, דצדיק אוכל הפירות והרשע הקרן. נ"ל דהוא הטעם דהצדיק הולך בהצלחת עולם הזה לטרקלין, נמצא הוא אצלו רק כדריסת רגל, וזה מגיע לו ואין לנכות, והיינו פירות טפל הנצמח מהעיקר. אבל הרשע שאין הולך בזה לטרקלין, אם כן אין לו זה לדריסת הרגל, ואינו מגיע לו הצלחת עולם הזה, על כן נחשב לו בעד גוף השכר, והבן.