ישמח משה
ועתה נאמר באופן אחר, דעוד יש לדקדק בטענת יהודה שאין בהם דברים מספיקין למלך לעבור על שורת הדין והמשפט, וכי בשביל שיש לו אב זקן, או בשביל אשתו ובניו וכדומה יבוטלו כל המשפטים, ועד התורת האלקית כי ציותה התורה לסנהדרין שלא לחוס ולחמול בשביל אב ואם וכדומה רק בעצם הנשפט, ובנו של שמעון בן שטח יוכיח, כי אף שידע בבירור על פי הודאת עדים ששקר העידו עליו, עם כל זה נהרג לאשר כי לפי שורש הדין אינו חוזר ומגיד, כמבואר בסנהדרין (דף מ"ד ע"ב ברש"י שם), ואין דברים כאלו רק דברי נשים הזקינות, ולא להעביר משפט לפני כל יודעי דת ודין. וגם מאמרו יש לנו אב זקן (בראשית מד כ), מה בכך אם הוא זקן או לא. והנ"ל בהקדים להבין בדברי שבטי ישורין בתשובתם להרודף אחריהם (בסוף פרשת מקץ הן כסף אשר מצאנו וגו', (בראשית מד ט) אשר ימצא מעבדיך ומת וגו'. הלא כיון שכל אחד היה לו צרור כספו במשקלו ולא ידעו מי שם, ואם כן אל תהי מפליג לכל דבר, כי יתכן אשר גם הגביע ימצא באחד מהשקין, ואיך מאבדין בדבורם נפש אחד מישראל, כי מסתמא הדעת נותן שהשופט יאחז דרכו במאי דפסק אנפשיה. ועוד קשה בתשובת הרודף (בראשית מד י) גם עתה כדבריכם כן הוא, עיין פירוש רש"י (ד"ה גם) ורשב"ם ועוד, אין לו מובן. ועוד דכיון דכל כונתו של יוסף לא היה רק לצערם, אם כן יאחז במאי דפסק אנפשיה ויצטערו עוד יותר. אמנם הנראה בזה, כי הנה ידוע דאחי יוסף גבורים היו ויכלו לעמוד על נפשם, אך אין זה מדרך הישראלי לשפוך דם, וידוע מאמר רז"ל בפסחים (דף כ"ה:) ובסנהדרין (דף ע"ג.) כי הרוצה להרוג ניתן להצילו בנפשו. והנה ידוע דאף בקידוש השם דמחויב למסור נפשו, מכל מקום אסור להביא עצמו לידי כך, כי הוי כמאבד עצמו. והנה איתא בתשובת הריב"ל סוף סימן קע"ה הובא בתשובת מהרי"ט (חלק א' סי' כ"א), באחד שנשבע שלא לשחוק, ונתראה לפני המלך ואנסו המלך לשחוק, שאין זה עובר על השבועה אף שידע בשעת שנתראה שהמלך יאנסהו, עיין שם. והבאתי ראיה לזה בביאורי על המגילה שאמרה עד עכשיו באונס (מגילה ט"ו ע"א), והלא כבר גילתה אזנו מדבר בגתן ותרש, ודו"ק. ואם כן הכי נמי התחכמו אחי יוסף באם ימצא הגביע, שיוכלו על פי דין תורה לעמוד על נפשם, לכך פסקו ומת האיש ההוא, ועכשיו רשאין לומר כן, כיון שלא נמצאו עדיין הגביע בידם, ואם המצא ימצא בודאי יחזיק המושל במאי דפסקי אנפשיה, ואז יוכלו לעמוד על נפשם כדין דניתן להצילו בנפשו. והנה זה אשר רדף אחריהם היה מנשה, דהא דבר עמהם והוא הבין מחשבתם, ולכך השיב הוא יהיה לי עבד ודו"ק, ולשון גם עתה, ר"ל שאין לכם לפסוק כך, כי גם עתה קודם החיפוש כדבריכם כן הוא כבר, כי בודאי יש הגביע ביד אחד מכם, והבן.
ישמח משה
ועוד י"ל על אומרו גם עתה כדבריכם כן הוא (בראשית מד י), דהנה דרך בעל נפש לשמור את נפשו, אבל ריקים ופוחזים וחברת גנבים, דרכם להיות מופקרים. ואמר גם עתה כדבריכם, ר"ל לפי הפסק שפסקתם על עצמיכם מורה שכן הוא שאתם חברי גנבים, לפי שאתם מופקרים ועיין בכסף משנה סוף פרק א' מהלכות רוצח שמביא בשם הירושלמי דמחויב להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו, ועיין שם בכסף משנה הטעם, ועיין בבית יוסף בחו"מ סימן תכ"ו, ובשו"ע שם לא הביא מזה ועיין בסמ"ע שם, ועיין בתשובת חוות יאיר הישנים בהשמטות השייך לדף קל"ד ע"א בסימן קמ"ו, שמביא ראיה מב"מ (דף ס"ב ע"א) מדרש בן פטורא גבי ב' מהלכין וקיתון אחד מים ביניהם, ישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חבירו וכו', דאף מחויב לכנוס בספק סכנה (גם) בשביל ספק הצלה, עיין שם. והנה נ"ל דראיתו אינו מוכרחת, ובאמת מילתא דתמוה היא מצד הסברא, דעיין בפסחים (דף כ"ה:) בהאי דרבא דמרי דוראי, א"ל קטליה לפלניא וכו', א"ל ליקטלך דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו', עיין שם. והנה בזה דלשניהם ספק, שייך בודאי לומר בהיפך מאי חזית, אך לדרש בן פטורא דלא ידע הך דחייך קודמין, אף אם ימותו שניהם הוי הדין כן דזה אסור לשתות כולו וזה אסור לשתות כולו, אבל ללימוד רבי עקיבא, ממילא אף בספק וספק אסור וזה ברור, ואפשר דאף בספק וודאי, ודו"ק. ועיין בעטרת צבי בחו"מ סימן תכ"ו מה שמביא בשם תשובת ה"ר אליהו, דבאם הניצל תלמיד חכם ועדיף מהמציל, יכניס עצמו בסכנה, אבל בלאו הכי לא, עיין שם. והנה יהודה נגש בדברים קשים אל יוסף, כמו שמבואר במדרש (ב"ר צ"ג ו') לומר שזה עלילה וכדומה, ועל זה תיסוב דבריו שלא יקח זה עצמו למופת שהם חברי גנבים, כיון שהוא מופקר כל כך להכניס עצמו בסכנה בשביל ספק הצלה, ואף בנימין שנתפס כגנב לא עדיף מיניה, לכך היו הדברים האלו נאמרים רק לישב זה, אבל דבריו הקשים שאמר לא נאמרו בתורה משום כבודו של יוסף, והם נרמזים בתיבת (בראשית מד יח) ויגש, ובתיבת ידבר נא עבדך דבר שהוא קשה, ועל זה אמר ואל יחר אפך כי כמוך כפרעה, ובידך להמית ולהחיות וחמת מלך מלאכי מות (משלי טז יד), ואיך אני מופקר כל כך, על זה אמר דלאו בשביל בנימין, רק בשביל אבי הצדיק מחויב אני להכניס עצמי לסכנה בשביל ספק נפשו. וידוע דדברו בלשון חכמה, ואב זקן היינו רק בצדיק כמ"ש השל"ה על תלמידי חכמים שנקראו זקנים, וכבר הודיע שאביהם צדיק מדאמר להם אשר על ביתו אלקיכם ואלקי אביכם נתן לכם מטמון (בראשית מג כג), ועכשיו פן אראה ברע ומחויב אני לכנס, ואין עלי אשמה בזה רק אדרבה לזכות רב יחשב, וז"ש (בראשית מד כ) יש לנו אב זקן היינו שקנה חכמה.
ישמח משה
לכולם נתן וגו' ולבנימין נתן וגו' (בראשית מה כב), ולאביו שלח כזאת (בראשית מה כג). נ"ל לבאר בהקדים לפרש הפסוק (בפרשת מקץ, בראשית מג כט) הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם ויאמר אלהים יחנך בני. כי הנה בנימין כבר היה בן ל"א שנים, והיה לו עשרה בנים כמו שפירש רש"י שם בפסוק (בראשית מג ל) כי נכמרו רחמיו (ד"ה כי), וכן הוא מבואר בפסוק, כי תיכף בלכתו משם בא עם עשר בנים למצרים, וקוראים אותו קטן ילד זקונים קטן (בראשית מד כ). ונ"ל דכולם היו חלוקים בעיסתן אז כמו שמצינו ביהודה, אבל בנימין היה סמוך על שלחן אביו, כמו שמבואר בפסוק (בראשית מד כב) כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. והנה מבואר במסכת ב"מ (דף י"ב ע"ב) גדול וסמוך על שלחן אביו הוא כקטן, וכעין שכתב המזרחי בשם נער (בפרשת וישב בד"ה שהיה עושה מעשה נערות) עיין שם, ולכך נקרא במשנה קטן, והטעם נ"ל דהרי סומך על אביו כקטן. ויתכן עוד יותר על פי המבואר בחובת הלבבות בשער הבחינה פרק ה', כי הטביע הקב"ה ליתן חן הקטן בעיני מולידיו, כדי שיגדלוהו ולא יכבד עליהם, מה שאין כן גדול, וזה מבואר דבעיני כל נמשך חוט של חן על הקטן יותר מעל הגדול. והנה הקטן שאביו ממלא כל מחסורו, נקרא קטן בענין בחינת החן, ועל פי זה יתבאר הזה אחיכם הקטן ויאמר אלהים יחנך וגו', והבן. היוצא מזה דבנימין היה סמוך על שלחן אביו, והנה להאבות נגלה טעמי התורה, וכן ליוסף כי כל מה שלמד משם ועבר מסר לו (ב"ר פ"ד ח'), והנה מבואר בנימוקי יוסף פרק קמא דב"מ (דף י"ב ע"א) במציאת בנו ובתו הקטנים, דאיכא מאן דאמר דמתנה דינו כמציאה, ועיין שם מה שכתב בשם הרנב"ר, אבל האיכא מאן דאמר משמע דסובר דגם בגדול וסמוך על שלחן אביו דינא הכי, ומ"ש הטעם דאין לו יד, היינו משום דגם בסמוך על שלחנו סובר דהוי ידו כיד אביו, וכן מוכרח בהתוספת ובכתובות מ"ז ע"א ד"ה משום איבה, דהתוספות לא ס"ל כלל לטעם איבה דמזונות לענין מציאה, כמו שהקשה על רש"י בבת הניזונית מן האחין, ואם כן קשה לפי זה על התוספת בן הסמוך על שלחן אביו מ"ט מציאתו לאביו. וצריך לומר דבסמוך על שלחנו הוי ידו כיד אביו, וכן כתב שם באסיפות זקנים בשם גליון התוספת עיין שם, ובודאי דנתכוון לישב קושיא זו, ואם כן כיון דידו כיד אביו, אם כן ממילא דגם במתנה הדין כן להאיכא מאן דאמר הנ"ל, ובודאי דכן הוא דעת היש אומרים באו"ח סימן שס"ו סעיף י', וכן הוא להדיא, ועיין בסמ"ע לחו"מ סימן ר"ע ס"ק ח'. ולדידי הדבר פשוט, דודאי אף האיכא מאן דאמר מודה היכי דאיכא גילוי דעת מהנותן, דקפיד שיהיה להבן לבדו, אבל בלא גלוי דעת גם בסמוך י"ל דנתן אדעתיה דאביו. והנה באם נותן מתנה לאביו בפני עצמו ולהבן בפני עצמו, שמע מינה דלא נתן זאת אדעתיה דאביו. ועל פי זה יתבאר ולבנימין נתן, וקשה הלא הוא של אביו, ואם אביו יתן לו, הוי זאת מתנה מאביו לבנימין ולא מיוסף, לזה אמר ולאביו שלח כזאת, אם כן בכהאי גוונא שפיר הוי מתנה לבנימין, ודו"ק. והשתא מיושב דקודם סתם ואמר כזאת, ואחר כך פירש, אלא ודאי דיש כאן שתי כוונות מתחלפות, והבן ודו"ק.