ישמח משה
ברש"י ויתנכלו (בראשית לז יח), נתמלאו נכלים וערמימיות, אותו כמו אתו עמו, כלומר אליו. וכבר כמה דיו נשתפכו לפרש דברי רש"י הנ"ל. וגם אני אענה חלקי דכיון לדברים עמוקים, ומקודם נפרש הפסוק דתיבת אותו הוא מיותר, דהיה די באמרו ויתנכלו להמיתו ולא דבר ריק הוא. אבל הענין הוא, דלכל יש מסית מלאך הידוע הנברא לכך, רק אין מניחין אותו מן השמים להתגבר על האדם בכל כחו, כי מי יוכל לעמוד נגדו, כי בודאי אין כח האדם כמו כח המלאך, רק כפי כח שיש לאדם ללחום עמו, ככה יש לו רשות להתגבר עליו להסיתו, והאדם יש לו בחירה או ללחום עמו או למשוך אחריו, והיינו שאמרו רז"ל (סוכה נ"ב ע"א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, דלכאורה אינו מובן דמהיכי תיתי. ולפי מ"ש אתי שפיר, דכל מה שכחו יותר גדול לעמוד בקשרי המלחמה, יש לו רשות יותר, וזה נכון ואמת בס"ד. ואף כי הוא ברשעו רוצה להתגבר בכל כחו ואונו עד שלא יהיה באפשרי בשום אופן לעמוד נגדו, אבל אין מניחין אותו יותר מכנגד יכלתו של אדם, והיינו שאמרו רז"ל (סוכה נ"ב ע"ב) צופה רשע לצדיק וגו' (תהלים לז לב), ואלמלא הקב"ה עוזרו וכו'. והנה לפעמים לאיזה סבה בהדי כבשא דרחמנא, נותנין לו רשות להתגבר בכל כחו יותר מכדי יכלתו של אדם, ואז בודאי האדם מנוצח, אבל הוא כאנוס שאינו בבחירתו שלא יקרא חוטא בבחירה, רק אם יש לו כח לעמוד נגדו ואינו עומד. וגם הוא לפליטה גדולה, כי בודאי לא יעזוב את חסידיו למגנא, ומעין זה מעשה יהודה ותמר, והמסית אינו מבין זה, ושש ושמח שפעל דבר גדול להחטיא צדיק גדול, ולא ידע כי בנפשו הוא שעל ידי זה יתגבר הקדושה ויתמעט כח הסט"א, כמו ביהודה ותמר שנשתל ממנו מלכות בית דוד. והיינו שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ה ח') רמז הקב"ה למלאך הממונה וכו', וכמו שכתבתי להלן ברמז הגדי. ולדעתי זהו מה שאמרו (תנחומא וירא סי' כ"ב) דנעשה נהר גדול לפני אברהם כשהלך לשחוט את בנו, וכשבא עד צוארו במים אמר הושיענו אלהים כי באו מים עד נפש (תהלים סט ב), ר"ל שהתגבר בכל כחו אליו לבטלו מן המצוה, ואברהם עמד נגדו בקשר המלחמה ונלחם עמו בכל כחו עד הגיע לגבול כלות הכח, התחיל לצעוק אל ה' שיעזרהו, ועזרו הש"י כנ"ל, ומעין זה מה שאמרו (ע"ז דף ד' ע"ב) לא היה דוד ראוי לאותה מעשה וכו'. וכן היה בכאן, דאין זה מטבע השכל ששבטי ישורין יהרגו או ימכרו נפש ומה גם אחיהם, ולצער כל כך אביהם הצדיק על נקלה בשביל משקל שני סלעים מלת (עיין שבת י' ע"ב), אבל היה כעין זה שחייבה חכמתו ית"ש שלא גער בשטן להשלים עצה עמוקה (סוטה י"א ע"א). ועוד טעם כמוס כמו שאבאר להלן (בד"ה בילקוט) במדרש כשנמכר יוסף היה יעקב בוכה וכו', עיין שם. ואם כן לא חטאו מבחירתם ואנוסים היו, ובאמת היה זה לרעתו, וכל הערמה שב עליו עמלו בראשו, כי על ידי זה לקטו כל ניצוצי קדושה מערות הארץ מקור הטומאה וילקט יוסף וגו' (בראשית מז יד), וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב לח) כנודע, ונתקדש שמו הגדול בצאתם, וכן טעם הכמוס שאבאר, היה גם כן לטובת יעקב שעל ידי זה נתוסף לו י"ז שנים, וזה הוא רעת עצמו שהוא שרו של עשו וכשזה קם זה נופל. והיינו דאמר הקרא ויתנכלו, נתמלאו נכלים וערמימיות, אותו בלא וא"ו שהוא כמו אתו דפירושו עמו, דיש אם למסורת, דר"ל דאין זה בבחירתם שיערימו להרוג נפש וכל שכן אחיהם, רק דזה היה אתו, דהיינו עם הידוע המסית הגדול בכחו שהוא יותר מכדי יכלתם המתייחס לו ולא להם, ונאמר אותו ולא אתו, דיש אם למקרא גם כן שהוא כמו אליו, לומר דהערמה היה אליו דשב עמלו בראשו כמ"ש. וזה הוא דברי רש"י ויתנכלו, נתמלאו נכלים וערמימיות, אותו קשה דהוא מיותר, לכך כתב רש"י כמו אתו דיש אם למסורת, וכדי שלא נטעה בין אותו לאתו, ביאר טפי ואמר עמו, ור"ל כמ"ש, ושמא תאמר אם כן יהיה הקריאה אתו, לכך כתב כלומר אליו, ר"ל דיש אם למקרא גם כן, דאליו היו הנכלים והערמימיות, כנ"ל נכון. והיינו דכתב רש"י נתמלאו נכלים כדבר מלא שאין בו ריקות ואין מקום לנטות, וגם שנתמלאו מזה, אם כן לא היה בהם חלק הסותר כלל והבן, כל זה נ"ל ברור.
כתונת פסים
ובזה יובן המדרש, כי תבואו אל ארץ כנען, הלא ז' עממין ולמה נקרא ארץ כנען, ומשני, מה חם חטא וכנען לקה, כך ישראל חוטאין והארץ מתקלקלת. ור"ל על ידי חטא ישראל הנמשך מחטא אדם הראשון, שנפלו הניצוצות, נשמות קדושות, בארץ, הם קליפות נוגה, שהקליפה נקרא (בראשית ט כה) ארור כנען, היפך הקדושה שנקרא ברוך, כנודע, וזה קללה לארץ, שנאמר (בראשית ג, יז) ארורה האדמה בעבורך (ובזה תבין פירוש רש"י פרש' בראשית (שם), כשנתקלל אדם על עונו נפקדה הארץ ונתקללה), ולכך כי תבואו אל ארץ שנקרא כנען, על שם הקל[י]פה שמעורב בטוב, וצריך לברר ולהפריד הטוב מן הרע, ולכך ונתתי נגע צרעת כמ"ש בספר יצירה (ב, ד) אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע וכו', ור"ל הקדושה בעצמה הנקרא טוב כשהוא למעלה בלי תערובות רע, ונקרא עונג, וכשנפלה למטה בין הקליפות הנקרא רע אז נעשה מן עונג נגע, וצריך לברר הטוב מן הרע ולהעלותה למעלה, ונעשה מן נגע עונג, והוא בשורה טובה, שמוצא סימא ואוצר טוב. ואתי שפיר בתים מלאים כל טוב, שבירר הטוב מן הרע, והיא תכלית התענוג כשנעשה מן נגע עונג, וכמו שב[י]אר מורי יתרון האור הנמשך מן החשך וכו'. וזה שתירץ רבי אלעזר שהוא כמו טוב ארץ מצרים וגו', דשם קאי על ברור ניצוצות - וינצלו את מצרים (שמות יב, לו) בסוד וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא במצרים (בראשית מז, יד), והכא נמי כך כונת רבי אלעזר, והבן.
אגרא דכלה
ויאמר ישראל "רב וכו' (בראשית מה כח). ר"ל מעתה יהיה מקום להוציא הר"ב ניצוצות שבמצרים, כיון "שעוד יוסף בני "חי שלא נתפתה להשתקע בערות הארץ, יהיה הכנה דרבה על ידי מדת יסוד "צדיק ללקט את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים (בראשית מז יד), והבן: