Chasidut על בראשית 47:27

עוד במדרש (ב"ר פצ"ו א') בהתחלת הפרשה ויחי יעקב בארץ מצרים (בראשית מז כח), למה פרשה זו סתומה מכל פרשיות של תורה, אלא כיון שנפטר אבינו יעקב, התחילה שיעבוד מצרים על ישראל, עכ"ל. לא נודע היאך נרמז הדבר בסתימת הפרשה, ולדברי רש"י ז"ל העיקר חסר מן הספר. וגם אי אפשר לומר שתיכף אחר פטירת יעקב התחיל השיעבוד, דהרי יוסף מלך היה עוד נ"ד שנה. ונ"ל על פי מ"ש במקום אחר על מה ששאל הקב"ה לאברהם במה אתה רוצה שישתעבדו בניך בגיהנם או במלכיות ובירר לו המלכיות (ב"ר פמ"ד כ"א). והנה קשה וכי סלקא דעתך שכבר אין גיהנם לישראל, הרי מבואר בספרי הנבואה ובגמרא ובזהר עניני גיהנם אשר מסתמר שערות הראש. אבל יצדק הדבר על פי מה דנדקדק במאמר הש"י במה אתה רוצה שישתעבדו בניך בגיהנם וכו', וכי גיהנם שיעבוד מיקרי, עונש הוא ביסורין. אבל תתבונן הנרצה דהנה החולה כאשר הוא בדיעה שלימה ומיושבת ויודע את חוליו, ורואה רופא נאמן באהבתו משתדל לרפאותו, ונותן לו סמים המרים היפך טבעו וכיוצא בדבר אשר מתעסק עמו היפך חשקות טבעו, אין זה נקרא על החולה שיעבוד שהוא משועבד לרופא לעשות כרצונו, כיון שהחולה הוא בדעת שלימה, אדרבה ישמח ויגל בדבר, ביודעו שהרופא הנאמן בודאי ירפאהו ועושה לטובתו. אבל אם החולה מבולבל בדעתו ואינו משיג ענין המחלה וענין הרופא, הנה כמשא כבד יכבד עליו מצות הרופא מסמים המועילים, וברוב פעמים צריכין לפתוח פיו בחזקה ולשפוך לתוכו הסמים וכיוצא בענינים. הנה לדרך הזה נראה הדבר על החולה כעין שהוא משועבד לרופא, ועובד עמו עבודת הפרך בחנם. והנה זה הוא הנשאל לאברהם אבינו, דהנה בין עניני גיהנם בין עניני המלכיות, הנה הש"י הרופא הנאמן משתדל ברפואתו, והנה כשיש לנו דיעה שלימה בהודע הדבר הנרצה, שוב אין זה שיעבוד, ואדרבא לשמחה יחשב. והנה הש"י המשתדל לרפאותינו מחטאותינו, כיון שלא יהיה הדבר נגד טבעינו אם כן אין זה עונש, הנה מן הצורך שלא תהיה דעת שלימה כדי שישוב הדבר לעונש, (ולפעמים גם ברפואות האנושיית מן הצורך לזה שלא יהיה החולה בר שכל, וישוב הדבר היפך טבעו, והיה המשקה אשר ישתה לרפואה על ידי הניגוד, הבן הדבר). והנה שאל הש"י לאברהם במה אתה רוצה שישתעבדו בניך, היינו שלא יהיה להם דעת שלימה בעת עונשם, או בגיהנם או במלכיות, ובירר אברהם המלכיות, אבל בגיהנם יש להם דעת שלימה באומרם רבש"ע יפה דנת וכו' (עירובין י"ט ע"א) ואין זה שיעבוד רק שמחה לנפש ביודעה הרופא הנאמן משתדל ברפואותה. וביודעך זה הנה ענין הגלות היה ידוע מאברהם ליצחק, ויצחק ליעקב ושבטי ישורון, וכל הדור אשר באו מצרימה היו יודעים היטב הענין הנרצה להעלאת הניצוצין ותיקון העולם בקבלת התורה, ואפילו עשו היה יודע וילך אל ארץ (בראשית לו ו), לא רצה לשלם החוב ולא ליקח המתנה (ב"ר פפ"ב י"ג). וחלק י"י בני יעקב כולם נכנסו ברצונם וחשקם, ביודעם היטב את הטובה הגדולה המוכנת להם וזה הוא רפואתם. והנה כל זמן שהיה להם הדעת השלם בזה, הנה לא תפעול הרפואה, כיון שאינה מנגדת לעורר ריב עם הטבע, ולא יתחזקו היסודות שבטבע הבן הדבר, הנה היה בהכרח שיתמעט הדעת מזה הענין ולא ישכילו איכות הטובה, כשמתמעט הדעת הנה מתנוצץ שיעבוד, בין והתבונן. ומעתה תבין בעבור זה פרשה זאת סתומה, דכיון שנפטר יעקב אבינו התחילה שעבוד מצרים על ישראל, כי הגלות היו יודעין, אבל היו יודעין בטוב ענין הטובה ולא היה נחשב עליהם הגלות לשעבוד, אבל כיון שנפטר יעקב נתמעטה דעתם ונסתמה חכמתם, ולא היו מכירין כל כך במושכלות, ושב להם ענין ידיעת גלותם לשיעבוד. ויש לכוין כל זה בדברי רש"י גם כן באמרו נסתמה עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, אך סיום דבריו שהתחילו לשעבדם אי אפשר להלום, ואפשר זה אינו מדברי רש"י ז"ל. ועל פי זה תתבונן עוד מה שתמוה לכאורה היאך יאמר המדרש דכיון שנפטר יעקב אבינו וכו', הרי בכאן מדבר ויחי יעקב כו'. אבל הנרצה הפרשה הקודמת מסיימת (בראשית מז כז) וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויפרו וירבו מאוד ונסתמה הפרשה, להורות מפני מה נסתם, אמר ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה, יעקב היה חי בארץ מצרים הגם שהיה יודע אשר שם ישתעבדו בניו, עם כל זה החכמה תחיה ויחי יעקב י"ז שנה, ביודעו חכמתו הטוב הנמשך מזה, אבל כשנפטר יעקב נסתם הדבר מבניו, והבן:

דבר אחר למה היא סתומה, מפני שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו, עכ"ל. קאי גם כן אשלמעלה וישב ישראל וכו' ויפרו וירבו מאד (בראשית מז כז), היינו על ידי הוצאות הניצוצין מארץ מצרים, ונסתם מהם הדבר עד כמה יומשך הדבר, מה שאין כן יעקב ויחי יעקב בארץ מצרים וכו' (בראשית מז כח), כיון שהיה יודע הבשורה טובה זמן הקץ על ידי משה הנאמר בו (שמות ב ב) ותרא אותו כי טו"ב הוא, על כן חי טו"ב שנה בארץ מצרים. וי"ל אומרו לגלות את הקץ, ולא אמר זמן הגאולה. אבל הנרצה דידוע (פרקי דר"א פמ"ח) אותיות מנצפ"ך הם אתוון דגאולת. ך', בה נגאל אברהם אבינו מאור כשדים ל"ך ל"ך (בראשית יב א). מ', יצחק אבינו מפלשתים עצמת "ממנו "מאוד (בראשית כו טז). נ', יעקב אבינו מעשו הצילנ"י "נא (בראשית לב יב). פ', היה מתוקן לגאולת מצרים "פקד "פקדתי (שמות ג טז). צ', מתוקן לגאולה אחרונה "צמח "צדיק (ירמיה כג ה). והנה בגאולת מצרים נשלם מנין ק"ץ, דהיינו כמנ"פ מנין ק"ץ, והנה יעקב אבינו ידע כשיהיה משה בן פ' שנה יושלם הקץ. וי"ל עוד דהכוונה גאולה אחרונה שהוא סוף וקץ לאותיות הגאולה, דהיינו הץ' וכן נראה מהזהר (ח"א רנ"ב ע"ב):

בפסוק וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד (בראשית מז, כז). דידוע כשהצדיק דר בין הקליפות מחשבות החיצונים מבלבלים אותו. והנה כשבא חס ושלום לצדיק מחשבת חיצונים אהבה רעה או יראה רעה יש אחד שמדחה אותה לגמרי מאתו ויש אדם שאוחז מחשבה זה רק שמהפך אותה לעבדות ה', כגון אם בא אהבה רעה מהפך לאהבת הבורא ברוך הוא ואומר אם יש לדבר הנפסד אהבה מכל שכן שיש לאהוב את הבורא שהוא נצחי. והחילוק, שזה שמדחה המחשבה אינו מוליד פרי מהמחשבה רעה וזה שאוחזה רק מהפכה לאהבת הבורא מוליד פרי קדושה שממנו לוקח עבדות ה'. זהו שאמר הכתוב וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, שמצרים מקור הקליפות ודאי מחשבתם בא להם. ואמר ויאחזו בה, הכתוב מודיע שאחזו בה במחשבתם ולא דחו. אפס להודיע האיך אחזו במחשבתם מודיע הכתוב ויפרו וירבו מאד, שעשו במחשבתם של מצרים פרי קדושה לעבוד את השם יתברך כנ"ל: