פירוש על בראשית 47:27

וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן. להיות כי יעקב אבינו היה מתירא לילך לחוץ לארץ כמו שאיתא בגמ' (כתובות ק"י:)כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלקים וכו', ואמר לו הש"י כי בכל מקום שאתה שם הוא קדוש בקדושת א"י, וזה פירוש וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, היינו שאף בארץ מצרים היה קרוב להש"י והיה מקום מקודש, כי גושן היא לשון התקרבות.

וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה כו'. יש לדקדק לשון כפול הול"ל רק בארץ גושן. וכן מתחיל לשון יחיד ומסיים לשון רבים וישב ויאחזו בה. דהנה כתיב אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם משמע ולא במקום אחר בשלמא לעיל באאע"ה ניחא כאן אי אתה זוכה לבנים כ"א בא"י משא"כ כאן הוא להיפוך כי זכותא דמצרים ארץ טמאה דווקא אינו מסייע יותר מקדושת ארץ ישראל. יש לומר טעם דבאמת מצינו כן מקודם לא היו כ"א הכל שבעים נפש ואח"כ נתרבו עד שראה יעקב ששים רבוא יוצאי חלציו י"ל שיעקב הי' מזוקק מאד והשבטים שבטי יה כולם זכאי' וחסידי' בלי שום סוג' לא הי' להם כ"כ תאוות להתרבו' הרבה וידוע לאדם צדיק אם בא לו תאוה גשמי שאין צריך לו צריך לקשר מחשבתו בהבורא ב"ה ולהעלות להתרבות לו אהבה לאשר יש לאהוב תמיד הוא הבורא ב"ה וכן כאן וישב ישראל בארץ מצרים הוא עב ערות הארץ נקרא זרמת סוסים זרמתם. ישבו בארץ גושן המקורב לה' לשון ויגש כי העלה אהבה הגשמיות המעורר להם להאהבה להבורא ב"ה אעפ"כ הגשמיות הועיל להם שאחזו בה ויפרו וירבו מאוד. ע"כ אח"כ כתיב לשון רבים כמו פירוד מעט וכמו שפי' הזוהר על הופיע מהר פארן:

וישב ישראל בארץ מצרים. וְהֵיכָן? בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן שֶׁהִיא מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם: