ישמח משה
ויהי מקץ וגו' (בראשית מא א). במדרש (ב"ר פ"ט א') ויהי מקץ שנתים, קץ שם לחשך זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, ומאי טעם קץ שם לחשך, שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, דכתיב (איוב כח ג) אבן אופל וצלמות, נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם. דבר אחר קץ שם לחשך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום, עד כאן. ואומר דרשוני וחיו דאין לו ביאור. וגם מה שייכות לפירוש הראשון עם הפסוק ויהי מקץ. והנ"ל בזה על פי מ"ש בפרשת פנחס על הפסוק (ישעיה סג ד) כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. ושורש הדברים כי אין ישראל נגאלין אלא בתשובה (סנהדרין צ"ז ע"א), והנה בעתו היא העת שהשי"ת יודע שישובו כולם, כי הכל צפוי והרשות נתונה (אבות פ"ג מט"ו), והידיעה אינו מכריח, ולכך קץ הד' מכל עין נסתר, כי אם היה נגלה לנביא, כבר היה התשובה בהכרח וההכרח לא ישובח, ולא היה התשובה ההיא גורם הגאולה, רק הצדיקים שבלבא תלין יכולין לידע, כמ"ש במדרש (קה"ר פ"י י"ד) כתבתי עליך שחכם אתה ואתה מבקש לכנס לארץ. וכבר נודע (זוהר ח"א כ"א ע"ב) כי יעקב ומשה כחדא אזלין, ועל כן השיג יעקב וידע זמן הקץ, והיינו דכתיב (פרשת ויחי, בראשית מט א) ויאמר האספו ואגידה לכם, ואמרו רז"ל (פסחים דף נ"ו ע"א) בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. והנה לכאורה יפלא אם כן איך אמר ואגידה כיון שלא הגיד, והלא כתיב (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב, (וכבר עמד על זה בנזר הקודש). ולפי מ"ש י"ל דבאמת גילה להן, אלא שלולי שנסתלקה ממנו שכינה לא היה יכול לגלות, כי השכינה היה מדברת מתוך גרונו דיעקב ומשה כחדא אזלין, ואם כן היה הדבור מכריח, והקב"ה בקש למלאות רצונו כדכתיב (תהלים קמה יט) רצון יראיו יעשה, ועל כן נסתלקה ממנו השכינה שדבורו לא יהיה מכריח, ואז גילה להן הקץ, והבן. ועם זה יובן מ"ש רז"ל (שם בפסחים) אמר שמא ח"ו יש פסול במטתי, אמרו שמע ישראל וכו' (דברים ו ד), מיד ענה אותו הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דידוע דה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח), היינו לעתיד כי אז ונגלה כבוד ה' (ישעיה מ ה), והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד ט), ועל אז נאמר (תהלים קמו י) ימלוך ה' לעולם וכו', ה' ימלוך לעולם ועד, כי שוב לא יפסק ולא יוסיף עוד להגלותך (איכה ד כב), ויהיה מלכותיה מלכות עלם וגו'. ועל פי זה מבואר, כי מעיקרא היה יעקב סבור שיש ח"ו פסול בבניו ולכך נסתלקה ממנו השכינה, אבל כשאמרו לו ח"ו כשם שאין בלבך אלא אחד וכו', ונתוודע לו כי מטתו שלמה וכולם צדיקים, אז ידע והבין האמת דלכך נסתלקה ממנו השכינה, כדי שעל ידי דבורו לא יהיה הכרח, ואם כן יפעל התשובה שיתגלה מלכותו לעד ולנצח נצחים, לזה אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ר"ל דלכך נסתלקה, והבן. ועל פי זה נ"ל לבאר המדרש הנ"ל, דהמדרש מפרש לקרא דקץ שם לחשך בתרין אנפין ובקנה אחד עולין, דהיינו פירוש א' קץ שם לחשך של גלות, שהעולם כולו בחשך ולא נגלה כבוד ה', ויש קץ ידוע לו ית' שיתגלה כבודו במהרה בימינו. פירוש הב' קץ שם לחשך, דר"ל קץ הימין שם לחשך וסתר שאינו נגלה לשום בריה, כענין שנאמר (תהלים יח יב) ישת חשך סתרו כמו שפירשתי והבן. ובקנה אחד עולים דמשום זה הקץ שם לחשך וסתר, משום שהקץ הידוע הוא תולה בתשובה גמורה שיסתלק היצר הרע מכל וכל בבחירתינו, ואלמלי היה נגלה, היה מוכרח ולא היה גורם הגאולה. והן הן דברי המדרש כתיב קץ שם לחשך זמן נתן לעולם וכו', דהיינו הפירוש הראשון שכתבתי, ואמר עוד מ"ט קץ שם לחשך, דהיינו כפירוש הב' ובקנה אחד עולין, דהיינו מ"ט הקץ הוא מכוסה ונסתר, על זה מתרץ משום שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, וכשנסתלק יצר הרע על ידי תשובה גמורה אז יסתלק החשך, ואם כן הכל תלוי בתשובה וצריך להיות בחיריי, ואם היה נגלה היה מוכרח וכמוה כאין הוא. ולכך סמך המדרש הנ"ל על הפסוק ויהי מקץ שנתים ימים, דהא קשה איך נימא דקץ הימין הוא מכוסה ונעלם, הא הוא מפורש ונגלה דכתיב (תהלים צ טו) שמחנו כימות עניתנו, וידוע (סנהדרין צ"ז ע"א) דשית אלפי שני הוי עלמא, ואם כן כמה שנים שנחרב הבית והתחיל הגלות קודם כלות שית אלפי שנים הנ"ל, על כרחך צריך לומר החצי בגלות לא פחות ולא יותר, והבן. אך כבר עמדו על זה הא עינינו רואות שאין כל כך שנים עד כלות אלף הששי כמו מזמן הגלות ועד עכשיו ואף לא השליש. ותירצו שיתארך ויתפשט הגלגל והזמן כמו המקום, שנאמר (ישעיה נד ב) הרחיבי מקום אהלך, ולפי זה שוב אינו ידוע כלל כמה יתארכו הימים אחר ביאת המשיח. והנה במגלה עמוקות פירש ויהי מקץ שנתים ימים, דהוא רמז להגאולה דאחר הקץ יהיו שנתים ימים, ר"ל דיתארכו הימים ויהיה יום כמו שנה, ואם כן מיושב הכל בס"ד, ומדוקדק לפי זה מקץ ולא כל הקץ, דהיינו כל ימות המשיח, והבן. ועל דרך זה יבואר גם כן דבר אחר זמן ניתן ליוסף וכו', נתכוון לפירוש השני של מגלה עמוקות שפירש ויהי מקץ שנתים ימים, לפי שיוסף נענש שהיה במשמר שנתים, משום ימים, שבטחונו היה שאחר שני ימים יצא מבית האסורים על ידי שר המשקים, על כן נגד ב' ימים ניתן לו להיות עוד ב' שנים יום לשנה, עיין שם בארוכה. ומצורף לזה מ"ש האלשיך דעשר שנים היה ראוי להיות בבית הסוהר נגד י' טיפין, והרי ישב י"ב שנה, ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד.
ישמח משה
ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' (בראשית מז כח). יש לדקדק בהאי פרשה טובא. (א), דאמר ויחי יעקב, דהיה לו לומר ויהי יעקב דודאי היה בחיים. (ב), דקדוק האלשיך למה לא נזכר כמה חי בפדן ארם וכמה בארץ כנען. (ג), דאמר אחר כך ויהי ימי יעקב שני חייו, הוה ליה למימר ויהי ימי חייו. (ד), ימי ימי למה. (ה), דאמר אחר כך (בראשית מז כט) ויקרבו ימי ישראל, דשינה מיעקב לישראל (ו), דאיפכא מסתברא. (ז) אל נא תקברני במצרים, ואחר זה אמר (בראשית מז ל) ושכבתי עם אבותי, ואחר זה ונשאתני וגו'. דקשה ממה נפשך אם ושכבתי היינו השכיבה במערה, האיך אמר אחר כך ונשאתני וגו', ואם קאי על הגויעה כפירוש רש"י (ד"ה ושכבתי), הלא אמר מקודם אל נא תקברני וגו'. (ח) למה חזר ושינה לקרא שמו יעקב, דכתיב (בראשית מח ב) ויגד ליעקב. (ט) באותו ענין שקרא שמו יעקב, חזר לומר ויתחזק ישראל. (י), דהיה ראוי' לומר ויתחזק וישב, ולא לכתוב לא ישראל ולא יעקב דהא ביה איירי קרא. (יא), הקבצו וגו' (בראשית מט ב), הלא כבר אמר האספו (בראשית מט א). (יב), למה לעיל לא אמר ושמעו, וכאן אמר ושמעו. (יג), למה אמר בני יעקב, ולעיל אמר סתמא האספו. (יד), בני הוה ליה למימר. (טו), למה חזר ואמר ושמעו. (טז), למה שינה מהאספו להקבצו. (יז), למה שינה לומר אל ישראל אביכם. (יח), מה שיש לדקדק בגמרא דתענית (דף ה' ע"ב) דאמר שם רב נחמן ורבי יצחק הוי יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא, אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, בתר דסעיד א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיה ל י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, עכ"ל הגמרא. והנה קשה וכי מהלכות דרך ארץ הוא להפסיק את חבירו באמצע האכילה, אף אם לא ידע ממימרא דר' יוחנן. (יט), קשה על ר' יצחק האיך השיבו הכי אמר רבי יוחנן, כיון דיש בו סכנה. (כ), יעקב אבינו מה ענינו לכאן. (כא), למה מתאר אותו בשם יעקב, ולא בשם ישראל שהוא התואר המעולה. (כב), הלא מצינו כמה פעמים בגמרא שנזכר יעקב ולא תארוהו בשם אבינו, כמו יעקב תיקן תפילת ערבית (ברכות כ"ו ע"ב) וכדומה. וכאן תיאר אותו בשם אבינו, ולא דבר ריק הוא. (כג), שהקשה וכי בכדי חנטו חנטייא, הוה ליה להקשות איך חנטו. (כד), מה השיב לו מקרא אני דורש וכו', מכל מקום תשובתו נשארה מעל מהכתובים מפורשים. (כה) מה זרעו בחיים, והלא יהיה גלגול מחילות וישועה גם להמתים שבחוץ לארץ. (כו), לבאר המדרש תנחומא (ויחי סי' ב') ויקרבו ימי ישראל למות, א"ל הקב"ה חייך אתה נטמן ואין אתה מת, מהו ויקרבו, א"ל הקב"ה היום קובל עליך לומר שהוא יקום, עיין שם. והוא משולל הבנה. אלו קושיות שקשה בפרשה זו, מלבד הקושיות העצומות בענינים אחרים וכמה מקראות יתיישבו בס"ד.
קדושת לוי
וילך משה וידבר את כל הדברים האלה (דברים לא, א). יבואר על פי שאמרו חכמינו ז"ל פעמים היורד לפני התיבה ופעמים העובר לפני התיבה, כי הצדיק בשעה שמתפלל לפני השם יתברך צריך לדבק עצמו בהתיבות מהתפלה והתיבות הקדושות הם הם המנהיגים אותו. ויש צדיקים גדולים אשר הם למעלה ממדריגה זו אשר הם מנהיגים את התיבה וזהו מדריגות משה שהוא בעלה דמטרוניתא כנאמר בזוהר הקדוש. וזהו היורד לפני התיבה שהתיבה מנהיג אותו והוא למטה מן התיבה. ויש צדיק העובר לפני התיבה שהוא מנהיג התיבה והוא למעלה מן התיבה. וזהו העובר לפני התיבה. וכאן שהיה סוף ימיו של משה ונסתם ממנו מעיין החכמה כמבואר במדרש והיה בבחינה הראשונה שהתיבה היה מנהיג אותו. וזהו וילך משה וידבר, הלך אל הדיבור שהתיבה היה למעלה ממנו. ובזה תבין דבר נפלא למה בשירת האזינו נביאות משה רבינו סתומה מאוד שלא מצינו כזאת בכל התורה. כי הענין כך הוא, שנבואת משה רבינו היה באספקלריא המאירה וכל הנביאים באספקלריא שאינה מאירה ולכך נבואתו של משה רבינו שהיה באספקלריא המאירה היה לו כח גדול שיאמר הדברים כמו שקבל מהשם יתברך בלי שום התלבשות בדרך משל וחידה, מה שאין כן שאר הנביאים שלא היה להם כח של משה רבינו היו צריכים להלביש נבואתם דרך משל וחידה כמו נבואות זכריה ושאר נביאים שסתומים מאד וזו נקרא אספקלריא שאינה מאירה. והנה קודם הסתלקותו של משה רבינו ע"ה ניטלה מסורת החכמה ממנו וניתנה ליהושע, ולכך שירת האזינו היא סתומה בדרך התלבשות: