מי השלוח
ויהי בעלות הכהנים נשאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה, וישבו מי הירדן למקומם וגו'. משה רבינו קרע את הים, שים סוף בעולם כנגד חוט השדרה באדם שהולך ממוח ועובר בכל הגוף וזה נגד יצר של תאוה, הראה הקב"ה אחר שיצאו ממצרים שנקראה ערות הארץ שהיו שטופים בזימה וכמו שכתיב (יחזקאל כ"ג,כ') אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם ונתבררו ישראל שהם מנוקים בשורשם. ויהושע בקע את הירדן שירדן בעולם נגד כבד באדם שמורה על כעס וכדאיתא בגמ' (נדרים כ"ב:) ההוא שעתא לא עברינן ירדנא לכן היה לו לב רגז, אכן משורשו ממקום שיוצא שם הוא נקי שיוצא בחלק דן ממערת פמייס כדאיתא בגמ' (בכורות נ"ה.) יוצא ירדן ממערת פמייס ובדן נאמר (בראשית מ"ט,י"ז) יהי דן נחש היינו שכעסו הוא נקי שהוא רומז לחויא קדושא שנזכר בתיקוני הזהר (תיקון כ"א,מ"ג) וזה נתברר אחר דור המדבר שלחמו ונתבררו נגד כוחות האלו נחש שרף ועקרב וצמאון, ונתבררו לכבוש את שבעה האומות, ולכן עברו בתוך הירדן בחרבה שנתבררו שכעסם הוא רוגזא דרבנן וזה שנסמך שם בגמ' (בכורות נ"ה.) זכרותיה דירדנא ממערת פמייס וכו' וזכרותא דדמא כבדא, היינו שבשורש המקור אין שום רע וכדאיתא בגמ' (חולין ק"ט:) אסר לן דמא שרא לן כבדא, אף שהכבד הוא שורש הדם, מכל מקום הוא מותר, שכל דבר הוא טוב בשורש שהשי"ת לא ברא שום דבר רע, רק מצד האדם כשמשתמש בהמדה שלא במקום הראוי אז נעשה רע, וכיון שישראל נתבררו שהם דבוקים בשורש נבקע הירדן לפניהם, אכן הכהנים עברו על גבי המים שהכהנים הם משורש החסד ועל רוגזתם אין מיחוש, אף שירגז הוא רוגזא דרבנן שאינו אלא רגע והוא לטובה.
ישמח משה
וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדוף עד דן (בראשית יד יד). נ"ל כי קאי על לעתיד כמבואר בב"ר (פמ"ג ב') (עיין שם במתנת כהונה שכן הוא גרסת הרמב"ן ובחיי) (בראשית יד א) אמרפל מלך שנער זו גלות בבל, אריוך מלך אלסר זו גלות מדי, כי אלסר היא עיר ממדי, כדרלעומר מלך עילם הוא יון, כי מקודם מלכו בעילם, ותדעל מלך גוים היינו שמולכת על עמים רבים, והעיר היא קרתא חייבת היא מקובצת עמים רבים, וגם היא מגזירה שוה שני גוים בבטנך (בראשית כה כג), והבן. אם כן אף אנו נאמר וירק את חניכיו לשון רבים, מיעוט רבים שנים היינו תרין משיחין דנפקין מיניה, והיינו ילידי ביתו שלש מאות ושמנה עשר, היינו שי"ח שנשאר מן משיח אחר שנסתם המ"ם בלמרבה המשרה (ישעיה ט ו), וירדוף את שונאי ישראל ד' מלכיות אלו עת לזה אימת דאתי דן מסייפי עלמא, אז היא העת כמבואר בזוהר הקדוש פרשת בלק (זוהר ח"ג קצ"ד ע"ב) ויפול רוכבו אחור (בראשית מט יז), הוא משריה משבטא דדן דעתיד למייתא עם משיח בן אפרים, וכד יקום דן אז תחכה לתשועת ה', שנאמר (בראשית מט יח) לישועתך קויתי ה'. והיינו עד דן, ר"ת של עד, עת דאתא דן, עת לזו הרדיפה לאומין ע"א האמור, הוא אימת דאתא דן מסייפי עלמא, והבן.
מי השלוח
ארור מכה רעהו בסתר. הוא נגד דן, שזה מורה שלא יענש לחבירו בתפלה אף שיראה ממנו דבר שלא כהוגן מכל מקום לא יכהו בסתר בסתרו של עולם, וזה היה נגד דן שנמצא בם נצוח גדול בעבודת השי"ת כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת תצוה) שעל דן נאמר (בראשית מ"ט,י"ז) הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור.