Quotation_auto על בראשית 49:17

וסמך יששכר וזבולון ליהודה. לפי שהיו בני גבירה. ואם כן היה לו להקדים ג"כ יוסף ובנימן לדן ונפתלי. אבל הטעם הוא לפי שהוא אמר ביהודה שהמלך ראוי לו להועץ בתורה כאומרו לא יסור שבט מיהודה ומחוקק וגו'. שרמז שראוי למלך שיהיה החכם והמחוקק בין רגליו כשישפוט העם. לכן בא לפרש מיד מי הוא זה המחוקק. שהוא משבט יששכר כאומרו ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים וגומר. והם היו הסנהדרין. ולפי שהסנהדרין היו יושבין בלשכת הגזית אמר וירא מנוחה כי טוב. כאומרו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה לפי שהיא היתה המנוחה האמיתית. ולכן סמך יששכר ליהודה. ואח"כ חזר לדן ואמר דן ידין עמו. לפי שהיה ראוי לחברו עם יהודה לפי שנקרא אריה כיהודה ושפט עמו כ' שנה כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטי ישראל. ואמר יהי דן נחש עלי דרך. לרמוז שמלכות בית דוד הושתלה מצד רות המואביה שבאת ממואב לחסות תחת כנפי השכינה. ומלכות שמשון שבא מדן נאבדה מצד אשה. היא האשה הזרה אשה נכריה אשר רגליה יורדות מות שאסרה לשמשון בעבותים עד אשר נקרו עיניו. וזה לפי שהוא אמר אותה קח לי כי ישרה היא בעיני וכל זה להנקם מפלשתים. ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא כי תואנה הוא מבקש. ואמר כי מה' הוא. כמו שא"ר יצחק אם ללצים הוא יליץ. לרמוז כי בדרך שאדם רוצה בה מוליכין אותו. ועל זה רמז יהי דן נחש עלי דרך. שזהו דרך ארץ פלשתים שהלך שם לקחת לו אשה. וז"ש במדרש שפיפון עלי אורח מי גרם לשמשון שפישף בגופו שעוורו פלשתים את עיניו. עלי אורח ע"י שהלך אחר עיניו ונשא פלשתית כד"א אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. ואין אורח אלא אשה כד"א חדל להיות לשרה אורח כנשים ע"כ. אבל יהודה הושתל מלכותו מצד אשה היא תמר כלתו ורות המואביה. ואולי שעל זה רמז אוסרי לגפן עירה שנתחברו לגפן שהוא אשה יראת ה' אשתך כגפן פוריה:

ואולי הטעם שסמך דן ליששכר. לפי שנמצאו בשבט דן אנשים חכמים כמו שנמצאו ביששכר דכתיב ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן וגו'. וסייעו במלאכת המשכן. וכן סייע בבה"מ חירם שהיה מדן דכתיב בן אשה מבנות דן ואביו איש צורי וגו' והוא בנה המקדש ועשה לשכת הגזית מושב לסנהדרין שהיו בני יששכר. ולפי שהוא עשה כסא המשפט ראוי הוא שיהיה שופט לישראל. וזהו דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל שהוא יששכר. ורבותינו נתנו טעם אחר ואמרו לא ניכר שוע לפני דל מלמד שקטן וגדול שם הוא ושוין לפני הקב"ה. א"ר חנינא שוע זה שבט יהודה שנאמר כי יהודה גבר באחיו. ולזה שבט דן שלא היה ירוד בשבטים כשבט דן שהיה מן הלגיונות וכתיב בו לאחרונה יסעו. ואעפ"כ מצאנו בהרבה מקומות שהשוון הקב"ה במלאכת המשכן דכתיב ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ואתו אהליאב וגו'. ואף בהמ"ק עשה אותו שלמה מיהודה. וחירם מדן. שנא' בן אשה מבנות דן וגו'. וכן המשיח הוא מב' שבטים אביו מיהודה ואמו מדן. שלכך נקראו יהודה ודן גור אריה שהמשיח יוצא מבין שניהם. וכן זכר יעקב בברכתו שמשיח יצא ממנו שנאמר כאחד שבטי ישראל זה המשיח שעתיד לדון כהקב"ה שנקרא אחד. מה הקב"ה בלא ראיה ובלא שמיעה. כן המשיח שנאמר לא למראה עיניו ישפוט וגו'. והריחו מאי והריחו. א"ר אלכסנדראי מלמד שהטעינו מצוה כריחים. רבנן אמרי שמריח ודן ע"כ. רמזו בכאן דבר גדול שאין גבהות לפני המקום. ובעולם הזה אין אנו יודעין מי הוא קטן וגדול. וזהו קטן וגדול שם הוא. בעולם הנפשות הם ניכרין. ולכן רצה השם לסמוך דן הקטן ליהודה הגדול. ולולי חטא שמשון כוחו גדול כיהודה ולכן נקרא שמשון בשם רבו שנאמר כי שמש ומגן ה' צבאות. אף שמשון הגין על ישראל ולא בחייו בלבד הגין על ישראל אלא לאחר מותו. כאמרם ז"ל רבנן אמרי את מוצא עשרים תיבות יש מדן ידין עמו עד ויפול רוכבו אחור. כנגד עשרים שנה ששפט שמשון את ישראל שנא' וישפוט את ישראל בימי פלשתים כ' שנה. א"ר חייא מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו כ' שנה אחר מותו כדרך שהיו יריאים ממנו עשרים שנה בחייו ע"כ. ונ"ל שדרשו זה לפי שבחייו כתיב וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה ואחר מותו חזר לכתוב והוא שפט ישראל עשרים שנה. נראה שאחר מותו היו יראין ממנו ג"כ עשרים שנה אחרים. וזה להורות על מעלתו. לולי שגרם חטא האשה הזרה שלקח והלך אחר מראה עיניו והיא סבבה מיתתו. ולכן נראה לי כי מיד כשהלך ליקח אותה אשה עם אביו ואמו והרג האריה וכששב באותו דרך ומצא עדת דבורים בגוית הארי ודבש וירדהו אל כפיו וילך הלוך ואכול ויתן להם ולא הגיד להם כי מגוית האריה רדה הדבש. רמזו לו הרעה הגדולה שעשה לעבור על התורה בלקיחת אשה זרה והוא כעובד ע"ז ובעבור מתיקותה ויופיה מאס בתורה. ולכן לא הגיד לאביו כדי שלא יבינו הדבר ויפתרו לו החידה. כי מיד יאמרו לו מה מתוק מדבש לחכך לקחת זאת האשה ומרה תהיה באחרונה. ואח"כ כששאל החידה אל מריעיו והציקתהו אשתו להגיד לה ויאמר לה הנה לאבי ולאמי לא הגדתי ולך אגיד. ואחר כך הגיד החידה לאשתו לקיים מה שנאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. ואתר כך פירשו לו החידה ואמרו מה מתוק מדבש ומה עז מארי. שפירושו ברור מה מתוקה מדבש זאת האשה הרעה. ומה עז מארי כי זה עזות גדולה כנגד השם והוא כעובד ע"ז. וזהו ומה עז מארי. כי השם היה משלים דברו הטוב אשר דבר ביד עבדיו הנביאים שקראוהו גור אריה. ולכן כפיר אריות שאג לקראתו. בענין שיתקיים ברכתו ותצלח עליו רוח השם וברכת יעקב ומשה רבינו ע"ה וישסעהו כשסע הגדי. ואח"כ מגוית הארי רדה הדבש והלך ליקח עגלה יפיפיה מתוקה כדבש ומרה כלענה. וזהו מתוק מדבש ומה עז מארי. והוא לא הבין פתרון החידה. ועכ"ז רמז פירושה ואמר לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי כי היא עגלה יפיפיה מתוקה מדבש. ועגלה ערופה מרה כלענה כי בעבורה נהרג וכמעט אבד עולמו. אם לא שאמר ואנקמה נקם אחת מב' עיני והעין האחר ישאר לעוה"ב. ועל זה רמז יעקב באמרו לישועתך קויתי ה'. כי אע"פ שעשה הרע בעיני ה' תשועת עולמים יש לו בבית המלך. וכן רמז לישועתך קויתי ה'. לפי שהוא אחרון מהשופטים שהקים להושיעם ולא יקום מושיע אחר להושיעם. אמר לישועתך קויתי ה' שהיא תשועת עולמים ושוא תשועת אדם. וז"ש במדרש ראה יעקב לשמשון שהיתה גבורתו מעין של מעלה וראה שישועתו פוסקת לפי שעה. אמר יעקב לא לישועתו של שמשון אני מקוה אלא לישועת ה' דכתיב עם נושע בה' ע"כ. ובלידת דן פירשתי אותו גם כן שרמז יהי דן נחש עלי דרך על העגלים של ירבעם עיין שם:

ובמדרש הנעלם אמרו שהוא כמו שפיפון עלי אורח. שהלך לעשות כשופיו הנעשים בנחש ושפיפון מצד רוח הטומאה. וכשראה השם תאותו וגודל רתיחתו כנגדם. אמר ויקר אלהים אל בלעם. שצננו מרתיחתו. בענין שלא יטיף עליהם סם המות וארס הנחש. ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי. וכשראה עצמו נבאש ולא השיב לו על ענין המזבחות. היה רוצה לילך לדרכו ולשוב לעירו. וכשראה השם כך וישם ה' דבר. כמי שמשים רסן בפי הבהמה להחזירה למקום שירצה. וזהו שוב אל בלק. שוב מדרכך ולך אל בלק וכה תדבר על כרחך. וישא משלו ויאמר. לפי שנבואתו לא היתה שלימה אמר וישא משלו. לפי שהוא כמושל משלים כמו כי מראש צורים אראנו. מן ארם ינחני בלק. כלומר ראה איך יוכל בלק להצליח בדבר זה נגד ישראל. אחר שלקחני מן ארם נהרים מקום ששם יעקב אביהם. והצליח בבנים ונכסים על כרחו של לבן הארמי. ועשה כנגדו כל מיני קסם ונחש בין מיני כישוף. ולא הועיל כנגדו כאומרו והחליף משכורתי עשרת מונים. והם עשר מיני קסם הנמצאים בעולם. וכן ינחני מהררי קדם. ששם כל מיני הקסם כאומרו כי מלאו מקדם וגו'. לכה ארה לי יעקב שהוא שם עוקבה וערמימות. עד שמצד זה אולי תחול עליהם הקללה וחרם להחרימם. ולכה זועמה ישראל. אבל מצד ישראל שהוא שררה וגילוי פנים. אולי יחול עליהם זעם מעט. אבל מה אקוב. לשם יעקב. כי לא קבה אל. בפדן ארם בכל אותם הכישופים. ומה אזעום. לשם ישראל. כי לא זעם ה'. אבל אמר כי שרית עם אלהים ועם אנשים עשו ולבן. וא"ת אולי זה היה באותו זמן. אבל עכשיו אולי תוכל להם. לזה אמר אינו כן כי מראש צורים אראנו כלומר. אני רואה אותם מיוסדים על אדני פז כהרים החזקים שלא יתמוטטו לעולם: