Chasidut על בראשית 8:14

או יתבאר באופן אחר, כי הנה רש"י (ד"ה ושמתי) פירש והלא לא אמר לו אלא והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית ח יד), אלא שאמר לו כי לא אעזבך וגו' (בראשית כח טו), ולאברהם אמר כחול אשר על שפת הים (בראשית כב יז). ולפי זה קשה למה לא אמר ככוכבי השמים, אך שהוא על דרך תפסת מרובה וכו' כשהן עולין, לכך החזיק בהבטחה זו שהיא אף כשהן יורדין. ולפי זה קשה למה לא החזיק הבטחה שהש"י הבטיח לעצמו והיה זרעך כעפר הארץ וגו'. והנ"ל בזה, דהא היראה היה אחר הבטחון לפי הרז"ל (ברכות ד' ע"א) שהיה ירא שמא יגרום החטא, אם כן אתי שפיר דלא החזיק בהבטחתו רק בהבטחה שהבטיח לאברהם, דכבר כתב הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים דשאני נביא שהובטח מבואות עצמו דביה יש חזרה, מהובטח מפי נביאות אחר דאין חזרה, ובזה נתיישב קושית הרמב"ן הנ"ל, כיון שהיה עיקר היראה שמא גרם החטא שאין הבטחה מתקיימת, אם כן מה נעזר באמרו ואתה אמרת (בראשית לב יג), הלא גרם החטא. ולדברי אתי שפיר, כיון דקאי על הבטחת השם לאברהם, אין חזרה, ואם תאמר אם כן הדרא קושיא לדוכתיה מפני מה נתיירא, הלא הובטח מפי נבואות אברהם. אך דבזה י"ל כמ"ש הרמב"ן בשם המפרשים שחמל על בניו, שחישב שיוכל להיות שימלט הוא או אחד מבניו, ויתקיים בו ההבטחה, והא דהקשה הרמב"ן הלא כבר הובטח ושמרתיך בכל אשר תלך, לדברי לא קשה מידי, כיון דלא נתכוון להבטחה שהובטח בעצמו. ואחר כל אלה קשה מה הנרצה באמרו ואתה אמרת היטב וגו', כין שידע שיתקיים רק שחמל על בניו, והבן. לכך הדרן לפירוש רש"י שירא מגרם החטא, וקושית הרמב"ן אם כן מה עזר יש לו במה שאמר ואתה אמרת, נ"ל בדרך נכון בעזרת ה', כי בלאו הכי יש להבין איך שייך יראה בצדיק כמותו מלבד יראת הקב"ה. אך הוא כמ"ש לעיל דהוא יראת חטא, לכך וייצר לו (בראשית לב ח) בענין עשו, ועדיין קשה בצדיק כמותו איך שייך צרה ודאגה ופחד, הלא ראוי לו שירצה השי"ת ולא זולת זה, כמו שפירשתי על הפסוק (תהלים לד י-יא) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליריאיו וגו', (תהלים לד יא) ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, על דרך שפירש בעל שבט מוסר במה שצעקה אשת עובדיה הנביא אל אלישע (מלכים ב' ד א-ב) ולשפחתך אין כל בבית וגו', (מלכים ב' ד ב) והנושה בא לקחת וגו'. ועל דרך שכתב בעל מעשה ה' בתשובת יעקב לעשו יש לי כל (בראשית לג יא), דזה אי אפשר רק מדת הסתפקות, ואם כן זה לא יחסר, והוא פלא. ועל דרך זה יש לפרש הפסוק (דברים ח ט) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה, כי אין עני יותר ממי שאין לו מדת הסתפקות (על פי אבות פ"ד מ"א), וישיבה בחוץ לארץ אויר ארץ העמים מוליד מדות רעות קנאה וכדומה, דאף תלמידי חכמים שבבבל נקראים רגזנים, כד"א (דברים כח סה) ונתן לך שם לב רגז (נדרים כ"ב ע"א), והכל נצמח ממדת הקנאה בעוה"ר שכל אחד מתפאר בחכמתו ובתורתו בעומק השכל אני ואפסי עוד שלא תואר לו ולא הדר, וכל שכן ההמוני עם גברה עליהם הקנאה, וזה מונע למדת הסתפקות, והם עניים ואוכלים בצרות עין, מה שאין כן אוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב). וזהו לא במסכנות וגו' לא תחסר, והטעם כל בה, שיהיה להם הסתפקות, וק"ל. ועל דרך זה פירשתי גם כן מה שנאמר בשלמה (מלכים א' ד כ', (שם ה) ה') ועם בני ישראל ויהודה כחול הים לרוב מאד אוכלים ושותים ושמחים, (מלכים א' ה ה) וישכון ישראל בטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנו, וכן מה שנאמר (דברי הימים ב' ט כ) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה, דקשה במאי משבח הקרא. אך דהעיקר דהא רבוי עם גורם הקנאה, ועל ידי זה נצמח הכילות וצרות עין, אך דשלמה השפיע חכמה עד שמאסו הכל בהבל, וגם היה להם מדת הסתפקות, והיינו עם בני ישראל ויהודה כחול הים לרוב, ואף על פי כן אוכלים ושותים ושמחים איש תחת גפנו, בגפנו דייקא ואין כסף נחשב למאומה. ונחזור לענינינו דאם כן לפי זה קשה מה זו צרה ומה זו תפלה, ונחום איש גם זו יוכיח (תענית כ"א ע"א), ורבי עקיבא (ברכות ס' ע"ב), וכל שכן בחיר שבאבות שהיו בו כל המדות טובות שיצוייר באיש הישראלי, כמו ששמעתי לפרש אין קורין אבות אלא לג' (ברכות ט"ז ע"ב). אך התירוץ בזה כיון שהובטח מפי הקב"ה לטוב, אם כן רצונו ית' לטוב זה בגלוי, לכך היה ירא שמא יגרום חטאו לבטל רצונו ית' והבטחתו ית' ח"ו וכדי בזיון וקצף, וזה היה עיקר היראה שלו על ששכר עבירה עבירה (אבות פ"ד מ"ב), ובפרט בכהאי גוונא שהובטח לטוב, ועיין בשבט מוסר פרק ב' כי כל כעסו ית' על הרשעים מה שמונעים אותו ית' כביכול מלהטיב עם העולם, וכבר פירשתי הפסוק (תהלים צב י) כי הנה אויביך ה' כי הנה וגו', כדברים האלה והבן. ועיין מ"ש שם בשמו על הפסוק (נחום א' ב) נוקם ה' וגו'. ולי נראה דהכי פירושו דהשי"ת נוקם על מה שהוא בעל חימה והבן, והיינו הרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין (ב"ר ל"ג ג), כי מדת הרחמים כועס על שאינם מניחין אותו לפעול פעולתו, וההיפך צדיקים, כי מדת הדין אינו רוצה לפעול פעולתו, ושורשו רחמים דעל ידו הרחמים בשלמות בלי נהמא דכיסופא, והיינו נוקם ה' דייקא והבן, (וכמ"ש לעיל בפרשת חיי שרה בפסוק (בראשית כד ג) ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלהי הארץ, עיין שם). וזה שאמר יעקב (בראשית לב יב) פן יבא והכני כנ"ל, ואתה אמרת היטב אטיב עמך וגו', ואם כן אין רצונך בכך, ואם כן ודאי דהמונע והביטול ממני, לכך אני מתפלל. ואם כן נכון הדבר שהפסוק בתפילה בין הבטחות, וגם שאין הזכרת הבטחות לנצחון, ודו"ק היטב כי דבר פלא הוא בס"ד. ועוד נ"ל, ויתבאר הכפל היטב אטיב, על פי מה שפירשתי בפסוק (תהלים ד ב) בקראי ענני אלקי צדקי בצר הרחבת לי וגומר, (ושורש הדברים כי שכר מצוה מצוה, ובמה שמקבל שכר על איזה מצוה, עושה נחת רוח להבורא שיכול להשפיע לו, כי מקור הטוב רוצה להטיב, ועל זה גופא מגיע לו עוד שכר. וזה שאמר הכתוב בקראי ענני וגו', ומפרש הפסוק אחר כך באיזה זכות יהיה נענה בזה, אשר בצר הרחבת לי והבן). והיינו היטב כדי שאטיב, ודוחה המאמר קטונתי וגו' (בראשית לב יא), (ור"ל שנתמעטו זכיות על ידי החסדים שקבל, ובאמת הוא בהיפך כנ"ל) והבן, ונכלל זה באמרו ית' לאברהם הרבה ארבה והבן, וכמו שפירש רש"י על ושמתי את זרעך כחול הים.

דהנה חטא נח היה על שלא התפלל על אנשי דורו, וכמבואר בזהר (זוהר ח"א ס"ז ע"ב) דלכך נקרא מי נח (הובא לשונו למעלה בפסוק (בראשית ז א) ויאמר ה' אל נח וגו'), וכמו שפירשתי על פי זה כי אותך ראיתי צדיק וגו', וצדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח (בראשית ו ט), וכמו שהביא בילקוט הראובני בפסוק (בראשית ח יח) ויצא נח וגו' מדרש הנעלם (זוהר ח"א רנ"ד ע"ב) וז"ל: ת"ר מה השיב הקב"ה לנח כשיצא מן התיבה וראה העולם חרב, התחיל לבכות, וא"ל רבש"ע נקראת רחום (שמות לד ו), היה לך לרחם על בריותיך. השיבו הקב"ה רעיא שטיא, כען אמרת דא, ולא בזמנא דאמרת לך ואני הנני מביא מבול וגו' (בראשית ו יז) וכו', ואכדין דשמעית דתשתזיב את בתיבותא, לא עלה בלבך בישובא דעלמא וכו', עיין שם. והנה בעונש רבי שמעון בן יוחאי י"ב חדש הואיל ולא חס על העולם, הכי נמי לנח מדה כנגד מדה אינו חס על העולם, לא יראה העולם זה אסור במערה וזה בתיבה כנ"ל. ובזה נראה לי לפרש הא דאיתא במדרש רבה (ב"ר ל"א ט') בפסוק (בראשית ו יד) קנים תעשה את התיבה, מה הקן הזה מטהר את המצורע, כך תיבתך מטהרתך. דהנה כמו שנקרא מי נח, הואיל ולא המליץ הוי כאילו הביאו, כך כיון דלא המליץ והסכים למקטרג הוי כאילו קטרג, דאם לא כן למה נקרא מי נח, וזה ברור. והנה ידוע דצרעת בא על לשון הרע, כמו שפרשו (עיין ערכין ט"ו ע"א) זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד ב) המוציא רע, והמקטרג כל דהוא נקרא באותו פעם בעל לשון הרע, כמו משה דנלקה בצרעת (שמות ד ו) בעת שאמר והן בני ישראל לא שמעו אלי (שמות ד ו), אף דלא נתכוון לקטרוג כלל. ועל פי זה יתבאר המדרש מה הקן מטהר וכו', דחטא אחד לו עם המצורע, ורמז לו השי"ת זאת כדי שיבין ויתפלל, והוא לא שם לבו להבין. וגם כן נראה על פי דברי הזהר דרמז לו שיתפלל במה שאמר לו כי אותך ראיתי צדיק, דודאי לא לחנופא ליה אתי, רק שידע שיש לו כח להתפלל, ומכל שכן לפי פירושי בהפסוק הנ"ל היה לו רמז גדול והוא לא הבין וכמ"ש למעלה במקומו. ועל פי זה יתבאר דברי הילקוט כי מי נח זאת לי, וקשה לו קושית הזהר למה נקרא מי נח. ועוד קשה איך נמשך לזה שנקראו מי נח, מה דאמר אשר נשבעתי. ועל כן אמר זה שאמר הכתוב כי לכל זמן וכו', זמן היה לנח ליכנס בתיבה וזמן היה לו שיצא, דהיינו הזמן מהכניסה עד היציאה היה לו לקבל משפטו על שלא התפלל, דאלולי כך היה יוצא אחר ארבעים יום, ור"ל דלכך נקראו מי נח. ושמא תאמר אולי לא היה מועיל בתפילתו, לכך אמר כיון שאמר לו הקב"ה לצאת אז, כיון שראה שהיה עצור כל כך בהתיבה, הבין שחטא במה שלא התפלל, ולכן לא קבל לצאת ואמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה, והיינו שהתפלל על העתיד שלא יהיה עוד מבול, ופעל שנשבע לו הקב"ה שלא יביא מבול לעולם אף אם יהיו רשעים, הכי נמי היה פועל אם היה מתפלל קודם, אם כן הוא גרם במה שלא התפלל, ולכך נקרא מי נח. וזהו כונת הפסוק כי מי נח זאת לי מטעם הנ"ל שלא התפלל, ושמא תאמר שלא היה פועל, לזה אמר אשר נשבעתי וגו', והיינו דמסיים הילקוט שנאמר כי מי נח וגו', והבן זה. והנה הגרסא האמיתי במדרש ובילקוט כך צריך לומר, זמן היה לנח לכנוס לתיבה, ועת היה לו שיצא ממנה כלשון הפסוק זמן ועת. ולדעתי יש עוד כונה עמוקה במה שדורש הפסוק לכל יש זמן וכו' על כניסת נח, ועת לכל חפץ על יציאתו מן התיבה. דהיה קשה לו בפסוק הנ"ל הכפל. ומה דמשנה מלשון הזמן לעת. ומתחלה אמר לכל דכולל הכל, ואחר כך האריך בלשונו לומר לכל חפץ תחת השמים. ועוד דמתחלה אמר לכל, דמשמע אף למה שעל השמים, ואחר כך אמר לכל חפץ תחת השמים, משמע תחת השמים. לכך מפרש להאי קרא על ענין נח בכניסתו ויציאתו, ובזה מתורץ הכל, בהקדים מ"ש היערות דבש (ח"ב דף נ"ג) לפרש (תהלים צ א-ד) (תהלים צ א) מעון אתה וגו', (תהלים צ ד) כי אלף שנים וגו'. כי אמרו (אבות פ"ה מ"ב) עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, וכמו כן מנח ועד אברהם להודיע וכו', עד שבא אברהם וקבל שכר כולם. ופירשו המפרשים מפני שזכותו הגין עליהן, אבל נח לא היה כדאי להגין על דורו, רק הקב"ה במדתו האריך אף עד המבול. וקשה אם כן מנח ועד אברהם למה לן זכותיה דאברהם. ותירץ דמעת שהחלו דור המבול למרוד לא היה רק ערך אלף שנים שזהו יומו של הקב"ה, וסירכא בת יומא לא הוי סירכא. אך זה קודם המבול, אבל אחר המבול אמר הקב"ה (בראשית ו ג) לא ידון רוחי באדם לחשוב כמו יום שלי רק יום שלהם, אם כן אין כל כך ארך אפים, לכך הוצרך לזכותיה דאברהם. וזה שאמר הכתוב מעון ומחסי אתה היית לנו בדור ודור, היינו באותן דורות שמאדם עד נח, (תהלים צ ב) בטרם הרים הן האבות יולדו, (תהלים צ ג) ותאמר שובו בני אדם הראשון, כי אלף שנים בעיניך כיום, וחסד אל כל היום (תהלים נב ג), עד כאן דבריו וש"י. והנה בלשון הקודש יש שמות נרדפים, ולכל אחד יש הוראה מיוחדת, רק שדרך להשאיל מזה לזה, וגם זמן ועת הם שמות נרדפין, זמן מיוחד לזמן אשר מתנהג בו השי"ת, כאמרם (סנהדרין צ"ז ע"א) יומו של הקב"ה אלף שנה, וכאמרם במדרש (ב"ר ג' ז') שהיה סדר זמנים קודם לכן, והיינו קודם בריאת עולם הזמן שהקב"ה מנהיג בו, וכמו שהתפארה התורה הק' ואהיה אצלו שעשועים יום יום (משלי ח ל) כנודע מדרשת רז"ל (ב"ר א' א'). ועת היא המשוער בתנועת הגלגל. והנה הקב"ה נקרא כל, שהוא כולל הכל ומחיה לכל, ומקור וסיבת הכל. והיינו לכל, הקב"ה שנקרא כל, זמן וכו' כנ"ל, והשתא אתי שפיר זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שאז התנהג כפי הזמן שהקב"ה מתנהג בו ולכך האריך להם יומו, וכשכלה אז נכנס לתיבה. ועת לכל חפץ תחת השמים, דלמה שתחת השמים רק עת יש שאין מתנהג בזמן, והיינו אחר המבול שמאז אין מתנהג בזה העולם בהזמן רק בעת, והיינו ועת היה לו שיצא, דהיינו מהכניסה עד היציאה שנידון י"ב חדש היה בעת, כנ"ל נכון וברור. ועל פי דברי היערות דבש הנ"ל, נ"ל ליתן קצת טעם על מספר י"ב חדש למשפט דור המבול, דלכאורה אם נאמר כפשוטו דמשפט דור המבול היה י"ב חדש, על דרך קשה רימה וכו' (ברכות י"ח ע"ב), וכמ"ש הנזר הקודש עיין שם, קשה אם הוי כמו משפט הרשעים בגיהנם, אם כן למה הוי שנת החמה, כמ"ש רש"י על פסוק (בראשית ח יד) ובשבעה ועשרים יום יבשה הארץ (ד"ה בשבעה), הא בגיהנם לא הוי רק י"ב חדש שנת הלבנה, וכן מבואר ממנהג הקדיש. ועוד קשה דהא בארבעים יום (בראשית ז יב, ד"ה ארבעים) כתב רש"י דאין יום ראשון מן המנין, ובשנת החמה נחשב. ונ"ל דהנה איתא (סנהדרין ק"ח ע"א) לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ונ"ל פירושו, על פי מה דאיתא בספר שנות אליהו בליקוטים פירש דין וחשבון (אבות פ"ג מ"א), וז"ל: דין, שדנין אותו על שעבר עבירה, וחשבון הוא בשעה שעבר העבירה, באותו שעה היה יכול לעשות מצוה או ללמוד. וזהו חשבון, שמחשבין העתים והרגעים שהיו לריק, ומענישים אותו על זה מלבד שעונשין על העבירה גופא שעשה, עכ"ל. והנה בלא תגזול (ויקרא יט יג), נכלל ממש רוב התורה, דהיינו עת שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הרי גוזל אותו העת מהשי"ת. והנה על ביטול תורה לחוד, י"ל דהוי ביטול עשה ולא ענשינן רק בעידן ריתחא (מנחות מ"א ע"א) אבל כשחטא באיזה לא תעשה דענשינן, אם כן נעשה עידן ריתחא וענשינן גם על ביטול תורה. והא דאמר במקום אחר (סנהדרין דף ז' ע"א) אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר (משלי יז יד) פוטר מים וגו'. היינו בעת שנותן חשבון על כל מעשיו בבואו לדין, דאז לא שייך הא דלא ענשינן על עשה, דאז שואלין לו עסקת בתורה. מה שאין כן שיענש קודם נתינת החשבון, זה אינו אלא בעידן ריתחא. ובזה יש לפרש בהא דאיתא בגמרא (ברכות דף ה' ע"א) אם רואה אדם שיסורים כו', פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ופירש רש"י ולא מצא חטא שבשבילו ראוין יסורים הללו לבא, ולא רצה לפרש דלא מצא כלל, דאם כן נשאר קושית העולם דהניח ביטול תורה לבסוף. ואין לומר משום דלא ענשינן רק בעידן ריתחא, אם כן כשלא מצא איך תולה בביטול תורה. לכך פירש ולא מצא חטא שבשבילו וכו', ואתי שפיר הכל בס"ד. והנה גם בלא מ"ש דפירוש ביטול תורה, היינו שביטל באותו עת שחטא, גם כן אתי שפיר דברי רש"י על פי הקדמה זו דלא ענשינן רק בעידן ריתחא. אך גם זה יתכן לומר דכוונת הגמרא יתלה בביטול תורה, היינו על עת שחטא וכמ"ש. והנה לפי זה צריך לומר דרש"י לא סבירא ליה כדעת התוספת (ד"ה ענישתו), דהא דלא ענשינן אעשה היינו דוקא כעין ביטול ציצית, שאין לובש טלית בת ד' כנפות שאין חייב בציצית, רק דבעידן רותחא גם על זה ענשינן שלא הביא עצמו לידי חיוב, דאם כן הלא בתלמוד תורה מחויב תמיד, והבן. והנה אם מתגבר על יצרו ואינו עושה העבירה, אינו נענש על ביטול תורה שבעת ההוא, דהא קיימא לן (קידושין ל"ט ע"ב) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואם כן הוי עוסק במצוה, ובאמת התגברות על יצרו מצוה הוא, אבל כשעשה העבירה נענש גם על ביטול תורה, א' דהיה לו לעסוק אז, ועוד דאם היה עוסק בתורה, לא היה בא לידי עבירה, כמו שאמרו (שם בברכות (ה' ע"א)) רז"ל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, יעסוק בתורה. ונחזור לענינינו, דאם אינו עוסק בתורה בשעה שאפשר לו לעסוק, או אינו עובד השי"ת בשעה שאפשר לו לעבוד, הוי גוזל אותו העת מהשי"ת. וכן האוכל והשותה בלא ברכה, אמרינן בכיצד מברכין (ברכות דף ל"ה ע"א) דעליו נאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו דלה' הארץ ומלואה (תהלים כד א), ואמרינן שם דהוי נהנה מקדשי שמים ומעל, עיין שם. ולפי זה ראוי לתוספת חומש, והיינו דלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, היינו שלא עבדו השי"ת כלל וגזלו כל העתים, והבן דהשתא אתי שפי דזה עלה על כולם, ומלבד דעשו עבירות לא עבדו כלל השי"ת. ועיין ביערות דבש ח"ב דף כ"ו ע"ב, וכ"ז ע"א מה שכתב בתוספת חומש, ועיין מה שכתבתי שם על הגליון וזה לשוני שם, (ועיין בהג"ה על השאילתות במה שתמה על הגאון המחבר בזה. והנה כאן י"ל דהוא טעות סופר ואיפכא צריך לומר, דהא קיימא לן (ב"מ נ"ג ע"ב) חומש מלבר וכמו שפסק הרמב"ם, ומלבר הוא מאתים וחמשים, רק לקמן בדף כ"ו ע"א הוא פליאה נשגבה, ודו"ק). והנה לפי זה אם חטאו אלף שנה, הרי עם תוספת חומש הוי שנים עשר מאות שנה, על כן הוי שנים עשר חדש דינם שנים עשר נגד שנים עשר, ורק זאת ראוי להיות חומש מלבר, ואם כן ראוי להיות עוד חמשים שנה, לכך היה שנה תמימה שנת החמה עונש דור המבול כמבואר ברש"י, דאם חודש הוי נגד מאה שנה שנה, וגם חודש חסר נחשב כן, אם כן ורב חסד מטה כלפי חסד (ר"ה י"ז ע"א), והיה ראוי להיות כולם נחשבים חסרים, דלמה יענשו יותר במה שהחודש מלא, מלבד יום הראשון שלא נחשב שאין לילה עמו כפירוש רש"י, וכן יום שנפסק, אם כן הוי שי"ן נו"ן ימים, אם כן עד שנת החמה דהוא שס"ה ימים, הוי חצי חודש נגד חמשים שנה כנ"ל, ועל פי זה מיושבים כל הקושיות שהקשתי בס"ד, והבן.

ויט משה וגו' וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. לכאורה זה כפל לשון, ועוד כי תחילה היה לו לומר ויבקעו המים כי זה נעשה ראשונה, ועוד צריך להבין אומרו וישם את הים לחרבה וכי כל הים נחרב ויבש. ואמנם יגיד הכתוב מעשה ה' ונפלאותיו במצולה, כי הנה שני דברים היה בקריעת ים סוף. אחד, הבקיעה שנבקע הים לשני חלקים שיעברו ישראל בתוכו. והשנית, שיחרב קרקעית הים ויתיבש היטב שלא יעברו ישראל במקום הרפש והטיט הרב, ועל כן סידר המסדר בסיפור הנס יציאת מצרים אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו, כי זה הוא דבר אחר מה שנחרב קרקע הים שיהיה נח לצאת, וזה נעשה על ידי הרוח קדים עזה שהיה, שהוא החריב את קרקע הים, אבל זה לא היה יכול להיות בבוקר אחר הבקיעה, כי תיכף בעת הבקיעה ירדו לים באותו רגע ממש, וכמה מהם שירדו לתוך הים ממש, ולזה הפליא הקב"ה נסיו נס בתוך נס, שרוח הקדים הוביש קרקע הים בלילה קודם בקיעת הים בעוד שהיה מים על הארץ הוביש והחריב במצולה כל הטיט והרפש שהיה שם, ואחר כך נבקע הים, וזה אומרו ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו' וישם את הים לחרבה פירוש שֶׁשָֹם הליכת הים על החרבה והיבשה הגמורה ומי הים היו על קרקע החרבה, ואחר כך ויבקעו המים, ולא היה צריך עוד לשום דבר רק תיכף אחר הבקיעה ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, שכבר היה היבשה שהוא גריד כהלכתה (כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית ח', י"ד) ובחודש השני וגו' יבשה הארץ עיין שם) בתוך הים.