ישמח משה
וידבר אלקים אל נח לאמר (בראשית ח טו) צא מן התיבה וגו' (בראשית ח טז). איתא בילקוט (ילקו"ש ישעיה רמז תע"ז) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, זה שאמר הכתוב (קהלת ג א) לכל זמן ועת לכל חפץ, זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר (בראשית ז א) בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וזמן היה לו שיצא ממנה, שנאמר צא מן התיבה וכו' ולא קבל לצאת, אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה, עד שנשבע לו שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר כי מי נח זאת לי וגו', ומקורו הוא בב"ר פרשה ל"ד סימן ו' (ב"ר ל"ד ו'), ועיין שם ביפה תואר. ונ"ל כי כבר דקדקו למה משפט דור המבול י"ב חדש (עדיות פ"ב מ"י), הלא נימח כל היקום בארבעים יום (בראשית ז כג). ותירץ בעטרת שלמה די"ב חדש היה דין לנח שיהיה סגור בתיבה, כמו שמצינו בר' שמעון בן יוחאי חזרו למערתכם וישבו י"ב חדש (שבת ל"ג ע"ב). ויפה דבר, ופירש על פי זה הילקוט הנ"ל ונכנס קצת לדוחק, ואני בדרכו אלך ובסגנון אחר.
אגרא דכלה
(ב"ר פל"ד א') פרשה לד. וידבר אלקים וכו' צא מן התבה (בראשית ח טו), הוציאה ממסגר נפשי וכו' (בראשית ח טז), יתכללון בי צדיקייא וכו' שגמלת לי ואמרת לי צא מן התבה, עכ"ל. המדרש קשה להולמו. א', לענין מה הביא הפסוק הזה לדרשא, ומאי קשה ליה ומה בא לתרץ בכאן. ב', יתכללון בי צדיקייא פירושו נעלם, ועיין ברש"י. ג', מאי זה שסיים שגמלת לי ואמרת צא מן התבה, הלא עיקר הגמול הוא ההצלה. ועוד יש לדקדק ויובן מתוך הדברים. ונ"ל דהוקשה לו למה אמר הש"י בלשון יחיד צא, כיון דסיים אתה ואשתך וכו', הוה ליה למימר צאו מן וכו' בלשון רבים. וזהו שהביא המדרש הוציאה ממסגר נפש"י וכו', ובא לפרש בשתי פנים. א', להיות נח הוא העיקר וכולם כלולים בו, על כן פתח בו בלשון יחיד, להתוודע ולהגלות צדקתו כי הוא העיקר. ב', להיות ידוע ענין יחוד והתחברות נ"ח ותיבתו כידוע למשכילים (עיין זוהר ח"א נ"ט ע"ב). וזהו שפתח צ"א, הוא יחוד הויה ואדנ"י ב"ה וב"ש. וזהו שמפרש הפסוק הוציאה ממסגר נפש"י דייקא, שאני העיקר על פי מאמרך צ"א בלשון יחיד, והוא להודות א"ת שמך, היינו יחוד א"ת עם השם הקדוש והבן, על כן אמר צ"א כנ"ל. ועוד בי יכתירו צדיקים, יתכללון בי צדיקייא, היינו בניו וב"ב, ואף על פי שאיני כדאי להיות אני העיקר, רק כי תגמול עלי בטובך שאמרת לי צ"א מן התבה לעשות ממני העיקר, והבן נ"ל הקטן:
אגרא דכלה
לאמר (בראשית ח טו). לאמר לכל באי התבה שנצטווה שיצאו, ולא יראו שוב מהמחבל אשר שטט בעולם בימי המבול: