אגרא דכלה
מכל הבהמה הטהורה (בראשית ח כ). אשר לא צוה וכו'. דהאיך היה יודע אם ירצה ד' באלפים אילים, דהרי נאמר (תהלים נ יב) אם ארעב לא אומר לך וכו', (תהלים נ יג) האוכל בשר אבירים וכו'.
ישמח משה
והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם וגו' (בראשית ט טז). לכאורה תמוה כיון שנשבע הש"י שלא יבא מבול לעולם (ישעיה נד ט, עיין סוטה י"א ע"א), אם כן למה לי אות הקשת, האם ח"ו יש שכחה לפניו ית"ש שישכח שבועתו. ועוד קשה דמה ענין הקשת שכלול כמה גוונין, לאות ברית הזה. ונ"ל למאי דקיימא לן (נדרים כ"א ע"ב) דהנשבע יכול להתיר שבועתו, ואמנם הנודר או הנשבע על דעת חברו, אין מתירין לו אלא מדעת חבירו ומרצונו, ודוקא שנדר או נשבע על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו, כדאיתא ביו"ד (סימן רכ"ח סעיף כ' עיין שם). ולפי זה בשבועת המבול לכאורה היה השי"ת יכול להתיר שבועתו, וכדמצינו במסכת ב"ב (דף ע"ד.). אך הלא מבואר בפסוק (בראשית ח כ-כא) ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח, (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד וגו'. הרי שנשבע משום הנחת רוח שהיה לפניו ית"ש מהקרבנות, אם כן הוי כמו שקבל טובה בעד השבועה שנשבע על דעת נח, ושוב אין מתירין אלא מדעתו ורצונו. והנה כבר אמרו רז"ל דבקרבנות עיקר כפרה הוא בדם, והנה נח לקח מכל מיני בהמה ומכל מיני עוף והעלה עולות במזבח, וידוע דמראות דמים חלוקים הם זה מזה, כמבואר במסכת יומא דדם פר משונה מדם שעיר, ובגיטין פרק הניזקין (גיטין נ"ז ע"ב) בדמו של זכריה אייתי דם פרים ואלים ולא אידמי, עיין שם. על כן הקשת שהוא כלול כמה גוונין, זכר לכמה מיני דמים של קרבנות נח, ופעולתו לסתום פה המקטרג שיתיר השי"ת שבועתו. ולכן אות זה מעיד שכביכול קבל טובה, ואין לו התרה. ועל פי זה יובן הא דאיתא בכתובות סוף פרק המדיר (כתובות ע"ז ע"ב) בעובדא דר' יהושע בן לוי כשהגיע זמנו לפטור, אמר לו למלאך המות אחוי לי דוכתאי בגן עדן, אמר לו לחיי וכו', כי מטי להתם שור נפל להאי גיסא, וא"ל בשבועה דלא אתינא, אמר הקב"ה אי איתשל אשבועתא נהדר, אי לא לא נהדר וכו', מכריז אליהו קמי פנו מקום לבר לואי, אשכחיה ר' שמעון בר יוחאי א"ל את הוא בר לואי, א"ל הן נראתה הקשת בימיך א"ל הן, וא"ל ר' שמעון בר יוחאי אם כן אי את בר לואי, וקאמר הגמרא ולא הוא דלא הוי מידי, אלא סבר דלא אחזיק טיבותא לנפשאי, עד כאן. והקשו המפרשים מה נשתנה ר' יהושע בן לוי ששאלו לו אם נראתה הקשת בימיו, מה דלא מצינו שנשאל כן לשום צדיק. ולפי מ"ש הדבר נכון, דכל פעולת אות הקשת הוא להזכיר שקבל טובה, ועל כן אין מקום להתיר השבועה, אבל בימי ר' יהושע בן לוי דהוא לא אתשל מעולם אשבועה, אם כן יתר מרעהו צדיק כל שכן הבורא ית"ש ודאי דהוא מודד לו במדתו, ואין לשאול בזמנו אשבועה דמבול להרע לעולם, אם כן אין צריך לקשת ואתי שפיר. אלא דלכאורה עומד לנגדינו סוגית הש"ס (ב"ב דף ע"ד) דאמר רבה בר בר חנה שמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי (מן הגלות), ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי, כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כל בר בר חנא סיכתא, היה לך לומר מופר לך, והוא סבר דילמא שבועתא דמבול הוא, ורבנן אם כן אוי (למה לי) [לי למה], אלא משום דבכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט) כן פירש רש"י (ד"ה ורבנן), הרי מבואר להדיא דמהני התרא אשבועתא דמבול, וגם רבנן לא דחו אלא מדקדוק הלשון אוי, ומשמע דבעיקר הדבר מודו לרבה בר בר חנה דגם על שבועת המבול שייכה הפרה, (ועיין במ"ש המשנה למלך פ"ו מהלכות שבועות).
אגרא דכלה
הוא מדבחא דבנה אדם וכו'. מדלא כתיב באיזה מקום בנה המזבח (בראשית ח כ), כמו שנאמר באבות שסיים מקום המזבחות: